שואה ומלחמת העולם השנייה

המחבר פורש דיווח מסעיר של ימי השלום האחרונים. יום־יום, ולעיתים שעה־שעה, הוא עוקב אחר מעשי השליחים מצד לצד, אחר המסמכים ואחר האולטימטומים שכשלו ולא הצליחו למנוע אסון נורא. ספרו של אוברי נקרא כספר מתח עוצר נשימה. הסוף ידוע, אך הדרך אליו מסעירה.

"אני בוכה כאילו עלי להזיל את כל הדמעות המודחקות גם על אי הידיעה, על אי הרצון לדעת, של האם, האב, האח, על מה שיכלו לדעת, מה שהיו חייבים לדעת... הם לא ידעו כי לא רצו לראות, כי הסיטו את מבטם הצדה."

מאז ראשית העת החדשה הכירו גם יהודים בכך ש"אירופה" אינה רק מרחב גיאוגרפי או ישות פוליטית, אלא גם תרבות משותפת, אידיאה וחזון. הם החלו להתבונן במתהווה בה מנקודת ראות כפולת מבט: מצד אחד כבני-בית המעורים בחייה ובחווייתה ומצד אחר כקבוצת מיעוט זרה ונידחת, שאירופה אינה מוכנה להעניק לה חלק ונחלה בה.

"כשקמתי, סחרחורת, בחילה. קרעי הבגדים צנחו אל רגלי. התנודדתי אל חדר האמבטיה דרך הפרוזדור, על פני האלמנה המתייפחת. ישבתי שפופה על דופן האמבטיה, לא העזתי לשטוף, כי שוב ושוב עלה קיא בגרוני והמים בדלי הרחצה מעטים כל כך. אז אמרתי בקול: לעזאזל! וגמרתי אומר." היא גמרה אומר לשרוד.

כתום המלחמה הגדולה יצאתי אל עיר נעורי. ידעתי שהיא חרבה, שהגטו היה למדבר. ואכן, הגטו דמם. אך השרידים שעלו מן הבונקרים והופיעו מן היערות, והילדים שהגיחו ממחבואיהם – דיברו. היה להם צורך עז לספר. ואני הקשבתי ורשמתי.

בטלוויזיה הודיעו שיש בעולם רק שמונים אלף ג'ירפות והן בסכנת הכחדה אני לא מבינה איך העולם לא מודאג מכך שיש רק אחת כמוני

"אני חייבת להאמין שאת בחיים ושיום אחד, אולי בקרוב - אלוהים שבשמים, אלוהי הרחמים - תעמדי בפתח ותגידי אמה, לא יותר, ואז אפול לזרועותייך ואבכה את הדמעות האחרונות שמוטל עלי לבכות. אעשה שתשכחי את מה שקרה ואתן לך את הטוב ביותר שיש לי..."

מה עשתה הנהגת הציבור היהודי בארצות הברית לסייע לקהילות היהודיות באירופה עם התגברות טבעת החנק הנאצית בשנות השלושים של המאה העשרים? מדוע לא פעלה ביתר מרץ כדי לחלץ את היהודים מן היבשת הישנה ולהביאם לחופי אמריקה?

הספר משנה את דפוסי ההבנה של השואה ואת צביונו של רצח עם בכלל. אך אין זה ספר שפניו רק אל חשיפת העבר. הוא מזהיר אותנו מפני הישנותם של תהליכים כאלה בכל מקום ואתר. הספר זכה בפרס יד ושם לספר מחקר בנושא השואה לשנת 2019.

רומן רב דמויות ורב עלילות, שעניינו התמודדותם של בני הדור השני לשואה עם מורשת העבר. ילדי הקורבנות ניצבים מול זכר אבותיהם, ילדי התליינים ניצבים מול הזוועות שחוללו אבותיהם שלהם, ובנוסף ניצבים ילדי הקורבנות וילדי התליינים אלה מול אלה.

