תעלומת שבעת המחוגים | אגתה כריסטי | פרק ראשון

1

על יקיצה מוקדמת

הצעיר החביב ששמו ג׳ימי ֵתסיֶג׳ר ירד בריצה בגרם המדרגות הגדול באחוזת צ׳ימניס כשהוא גומא את המדרגות שתיים־שתיים. הוא ירד במהירות כזאת שהתנגש בטֶרדֶוול, רב־המשרתים המכובד, בדיוק ברגע שהלה עבר במבואה ובידיו אספקה טרייה של קפה חם. בזכות עשתונות הברזל של טרדוול וזריזותו המרשימה לא נפגע איש.
״סליחה״, התנצל ג׳ימי. ״תגיד, טרדוול, אני האחרון שיורד?״
״לא, אדוני. מר ֵוייד עדיין לא ירד״.
״יופי״, אמר ג׳ימי ונכנס לחדר ארוחת הבוקר. בחדר לא היה איש להוציא המארחת, ומבטה
הנוזף עורר בג׳ימי את אותו רגש אשם שחש תמיד כשמבטו נח על עינו של דג קוד בר־מינן המוטל על דלפקו של דייג. ועם זאת, בסופו של דבר, למה היא מסתכלת עליו ככה? כשמתארחים באחוזה כפרית פשוט לא נאה לרדת בתשע וחצי בדיוק. אמנם השעה

עכשיו אחת עשרה ורבע, וזה אולי על סף ההפרזה, ובכל זאת...
״נדמה לי שאיחרתי קצת, ליידי קּוט, נכון?״ ״אה, לא נורא״, אמרה ליידי קּוט בקול נכאים.
למען האמת אנשים המאחרים לארוחת הבוקר הדאיגו אותה מאוד. בעשור הראשון לחייה כאישה נשואה, סר אוסוולד קּוט (שבימים ההם היה רק ״מר קּוט״) היה, אם לדבר במילים בוטות, מקים מהומת אלוהים אם הוגשה לו סעודת הבוקר ולו חצי דקה אחרי שמונה. ליידי קּוט אולפה לראות באיחורים חטא שלא יסולח, ומהרגלים קשה להיפטר. חוץ מזה, היא הייתה אישה רצינית ולא יכלה שלא לשאול את עצמה איזו תועלת יוכלו הצעירים הללו להביא לעולם בלי להשכים קום. כפי שאמר סר אוסוולד לעיתים כה קרובות, לעיתונאים ולאחרים: ״את הצלחתי אני מייחס אך ורק להרגלי להשכים קום, לחיות בחסכנות ולנהוג בשיטתיות״.
ליידי קּוט הייתה אישה רחבת גרם ויפת תואר בסגנונה הטרגי. עיניה היו גדולות ונוגות וקולה עמוק. אמן המבקש לו דוגמנית לתמונת ״רחל מבכה על בניה״ היה עט על ליידי קּוט כמוצא שלל רב. היא גם יכלה לקצור הצלחה במלודרמה, מועדת בשלג היורד בתפקיד אשתו החפה מפשע וידועת הסבל של הרשע במחזה.
היא נראתה כאילו יש לה איזה יגון סודי נורא בחייה, אך למען האמת, הצרה היחידה בחייה של ליידי קּוט הייתה נסיקתו המסחררת של סר אוסוולד למעמד של אדם עשיר. בנעוריה הייתה ברייה עליזה ומוחצנת,

