על התצלום של מיכל גוברין וסימון סיניורה

מיכל גוברין - הצילום
1959. ילדה בת שמונה מחופשת לדיילת מגישה פרחים לסימון סיניורֶה ומקבלת נשיקה. מתוך המסדרון של מלון דן מופיעה צלליתו של איב מונטַן. סימון סיניורֶה הגיעה איתו. זה יום הולדתה.
מאותו מעמד נותרו שני צילומים.
כבמחזה כתוב היטב נאספו יחד למקום ולזמן אחד סיפורים, כקצה של קרחון. הם נפגשו בהתרגשות, בנשיקה, ואולי גם באמונה שמה שהיה, לא ישוב עוד לעולם.
אבל מעבר למה שלא נאמר, אולי ברכינתה של סיניורֶה, אולי בחיוך השואל-נבוך של הילדה - בצד הסמוי מהעין, טמון כל מה שהיה.
סימון סיניורֶה גדלה כסימון קמינקֶר, בתו של אביה היהודי, ורק בשנות ה-40 כדי להפוך לשחקנית, היא מחליפה את שמה לשם אימה, סניורֶה. חייה הגלויים הם מסכת של הצלחה וזוהר, ובסתר חבוי מה שעברה. בסוף ימיה ב-1977 תככב בסרט, "מאדם רוזה", ותגלם בהזדהות עצומה את דמותה של זונה יהודיה, ניצולת אושוויץ, המגדלת את מומו המוסלמי, ובמרתף מסתירה את "המקום היהודי" שלה. סרטו של מזרחי מבוסס על "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר, שמו הבדוי של רומן גארי, אשר נולד כרומן קצֶב ליבוביץ' בוילנה, ולא פסק מלשנות (או לברוח) משמו וזהותו, עד מותו.
את תחפושת דיילת אל על, חברת התעופה של המדינה הצעירה, השיג אביה של הילדה, ממייסדי המדינה. אבל את הנעלים הגדולות בשני מספרים ממידתה, קיבלה הילדה מגילה, בת דודתה, שניצלה ממוות בזכות אימה, טונקה, שברחה מגטו בוכניה במשאית עם קרקעית כפולה, אליה נדחקו סבא סבתא וגילה הקטנה.
את התלתלים בתסרוקתה של הילדה עשתה רינה גוברין, או בשמה הקודם, רגה-פוזר-לאוב. היא חפפה את ראשה של ביתה מנשואיה השניים בזרועות נטולות כל סימן, כי עם בואה ארצה הסירה את המספר שקועקע בה, ושתקה.
הילדה בת השמונה לא ידעה שהיא בגילו של אחיה שנרצח. היא כלל לא ידעה שהיה לה אח, מארק, שנקרע מזרועות אימם למשרפות באכזריות תיאטרלית, ב-14 במאי, 1944, ארבע שנים לפני הכרזת המדינה. היא לא ידעה דבר. גם לא על הגֶלד שכיסה על הכל.
החיים היו אז כולם לפנינו, מתנגנים כמו שיריו מלאי השָרְם של איב מונטן, ומלאי תקווה לעתיד אחר.
רק שנים אחר כך, עשרים שנה אחרי מות אימה, תעז הילדה, מיכל גוברין, להביט אל עברה ועוז רוחה. עשרים שנה היא תחפש ותכתוב את "השתיקה של אימא", וכשתסיים לא תהיה עוד אותה אישה. גם העולם לא יהיה עוד כשהיה.