חמישה היו מרגליה של תרמית יום הפלישה. קבוצה של אנשים שונים ומוזרים, מנערת שעשועים בי-סקסואלית מפרו עד צרפתייה שאהבתה הלוהטת לכלבה כמעט הכשילה את המבצע כולו. בן מקנטייר מגלה עתה לקוראיו כי מרגל שישי, נסתר, רב-קסם ומסתורי, הקריב את חייו והבטיח את הצלחת "הבגידה הכפולה"

מאז השואה – אסונו הנורא של העם היהודי – והקמת מדינת ישראל – הישגו הגדול ביותר מאז ומעולם – מתקיים קשר מוסרי ומתח רעיוני בין אושוויץ לירושלים: שני סמלים-מונחים טעונים זיכרון היסטורי. ספרו המרתק והמחדש של ההיסטוריון יוסף גורני דן ביחס המורכב בין שני סמלים אלה וחלקם ביצירת הודעה הקיבוצית של העם היהודי בדורנו.

אפוס הבריחה הנואשת "בדרכים לא דרכים, בגבולות לא גבולות" של שרידי השואה מפולין החרבה אל ארץ-ישראל הוטמע ונחרת בתודעה ההיסטורית הישראלית. ל קשה להבין את המניעים והדחפים שעמדו ביסודו של תיאור זה, את היענותו לצרכיו של ציבור גדול הנאבק על עצמאותו, על זכותו לכונן לעצמו מדינה ריבונית שבה לא תיתכן הישנותה של תופעה מחרידה זו.

סילבנה חג`ג`, צעירה יהודייה מבנגאזי שבלוב, מגוללת את קורותיה ואת קורות משפחתה בתקופת מלחמת העולם השנייה – למן מעברי השלטון התכופים על עירה בראשית המלחמה, דרך השתלטות כוחות הציר, ריכוז היהודים בטריפולי במצוות הגרמנים, שילוחם למחנה מעבר באיטליה, ועד העברתם אל מחנה המוות ברגן-בלזן.

ספר שהוא בגדר סקירה מתועדת, הבוחנת לא רק את מדיניותה והתנהגותה של בריטניה בשנות מלחמת העולם השניה בתחום הישיר של אחריותה כמעצמה המנדטורית בארץ-ישראל, אלא גם את מהלכיה והתייחסויותיה לעניין היהודי ולגורלו של העם היהודי במישורים השונים של המדיניות הבינלאומית באותה תקופת אימים.

"זה לא דמעות, זה שלג". אומרת אירנה ינובסקה, ילדה נוצרייה, ליהודי ברחוב מושלג בלובלין בשלהי מלחמת העולם השניה. היא מסתירה את דמעותיה כפי שהיא מסתירה את יהדותה. בכנות כובשת ובהומור שופע היא מספרת על ילדותה המוגנת במשפחה חמה בפולין, ילדות שנקטעת בחטף, על הסתתרות ועל התחזות לנוצרייה ב"צד הארי".

זהו אחד החיבורים הראשונים המתעדים את זוועות הנאצים וגם את התנגדות היהודים על פניה השונות – המאמצים להבטיח את הקיום הפיזי בתנאים הקשים מנשוא של הגטו, הפעילות החינוכית והתרבותית, הקמת המחתרת היהודית. בספרו של סוצקבר, המובא עתה לקורא העברי בתרגום מחודש, התיאור ההיסטורי משולב עם העדויות האישיות של ההתמודדות עם הכיליון.

סיפור מופלא על תעוזה וחירוף נפש בגן החיות של ורשה בשנות האימה של הכיבוש הגרמני. יאן ז'בינסקי, מנהל גן החיות, ורעייתו אנטונינה ניצלו את מתקני הגן להצלת בני אדם. סרט התעודה "מקום מפלט: גן החיות של ורשה", שהופק על פי סיפור זה, זכה בשנת 2010 בפרס סרט התעודה הטוב ביותר בפסטיבל סרטי תעודה בלוס אנג'לס.

כיצד קרה הדבר, שאחת האומות התרבותיות והמתקדמות בעולם עלתה על הנתיב שהוליך אותה לאחד הפשעים המזוויעים והאיומים ביותר בהיסטוריה האנושית? זו השאלה המוסיפה להעסיק אותנו גם היום, יותר מחמישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השניה ותבוסתה של גרמניה הנאצית.