מאוהבת מאוד באוסוולד קּוט, הצעיר בעל השאיפות מחנות האופניים הצמודה לחנות חומרי הבניין של אביה. הם חיו באושר רב, תחילה בשני חדרים ואחר כך בבית קטן ואחר כך בבית גדול יותר ואחר כך בשורת בתים הולכים וגדלים, אך תמיד לא רחוק מ״המפעל״, עד שעכשיו הגיע סר אוסוולד לרום מעלה כזה שהוא ו״המפעל״ שוב לא היו קשורים בקשר של תלות הדדית, וחשקה נפשו לשכור את האחוזות הגדולות והמרהיבות ביותר שאפשר לשכור בכל רחבי אנגליה. אחוזת צ׳ימניס הייתה אתר היסטורי, וכששכר אותה סר אוסוולד מהמרקיז מֶקייטרהם לתקופה של שנתיים הרגיש שהגיע למדרגה העליונה בהגשמת שאיפותיו.
ליידי קּוט הייתה מרוצה הרבה פחות. היא הייתה בודדה. בראשית חיי הנישואים היה השעשוע העיקרי שלה שיחות עם ״הבחורה״ — ואפילו כשהוכפלה ״הבחורה״ בשלוש, נותרו השיחות עם עובדות משק הבית הבילוי העיקרי בשגרת יומה. ואילו כיום, עם להקת חדרניות, רב־משרתים שנראה ומתנהג כמו ארכיבישוף, כמה שרתים אדירי ממדים, נחיל שלם של משרתות מטבח ומזווה, רב־טבחים זר מעורר מורא ורתחן ומנהלת משק בית עצומת ממדים החורקת ומרשרשת לחלופין עם כל תנועה, הייתה ליידי קּוט כמי שננטשה על אי בודד.
עכשיו נאנחה אנחה עמוקה ויצאה לאיטה מבעד לחלון הזכוכית הארוך שנפתח כדלת, להקלתו הרבה של ג׳ימי תסיג׳ר שמיהר להתכבד בתוספת כליות ובייקון.
ליידי קּוט עמדה כמה דקות על המרפסת עוטה יגון

ואחר כך התגברה כארי ופנתה אל מקדונלד, הגנן הראשי, שסקר את ממלכתו במבט אומר שררה. מקדונלד היה ראש וראשון לגננים. הוא ידע את מקומו — הוא נועד למשול. והוא משל — ביד ברזל.
ליידי קּוט ניגשה אליו בחשש. ״בוקר טוב, מקדונלד״.
״בוקר טוב, גברתי״.
הוא דיבר כפי שגנן ראשי צריך לדבר — בתוגה אך בכבוד עצמי — כמו קיסר בהלוויה.
״חשבתי — אולי נוכל לקבל מהענבים המאוחרים למנה אחרונה הערב?״
״עדיין אי אפשר לקטוף אותם״, אמר מקדונלד. הוא דיבר בחביבות אך בתקיפות.
״אה!״ אמרה ליידי קּוט. היא אזרה אומץ.
״אה! אבל אתמול הייתי בחממה וטעמתי עינב והם נראו לי טובים מאוד״.
מקדונלד הביט עליה והיא הסמיקה. הוא עורר בה תחושה שהרשתה לעצמה לנהוג חירות בלתי נסלחת. ברור שהמרקיזה מקייטרהם המנוחה מעולם לא טעתה טעות גסה כזאת ולא נכנסה לאחת החממות שלה עצמה כדי לקחת לה ענבים.
״אילו נתת הוראה, גברתי, היה נשלח אלייך אשכול״, אמר מקדונלד בחומרה.
״אה, תודה״, אמרה ליידי קּוט. ״כן, להבא זה מה שאעשה״.

