"אז" (זקני עיירתנו כבר יצאו לדרכם וחלפו על פני בתיהם ועל פני ילדיהם ונכדיהם המסתתרים מאחורי החלונות), אז נפתחה דלת אחד הבתים ואישה התפרצה משם והחלה לרוץ אל כיכר השוק. עטופה במטפחת היתה, רזה, אבל לפניה נישאה כרס גדולה של הריון. היא רצה אחרי ההולכים וידה מורמת לברכת פרידה. שמענו את קולה, היא צעקה: 'זיי געזינד טאטע! טאטע זיי געזינד...'
"ואז פצחנו כולנו, המסתתרים במחשכים, ואמרנו, וחזרנו ואמרנו: 'זיי געזינד', ובאלה המילים נפרדנו מקרובינו הצועדים אל המוות."
כך, באירוניה אופיינית, עצובה עד בלי די, מסתיים אחד מסיפורי הקובץ "הגן המפליג למרחקים" – סיפורים המספרים בדרכה המיוחדת של אידה פינק, הסופרת הישראלית הכותבת בפולנית, את גורלם של נשים וגברים, נערות ונערים שנרצחו בשואה, או ששרדו, ועולמם חרב עליהם. אמנות הסיפור הקצר מתגלה כאן במלוא כוחה, כוחו של המועט להחזיק את המרובה. עמודים אחדים מציירים דמות בכמה קווים עדינים ומדויקים, אוחזים בחיים שלמים, באהבות, בתקוות ובגעגועים, באכזבות – וכואבים את אובדנם. הם משיגים את הלא־ייאמן: נוגעים בזוועה ואף על פי כן אינם מרפים מן היופי.
סיפוריה של אידה פינק תורגמו לשפות רבות, זכו לשבחים מפליגים מצד הביקורת ולתגובות נרגשות מקהל־הקוראים.
"אידה פינק היא אולי אחת הסופרות ההומניסטיות ביותר בעיצובו של תיאטרון האבסורד של החיים. היא הצליחה למזג בין הארה אבסורדית של העלילה ההיסטורית להארה הומניסטית של הדמויות שהתמודדו עמה. נושא ההישרדות הוא כאש בוערת בעצמותיה, והיא הצליחה לעצבו ברגישות, בתבונה, ובכשרון מבריק. היכולת הגדולה שגילתה מעמידה אותה בשורה הראשונה של יוצרים שעסקו בנושא זה. נראה לי שהיא אחת הסופרות/ים היהודיות/ים... החשובות ביותר בעשורים האחרונים."
גרשון שקד, ידיעות אחרונות