האין זה מוזר כי דווקא סיפורם של היהודים שבעין הסערה, היהודים הגרמנים, נדחק לשולי סיפור השואה? תולדות יהודי גרמניה מעליית היטלר לשלטון עד "ליל הבדולח" נחשבות "מבוא" לתולדות השואה, ואילו סופה של יהדות זו נהיה הערת שוליים בסיפור. הפרשה הלא זניחה הזאת נפרשת לראשונה בספר זה במלא משמעותה

תולדות יהודי גרמניה, קהילותיהם וגורלם במאות השנים האחרונות מעסיקים יותר ויותר את ציבור החוקרים וההיסטוריונים, בגרמניה ומחוצה לה. הרצון לתאר את גלגוליה ופרטיה של הדרך שהובילה את הגרמנים אל "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" מעמיד במוקד המחקר את שלבי התפתחותה ונסיבותיה של האנטישמיות בארצם.

אמנות הסיפור הקצר מתגלה כאן במלוא כוחה, כוחו של המועט להחזיק את המרובה. עמודים אחדים מציירים דמות בכמה קווים עדינים ומדויקים, אוחזים בחיים שלמים, באהבות, בתקוות ובגעגועים, באכזבות – וכואבים את אובדנם. הם משיגים את הלא־ייאמן: נוגעים בזוועה ואף על פי כן אינם מרפים מן היופי.

מדוע התמוטטה הרפובליקה של ויימאר? כיצד הצליח היטלר לתפוס את השלטון? מה עולל לגרמנים עצמם, לאירופה כולה ובראש ובראשונה לנו היהודים? האם הנאציזם באמת מוגר, או שמתחת לפני השטח עודו קיים בגרמניה גם כיום?

יותר מחמישים שנה חלפו מאז מותם, אך סטלין והיטלר והמשטרים שהקימו עדיין מטילים צל כבד ונורא על העולם שהותירו אחריהם. הם כוננו והנהיגו את המשטרים הרצחניים והאכזריים ביותר בהיסטוריה האנושית. מיליוני בני אדם נרצחו בפקודתם. סטלין והיטלר – בעלי ברית לרגע – נלחמו זה בזה במאבק איתנים לחיים ולמוות, שתבע מיליוני קורבנות וזרע הרס שלא נודע כמותו בתולדות האדם.

הדרך לספטמבר 1939 הוא מעין יומן קבוצתי שגיבוריו הם מדינאים, עסקנים ויהודים מן השורה. הספר מבחין בין משאלות לב וציפיות מצד אחד ובין היכולת הממשית לפעול וקוצר היד להושיע מצד אחר, ומאיר באור אחר מהמקובל בספרות המחקר כמה מן התחנות העיקריות בדרך לספטמבר 1939.

לאחר "הזהו אדם?" ("ספרית אפקים", 1989), שבו תיאר את שתי שנותיו במחנה המוות אושוויץ, פנה הסופר האיטלקי היהודי הדגול לגולל את קורות השיבה הביתה, אל טורינו, לאחר שחרור המחנה בידי חיילי הצבא האדום בינואר 1945. ב"ההפוגה", שיצא לאור באיטליה ב-1963, מתאר פרימו לוי בסגנונו המאופק את אירופה לאחר החורבן.

"אני לא רוצה לזכור את אביך. אני לא רוצה לזכור את הזמנים ההם. גם אותָך אני לא רוצה לזכור... פחדתי. הייתי מוכרחה לחיות. אַת מזכירה לי את הפחד. אני לא רוצה לזכור." – דברי אם לבתה, שחיפשה ומצאה אותה לאחר שנים רבות. הבת מגלה שאמה היהודייה, אשר ילדה אותה בזמן המלחמה לפולני נשוי שהסתיר אותה בביתו, אינה רוצה כלל בקשר אתה.

שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 – 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול.

כשישים שנה חלפו מאז שם אדולף היטלר קץ לחייו בברלין הבוערת, והמשטר והתנועה שהקים נהרסו כליל, אך אמותו הדמונית וסוד מפעלו הנורא מוסיפים להטריד את מנוחתו של האדם המודרני. הממדים האדירים של רוע ורשעות שנעשו בשמו ובפקודתו, אין להם תקדים בהיסטוריה האנושית.