״אבל הם עדיין לא ממש בשלים״.
״כן״, אמרה ליידי קּוט בקול נמוך, ״אני מבינה. מוטב שנניח לכך״.
מקדונלד שמר על שתיקה אדנותית. ליידי קּוט שוב אזרה עוז.
״רציתי לדבר איתך על המדשאה הקטנה שמאחורי גן הוורדים. אולי אפשר להשתמש בה כמגרש כדורת. סר אוסוולד אוהב מאוד משחקי כדורת״.
״ולמה לא?״ חשבה בליבה ליידי קּוט. היא למדה היסטוריה אנגלית. האם לא שיחקו סר פרנסיס דרייק ואביריו כדורת כשנצפו ספינות הצי הספרדי באופק? זהו בוודאי עיסוק הראוי לג׳נטלמן, ולמקדונלד לא תהיה סיבה סבירה להתנגד לו. אלא שהיא לא הביאה בחשבון את התכונה העיקרית המאפיינת גנן ראשי טוב, והיא להתנגד לכל הצעה והצעה שמציעים לו.
״זה כנראה שימוש אפשרי״, אמר מקדונלד בלי להתחייב.
זאת לא הייתה תגובה מעודדת, אך מטרתה האמיתית הייתה למשוך את ליידי קּוט בלשונה ולהפילה בפח.
״אם יפנו שם ו... אה... יקצצו את העשבים... ו... אה... כן הלאה״, המשיכה בתקווה.
״כן״, אמר מקדונלד לאיטו. ״זה אפשרי. אבל זה אומר להוריד את ויליאם מהגבול הדרומי״.
״אה!״ אמרה ליידי קּוט בהיסוס. המילים ״הגבול הדרומי״ לא אמרו לה דבר וחצי דבר — אולי רק הזכירו

לה במעורפל שיר עם סקוטי — אבל ברור היה שבפיו של מקדונלד הן מכשול שאין להתגבר עליו.
״וזה יהיה חבל״, אמר מקדונלד.
״אה, כמובן״, אמרה ליידי קּוט. ״ברור״. בליבה תהתה מדוע היא מסכימה בלהט שכזה.
מקדונלד נעץ בה מבט חודר.
״כמובן״, אמר, ״אם את נותנת לי הוראה, גברתי...״ אמר ולא יסף. אבל נימת האיום הייתה מעל
לכוחותיה של ליידי קּוט. היא נכנעה מיד.
״לא־לא״, אמרה. ״אני מבינה בדיוק, מקדונלד. לא... מוטב שוויליאם יטפל בגבול הדרומי״.
״זה מה שאני חשבתי, גברתי״.
״כן״, אמרה ליידי קּוט. ״כן, בוודאי״.
״חשבתי שתסכימי איתי, גברתי״, אמר מקדונלד. ״אה, בוודאי״, חזרה ואמרה ליידי קּוט.
מקדונלד נשא את ידו אל כובעו לאות פרידה והתרחק. ליידי קּוט נאנחה בעצב והסתכלה אחריו. ג׳ימי
תסיג׳ר, מפוטם בכליות ובבייקון, יצא אל המרפסת ונעמד לידה, ונאנח אנחה שונה לגמרי.
״בוקר משגע, נכון?״ אמר.
״באמת?״ אמרה ליידי קּוט בהיסח הדעת. ״אה, כן, אתה כנראה צודק. לא שמתי לב״.
״איפה כולם? יצאו לשוט באגם?״
״אני מתארת לי. זאת אומרת, זה לא יפתיע אותי״. ליידי קּוט נפנתה וחזרה פתאום אל תוך הבית.
טרדוול בדק שם את קנקן הקפה.

״אוי ואבוי״, אמרה ליידי קּוט. ״מר... מר...״ ״מר וייד, גברתי?״
״כן, מר וייד. הוא עדיין לא ירד?״ ״לא, גברתי״.
״כבר מאוחר מאוד״. ״כן, גברתי״.
״אוי ואבוי. אני מתארת לי שהוא ֵירד בשלב כלשהו, טרדוול?״
״אה, בלי ספק, גברתי. אתמול בבוקר השעה הייתה אחת עשרה וחצי כשמר וייד ירד לאכול״.
ליידי קּוט הסתכלה על השעון. השעה הייתה עשרים לשתים עשרה. גל של הזדהות שטף אותה.
״זה ממש לא הוגן כלפיך, טרדוול. לפנות הכול ולהעמיד את ארוחת הצהריים על השולחן עד אחת״.
״אני רגיל למנהגיהם של ג׳נטלמנים צעירים, גברתי״. התוכחה הייתה מכובדת אבל ברורה מאוד. כך עשוי
בכיר כנסייה להוכיח טורקי או כופר שטעה טעות גסה בתום לב.
ליידי קּוט הסמיקה בפעם השנייה באותו בוקר. אולם כאן הופרעה הפרעה רצויה. הדלת נפתחה וצעיר ממושקף ורציני שרבב את ראשו פנימה.
״אה, הנה את, ליידי קּוט. סר אוסוולד מבקש לדבר איתך״.
״אגש אליו מיד, מר בייטמן״. ליידי קּוט מיהרה לצאת מהחדר.
רופרט בייטמן, מזכירו הפרטי של סר אוסוולד, יצא

