שירה

העיר הגדולה והטלוויזיה הקטנה העיר הגדולה והטלוויזיה הקטנה – האנשים הלא ידועים של העיר, והאנשים הקרובים של הטלוויזיה.

אתה מצטרף אל העולם כשעון אל הזמן. למאית שנייה אתה האחרון להִוולד - כל החיים וכל המתים מאחוריך.

על כף ידה צירו האחרים קוים של כלוב, וכלאו בו את קורות חייה. ואני, בהיותי בן ערב, שונא צפור בשבי. בכל פעם שנתנה לי את ידה, מחקתי קו. ושחררתי צפורים

אשתי הצמיחה מקור. אני חושב שזה בגלל השירה. משום שהגזמתי קצת עם הדימוי של הציפור. הנה, אמרתי לה, השירה משפיעה על העולם.

גם אם אלף אנשים יהיו בחדר / ומישהו יזכיר את המקום ההוא / רק אני אבחין / כיצד מחשבותיך / שומטות את הכוסות / בעוד צעדך ממשיך מעדנות.

אני כותב אל המעתיקים | אל הלוחשים בחשש זה אל זה | אל החורטים את אהבתם על השולחנות | אל המאחרים | אל אלה שבוהים מבעד לחלונות...

בן שש-עשרה היה יורם ברונובסקי, תלמיד תיכון ברמת-גן, כשקרא בכתב-עת לועזי תרגומן של כמה רומנסות ספרדיות עתיקות, ומיד נכבש להן. בו במקום החליט ללמוד ספרדית ולקרוא אותן ואת אחיותיהן – במקורן. את השפה למד בעצמו, כעבור זמן לא-רב יכול לקרוא בה, ולבסוף החל לתרגם מספרדית את הרומנסות שבקובץ, בעריכת הבלשן הספרדי הגדול, ראמון מננדס פידל.

שירת ערביים צרופה של אחד מגדולי המשוררים בישראל אשר "ראה במו עיניו בנפול הזרע ביזרעאל, מידי קומץ אלמונים מזי רעב ובני בלי צל, והנה אלומתם תתנשא ותתגדל – למדינת ישראל!"

בטלוויזיה הודיעו שיש בעולם רק שמונים אלף ג'ירפות והן בסכנת הכחדה אני לא מבינה איך העולם לא מודאג מכך שיש רק אחת כמוני

השְבֵּת שמי מן הספר. מאבות חסידים דלג אל גאולת צאצאי צאצאיהם. כסה שמי אנא בשם ולא יראה ולא ימצא. זאת נאמנות רוחי מן החורים והסדקים זאת נאמנות פצעיה לשם

בראשית בָּאתִי לָעוֹלָם בְּגוּף רִאשׁוֹן
יָחִיד. עוֹד לֹא הָיָה לִי אֱלֹהִים
עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמֵּעָפָר בָּאתִי.
מֵעַל רֹאשִׁי
עֵצִים הִסְתַּעֲפוּ בְּלִי הֶרֶף וְכוֹכָבִים נִטְרְפוּ
כְּמוֹ חֲפִיסַת קְלָפִים.
הַכֹּל עוֹד הָיָה בְּכוֹחִי,
כָּל חַיַּי,
כְּמוֹ טִפָּה כְּבֵדָה
עַל קְצֵה
עָלֶה.

אָחַזְתִּי בַּמְּעִיל הַחוּם בְּמַחֲצִית חַיַּי וּמַחֲצִית כָּזוֹ הָיְתָה לִי וְאָבְדָה וְהַפְּחָדִים טִפְּסוּ עַל עוֹר פָּנַי כְּשֶׁהִתְחַלְּפָה הַשְּׁאֵלָה מֵאַיִן בָּאתִי

שירים לילדים על רוח, כוכבים, גינות וילדים שכתב שאול טשרניחובסקי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. נכדו, ד"ר אלכסנדר וילנסקי, ליקט את השירים באהבה מכִּתבי עת לילדים ומספרים לילדים שאזלו מזמן.

אֵיךְ קוֹשְׁרִים בּוּעָה לְחוּט וְיוֹרְדִים אֶל הַגִּנָּה? אֵיךְ אוֹמְרִים לְכָל אֶחָד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּלִי כַוָּנָה?

מתוך הספרות המסופוטמית העתיקה מוגש לראשונה לקורא העברי, בתרגום מן המקור השומרי והאכדי, מבחר נרחב ומייצג של יצירות בסוגות שונות: מיתוסים, אפוסים, מזמורים, תפילות, שירי אהבה, קינות וכדומה. הקורא ימצא כאן יצירות קלסיות ומונומנטליות ולצדן יצירות ספרות עממית.

"אין קול מלבד העט הדוהר על דף הנייר, ובכל זאת, הרעש כאן מחריש אוזניים." שורות אלו של יקיר בן-משה מבטאות היטב את תחושותיהם של משוררים צעירים במציאות ובמציאות הספרותית המקיפה אותם.

