סוזאן בארטון, אישה אנגלייה, עושה שנתיים בברזיל בחיפוש אחר בתה שאבדה. בדרכה לשוב לארצה היא מושלכת הימה בידי מלחים מתמרדים, ובשארית כוחותיה מצליחה לעלות על אי קטן בלב האוקיינוס האטלנטי. שם היא נקלעת לעולמם של שני גברים: קרוּזֹו, בן ארצה, ושֲשֳת, כושי אילם. עולם זר ומוזר: חריצות ורצון עקשני לשרוד חוברים בו עם צמצום מופלג, מרצון ומדעת, של ההוויה האנושית של האדם המתורבת. מן השפה נשתמרו רק המילים ההכרחיות לקיום על האי, ומן הרגשות והזיכרונות והתקוות, שאולי היו פעם לאדון ולעבדו, לא נשתייר כמדומה כמעט דבר.
בשוב סוזאן ללונדון היא מבקשת לספר את סיפור האי לסופר המהולל דניאל פו, כדי שיעשה ממנו יצירה ספרותית. אלא שבינה ובינו, בין הדמות לבוראה, נרקמים יחסים נפתלים, ואין השניים באים לכלל הסכמה בעניין טיבו של הסיפור שיש לספרו.
פו שונה מאוד מן הספרים שכתב קוטזי עד כה. אין ספק שבעיקרו הוא שעשוע ספרותי: כמין פרודיה מודרנית, מאופקת ומעודנת, על עוד וריאציה אפשרית של הסיפור מתחילת המאה ה-17. ועם זאת כולו עומד בסימן המתחים הקשים ביותר הן של הקיום האנושי והן של היצירה הספרותית המתפרנסת ממנו: המתח בין הדיבור לשתיקה, בין זרות לקִרבה, בין שיפיון לטירוף, בין מציאות לדמיון ובין אמת לשקר.