בכיוון ההפוך, אל המרפסת, ששם עדיין השתהה ג׳ימי תסיג׳ר ורוחו טובה עליו.
״בוקר טוב, ּפֹונגֹו״, אמר ג׳ימי. ״אני כנראה צריך ללכת ולהיות נחמד לבנות הטרחניות. אתה בא?״
בייטמן השיב בשלילה. הוא המשיך במהירות לאורך המרפסת עד שהגיע לחלון הספרייה, ולשם נכנס. ג׳ימי חייך חיוך רחב אל גבו המתרחק. הוא ובייטמן למדו יחד בפנימייה, ששם היה בייטמן נער ממושקף ורציני וזכה בכינוי ״פונגו״ ללא כל סיבה.
פונגו, חשב בליבו ג׳ימי, היה ונשאר חמור. המילים ״אדם לעמל יולד״ כאילו נכתבו במיוחד בשבילו.
ג׳ימי פיהק וירד לאגם בצעד איטי. הבנות היו שם, שלוש בנות — בנות מהסוג המקובל, שתיים בשיער כהה בתספורת קצרה, ואחת בשיער בהיר בתספורת קצרה. המצחקקת הראשית שמה היה (נדמה לו) הלן, והייתה עוד אחת ושמה ננסי, ולשלישית קראו כולם משום־מה בשם ״סֹוְקס״ — גרביים. איתן היו גם שני ידידיו, ביל אוורסליי ורוני ֵדֵורו, שהועסקו על תקן עציצים במשרד החוץ.
״היי״, אמרה ננסי )ואולי הלן.( ״הנה ג׳ימי. איפה מה־שמו?״
״אתה רוצה לומר לי שג׳רי וייד עדיין לא קם?״ אמר ביל אוורסליי. ״צריך לעשות משהו בעניין הזה״.
״אם הוא לא ייזהר״, אמר רוני דוורו, ״יבוא יום והוא יחמיץ לגמרי את ארוחת הבוקר — וכשסוף־סוף יתגלגל למטה יתברר לו שהגיע לארוחת הצהריים או הערב״.
״זה לא בסדר״, אמרה הצעירה המכונה סוקס. ״זה

כל כך מלחיץ את ליידי קּוט. מיום ליום היא מזכירה יותר ויותר תרנגולת שרוצה להטיל ביצה ולא מצליחה. ממש חבל״.
״בואו נוציא אותו מהמיטה״, הציע ביל. ״קדימה, ג׳ימי, בוא״.
״למה לא להיות קצת יותר מעודנים?״ אמרה זו המכונה סוקס. ״עידון״ הייתה מילה אהובה עליה, והיא השתמשה בה בכל הטיה אפשרית.
״אני לא מעודן״, אמר ג׳ימי. ״אני לא יודע להיות מעודן״.
״בואו ניפגש ונעשה משהו בעניין מחר בבוקר״, הציע רוני בלי מחשבה יתרה. ״אתם יודעים, נקים אותו בשבע בבוקר. כל הבית יהיה המום. לטרדוול יעופו פאות הלחיים והוא יפיל את קנקן התה. ליידי קּוט תיתקף היסטריה ותתעלף בזרועותיו של ביל — כי ביל הוא מרים משקולות. סר אוסוולד יגיד ׳הא!׳ ומיד יעלה מחיר הפלדה בנקודה וחמש שמיניות. פונגו יתרגש, ישליך את המשקפיים שלו ארצה וידרוך עליהם״.
״אתה לא מכיר את ג׳רי״, אמר ג׳ימי. ״אני מתאר לי שכמות מספיקה של מים קרים אולי תעיר אותו — וגם זה בתנאי שייעשה בה שימוש יעיל. אבל הוא רק יתהפך לצד השני וימשיך לישון״.
״חייבים לחשוב על משהו מעודן יותר ממים קרים״, אמרה סוקס.
״מה?״ שאל רוני שאלה פשוטה, ולאיש לא הייתה תשובה.

