ספרי שירה

בשירתה החשופה והמטלטלת הופכת מוריה אשכנזי את כאב האובדן לאפשרות של מרפא. השירים נובעים מפצע האימהוּת המאוימת, בוקעים מתוך האדמה החרוכה כיער של חיים, ומבקשים למצוא נחמה לא בפתרון השבר, אלא בכוחה של השירה להאיר גם את הימים הקשים ביותר.

אֲוִיר עוֹלָם הוא חיבור מופלא בין הוויית עולם התורה ונופי ירושלים ובין צורת התבוננות הקרובה לשירת יפן הקצרה. שילוב העולמות, הנראים במבט שטחי רחוקים, נובע ממכנה משותף עמוק בין אנשים, שאינו מוגבל לתרבות מסוימת, והוא היכולת להבחין בפרטים ולראותם במלוא משמעותם, לראותם בעין מופתעת ולמצוא להם מילים נכונות.

בין בתי המידות של השדרות המרכזיות, בין הדר המשי לזוהר התעשייתי, ריקי דסקל מציבה מראה מפתיעה וחשופה. "טבע דומם עם ילדה" הוא מסע שירי שמתחיל בפרטים הקטנים של החיים – החרוזים, הגירים וחומרי הגלם – ומסתיים בלב הרגש האנושי.

בספר אוֹשר עובר אורח חוזר מרדכי גלילי למרחב האינטימי שבין משורר לילד שהוא היה ולאֵם נעדרת.

נספח צבאי של מאור צברי הוא ספר שירה שנולד מתוך רעש המלחמה והשכול – אך יוצר מתוכם מוזיקה חדשה, עדינה ושבורה גם יחד. בשפה דחוסה ויפהפייה מתנסחת עדות חיה לחיפוש האנושיות בלב "שטח השמדה". שירה עוצמתית שמפסיקה באבחה – ומשאירה את הקורא מהדהד בשאלה: יש פה אדם?

ספר השירה של מיטל נסים לא רק נוגע, הוא נכנס פנימה, עמוק. השירים מציפים את הקוראים בזיכרונות, בתשוקות, באובדן, באימהות, באהבה. זה ספר על שם, אבל בעצם על זהות. על ילד קטן, אבל בעצם על כולנו.

הוֹי אֶרֶץ
זִכְרוֹנוֹת טָמַנְתִּי בָּךְ.

עֲפָרֵךְ כִּסָּה נַפְשִׁי
הִצִּיב מַצֵּבוֹת בִּשְׂדוֹתַי.

אַל תְּגַרְשִׁי אוֹתִי
אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר

בִּזְכוּת הַחַיִּים
בִּזְכוּת הָאַהֲבָה.

שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היום־יומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר־המורה, המלמד תלמידי בית ספר לכתוב ולקרוא, פורט על גיטרה בשיעורים, רוקם את עבודת השירה במקום שהיא הכי נחוצה. אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם.

לפעמים האור רוחץ את פניך, ולפעמים, בשיר אחר, ההר סוטר על לחייך. המקום של צוריאל אסף הוא בד בבד מעיין אור ומחנך קשוח, אתר של תבערה וגם ערסל של הפוגה. הצעת השירה הזאת היא להרגיש מחדש, דרך המילים, את היותנו כאן, לשלוח יד אל להבות המקום, להכניס את הראש מתחת למימיו, לתת לרוחותיו לחבוט בנו.

מבחר מתוך מחברות של המוזיקאית רות דולורס וייס, שלא נועדו מלכתחילה לפרסום ונכתבו בשנים 2002–2012. הן מתארות דרך חיים סבוכה, רצופת מעקשים ורגעי התבהרות, התגלויות ונסיגות. לפנינו תשובה מפורטת לשאלה "מה זה שיר"; לא תשובה תאורטית אלא תיאור חי, רגיש וחשוף של חיים נסערים ותהליכי החיפוש והמציאה המביאים לפעמים לכתיבה של מוזיקה ושל שירה.

כל שיר בשֶׁהָעוֹלָם פִּתְאוֹמִי הוא פסוק: אומר דבר אחד ומיד נפסק. ההיפסקות היא פעולת שירי הספר, לצד הדברים הכתובים בו. ההיפסקות מבקשת מן הקוראים להפסיק את עיסוקיהם ולתת לכל פסוק לעמוד מולם ולדבּר. זה ספר שמושך באוזנינו, שמושיב אותנו באמצע היום־יום; ספר שנועד לא שיקראו בו אלא שיעבדו איתו.

ספר זה מגולל את סיפור חייו של דוד פוגל, ובתוך כך מפגיש אותנו עם יצירותיו המופלאות, בשירה ובפרוזה - ובכללן 'לפני השער האפל', 'חיי נישואים', 'לעבר הדממה' ו'רומן וינאי'. פוגל מתגלה כסופר חדשן ופורץ דרך, שהשכיל להוליך את שפת השירה העברית ואת סיפור העברי בנתיבים שלא נודעו קודם לכן.

המסה "לשמחה מה זו עושה? בונה גשר רחב בין דורנו לזמן היווצרם של השירים ונוטעת אותם בהקשרם המורכב. המסה "כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל – שיח האהבה בשמחת עניים" מביאה קריאה אחרת בשירי שמחת עניים, קריאה שבאה מהעכשיו ופונה לקוראים עכשוויים.

זה שאני על ברכַי ופני מורכנים | לא אומר שנכנעתי | או שאני מתפלל. | זה רק אומר שלמדתי | להתכופף כדי לא להִשבר | ושלא תמיד אני חייב | להביט רחוק | או לראות הכול.