עַל הַשָּׁנִים בְּנוֹת קַיִן וְאַתֶּן נָעוֹת וְנָדוֹת עַל קִלְלַת בְּנוֹת קַיִן עַל הָאוֹתוֹת אַתֶּן בּוֹכוֹת. נְגוּעָה בַּסִּימָן אֲנִי רוֹצָה כָּעֵת לָבוֹא בַּסֵּפֶר לְרַוֵּחַ לָכֶן בְּאֶצְבְּעוֹת בְּשָׂרִי מָקוֹם בֵּין הַשֵּׁמוֹת.

אבל לעת עתה
עליהם לאכול ארוחת ערב
להתקלח וללכת לישון
בלי להקים מהומה

להִתראות, מוות. שלום לכם חיים | כי שוב מן המֵצר העליתם | אותי הנִקלה והשב כקִרקס | על כל מעשה צועק חמס | ועל דִברתי לא אשבע | כי מה שעשיתי היה טוב | כי מה שעשיתי היה רע.

חמש עשרה שנים כיהנתי כילד, במלכות ההיא, הארץ עמדה על כנה עצים זרחו בגשם, עכשיו יבש מטה השקד, דג הלחם השחים, אהל השמים קרס על הר לויתן, אהבה שעמדה על קצה לשוני, דבקה לחכי

וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ מִתְוִים רָזִים מִזְדָּרְזִים לְצַד הַשְּׁבִיל וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ שׁוּרַת דְּקָלִים נֶהֱדָרָה נִשְׂרְפָה כָּלִיל וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ הָרֹאשׁ נִתָּק תָּמִיד לְאַט מִן הֶחָזֶה וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ לְצַד הַיְּדִיעָה, בַּבֹּקֶר הַזֶּה וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבַּמַּשְׁחִיר וּבַמּוֹרִיק הַמִּתְבַּהֵר כִּי אָז נִכְסָף

יֵשׁ לִי שֶׁמֶשׁ מִשֶּׁלִּי חוּץ מֵהַשֶּׁמֶשׁ בַּחוּץ. הִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי כְּשֶׁמָּתוֹק לִי אוֹ חָמוּץ. כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת אוֹר נִכְנָס פְּנִימָה, לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי קוֹרְאִים אִמָּא.

מה הלאה. לְהַרְכִּין לְהַזְקִין לָנוּעַ לָנוּחַ לְהַעֲמִיק לְהַחֲזִיק לָזוּז שָׁטוּחַ לְהִתְרַחֵב לְהִשְׁתַּכֵּב לִפְרֹשׂ צְדָדִים לְהִתְפַּרְקֵד לְהִתְמַקֵּד לִרְדֹּף קָדִים יְשָׁרִי מִישׁוֹרִי מְשֻׁלָּח פָּתוּחַ לִכְתֹּב שִׁירִים וְלִזְרוֹת לָרוּחַ

יום חמישי במאפית אנג'ל תלמיד תיכון מראמללה קולע כל הלילה חלות במאפיה יהודית. ינץ אור שישי חלי שבעתייםבטרדת התכונה לקודש. יבוא האוטו של המאפיה בעל הדלתות האטומות, ששבולת מלכסנת נחתכת עליו כשהן נפתחות.

לילה המית מכונה רוחשת טוב. בגדינו כלינו או מילותינו חגים בקרבה. משקל הילדה הקלוש יכבד משינה כשתנשא ממטה למטה. ספר לפות יחולץ מידה.

שיריו של תמיר גרינברג נכתבים, בעת ובעונה אחת, באנרגיה סוחפת ומתוך משמעת מוקפדת. הטון של גרינברג מיישב שורה של מתחים: דיוק מופלג ומבט דקדקני מזה ושירה נאומית מלאת תנופה מזה; כוח וידויי כובש ומבע מאופק ומודע לעצמו; לוקאליות וייצוג בלתי אמצעי של מציאות קרובה יחד עם דיאלוג מעודן עם מסורת השירה המערבית

יהודה אטלס, מגיש לקורא בספר זה שירי פנינה קצרצרים, שהושפעו ממסורת שירי ההייקו אך מרשים לעצמם להתרחק מחוקיה. בין השירים משובצים תצלומיה של רונית שני.

ספרי השירים בכריכות הקשות צורחי הקישוט לא יועילו בעלמא דיקשוט המילים האמיתיות עדיין מצפות לעירומן הפשוט תקום כל אחת במקומה הנאות.

דיוקן הצייר כאיש זקן מאוד מתעלם אל תוכו / כתלולית קטנה של בגדים לגוף ללא בשר / פסיפלורה קמוטה בקערה גדולה מדי / נעשה דק כנייר אורירי כאירוניה מתעתע כפרספקטיבה