בספר, בו כל שיר מתכתב עם השיר העוקב אחריו, מהלך פואטי שראשיתו בייסורי האב בתופת של שדה הקרב, והמשכו בהתחקות אחר קורות הבן מילדותו ועד שהרחיק נדוד בתוך גבולות ישראל ומעבר לים.

בראשית בָּאתִי לָעוֹלָם בְּגוּף רִאשׁוֹן
יָחִיד. עוֹד לֹא הָיָה לִי אֱלֹהִים
עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמֵּעָפָר בָּאתִי.
מֵעַל רֹאשִׁי
עֵצִים הִסְתַּעֲפוּ בְּלִי הֶרֶף וְכוֹכָבִים נִטְרְפוּ
כְּמוֹ חֲפִיסַת קְלָפִים.
הַכֹּל עוֹד הָיָה בְּכוֹחִי,
כָּל חַיַּי,
כְּמוֹ טִפָּה כְּבֵדָה
עַל קְצֵה
עָלֶה.

שלום, אני אוהד דקל־צלגוב, את השירים שבספר הזה אבא שלי סיפר ולפעמים גם שר, לאח שלי יותם ולי. שיר אחד כשנִסינו לסדר את החדר ושיר אחר לפני השינה ואפילו שיר שבא עם רוטב! ככה זה עם אבא מסוג משורר (זן די נדיר, לפי מה שהבנתי). היה לנו כיף עם כל השירים, אבל כבר לא נשאר מקום בבית.

אתה מצטרף אל העולם כשעון אל הזמן. למאית שנייה אתה האחרון להִוולד - כל החיים וכל המתים מאחוריך.

אחרי יותר מעשרים ספרי שירה שפורסמו במשך חמישים וחמש שנים, מוגש לראשונה לקוראים מבחר מקיף ומייצג משירתו של אהרן שבתאי, מגדולי היוצרים בישראל.קולו המובחן, הן בסגנון המחושב והן באמירה האתית, בישר בשעתו מהפכה אמיתית בשירה העברית.

בראשית ברא את הצליל
ושלא ברצוני שובר הצליל
הזה את לִבי
זו ערוגה שמים הציפוהָ
זה המעין
זה עומק הטורקיז
שמפכה בי
ובוכה.

אבל לעת עתה
עליהם לאכול ארוחת ערב
להתקלח וללכת לישון
בלי להקים מהומה

במובנים רבים מיטל נסים שייכת לדור הקריון. לאלו שנולדו בשנות ה־80 וגדלו בשנות ה־90. זו תקופה של תרבות הקריון, שהיום הולכת וגוועת. כמו בספריה הקודמים גם כאן מצוי המבט הפרובינציאלי שלה על הנוף ועל המרחב, ודרכו היא מספרת את הסיפור שלה.

ספר זה אולי לא יחתום את הוויכוח על כוכבים בחוץ, אבל הוא יתעל אותו לאפיק מחשבה חדש, לשיח רחב אופק ומדויק יותר מזה שהתנהל בו עד כה; שיח זה יחשוף את מה שיכול להתגלות בספר דווקא בימינו אלה, ימי המשבר הגורלי ביחסי האדם עם הטבע והסכנה הגוברת לשלמותו של צלם האדם.

הַחַיִּים קוֹדְמִים לָאָמָּנוּת | וְרוֹמְסִים כָּל שִׁיר | שֶׁמְּעַרְעֵר עַל כָּךְ | יֵשׁ תִּקְוָה רַק לְשִׁירִים | שֶׁמַּעֲדִיפִים | שֶׁתִּהְיִי בְּרִיאָה, אָסְנַת | שֶׁתִּהְיִי שְׂמֵחָה, אָסְנַת

להִתראות, מוות. שלום לכם חיים | כי שוב מן המֵצר העליתם | אותי הנִקלה והשב כקִרקס | על כל מעשה צועק חמס | ועל דִברתי לא אשבע | כי מה שעשיתי היה טוב | כי מה שעשיתי היה רע.

אמירה הס פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה. ספר המזלות של אמירה הוא ספרה האחד עשר.

יהודה אטלס, מגיש לקורא בספר זה שירי פנינה קצרצרים, שהושפעו ממסורת שירי ההייקו אך מרשים לעצמם להתרחק מחוקיה. בין השירים משובצים תצלומיה של רונית שני.

המשורר נח שטרן, מן הדמויות המרתקות ביותר בספרות העברית, ביקש להכיר לקוראי העברית את גדולי המודרניזם האנגלו־סקסי 'וירג'יניה וולף' ו'ת"ס אליוט'. אלא שעם מותו הטרגי נקטעה העבודה על הספר. כתב היד שהתגלה הוא הד לימים אחרים ופרסום ראשון בעברית של רוב המסות.

אני כותב אל המעתיקים | אל הלוחשים בחשש זה אל זה | אל החורטים את אהבתם על השולחנות | אל המאחרים | אל אלה שבוהים מבעד לחלונות...

חֻלְיַת זָהָב הִתְוַסְּפָה לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל צַוָּארִי. עִם מַזָּל מְחֻרְבָּן כְּמוֹ שֶׁלִּי בְּנִגּוּד לְחֻקֵּי הַטֶּבַע אֲפִלּוּ הִיא תַּחְלִיד בִּמְהֵרָה. אַךְ הַיּוֹם אֲנַסֶּה לֹא לִזְכֹּר, אֲשַׁדֵּל אֶת הַלֵּב - זֶה דּוֹקְרַן הַבַּרְזֶל הַפּוֹעֵם בְּתוֹכִי שֶׁיְּרַפֶּה, יְכַנֵּס אֶת חוֹחָיו וְיָנִיחַ לַפָּז לְרַצֵּד עַל הַבֶּכִי.