״בוודאי נצליח לחשוב על משהו״, אמר ביל. ״למי יש שכל?״
״לפונגו״, אמר ג׳ימי. ״הנה הוא, רץ כאילו גדוד שלם רודף אחריו, כרגיל. לפונגו תמיד היה שכל בקודקודו. זה אסונו, משחר נעוריו עד עצם היום הזה. בואו נרתום לעניין את פונגו״.
מר בייטמן האזין בסבלנות להרצאת הדברים המבולבלת למדי. הוא עמד כמי שמוכן להימלט בכל רגע. את הפתרון הגיש להם בלי לאבד זמן.
״אני הייתי מציע שעון מעורר״, אמר קצרות. ״אני תמיד משתמש בשעון מעורר מחשש שלא אקום בזמן. מניסיוני, תה שחרית שמכניסים לחדר בשקט לא תמיד מצליח להעיר אותך״.
אמר והלך.
״שעון מעורר״. רוני נד בראשו. ״שעון מעורר אחד. כדי להפריע לג׳רי וייד לישון צריכים עשרה שעונים״.
״טוב, למה לא?״ ביל היה סמוק ורציני. ״מצאתי. בואו ניסע למרקט בייסינג ונקנה כל אחד שעון מעורר אחד״.
האוויר נמלא קולות צחוק ודיבורים. ביל ורוני הלכו להשיג מכוניות. ג׳ימי נשלח למשימת ריגול בחדר האוכל, וחזר חיש קל.
״הוא שם, ועוד איך. מפצה על הזמן האבוד וזולל טוסט במרמלדה. איך נוודא שהוא לא יבוא איתנו?״
הוחלט שיש לפנות אל ליידי קּוט כדי שתעסיק אותו. למשימה הזאת נשלחו ג׳ימי וננסי והלן. ליידי קּוט הייתה מופתעת ומבוהלת.

״מתיחה? אבל תיזהרו, נכון, חמודים? זאת אומרת, לא תשברו רהיטים ותקלקלו חפצים, ולא תשתמשו ביותר מדי מים? אנחנו צריכים להחזיר את הבית הזה בשבוע הבא. לא הייתי רוצה שלורד קייטרהם יחשוב...״
ביל, שחזר באותו רגע מסככת המכוניות, קטע את דבריה בנימה של הרגעה.
״זה בסדר, ליידי קּוט. באנדל ברנט — בתו של לורד קייטרהם — היא חברה טובה שלי. והיא לא הייתה בוחלת בשום דבר — ממש שום דבר! תסמכי עליי. וחוץ מזה, לא נגרום שום נזק. מדובר במבצע שקט לגמרי״.
״מעודן״, אמרה הנערה המכונה סוקס.
ליידי קּוט פסעה בעצב על המרפסת ברגע שג׳רלד וייד הגיח מחדר ארוחת הבוקר. אם ג׳ימי תסיג׳ר היה צעיר בהיר ומלאכי, אין אלא לומר שג׳רלד וייד היה בהיר ומלאכי עוד יותר ממנו, ובהשוואה לארשת פניו הריקנית נראו פניו של ג׳ימי נבונות ממש.
״בוקר טוב, ליידי קּוט״, אמר ג׳רלד וייד. ״איפה כולם?״ ״הם נסעו למרקט בייסינג״, אמרה ליידי קּוט. ״למה?״
״בדיחה כלשהי״, אמרה ליידי קּוט בקולה העמוק והנוגה.
״קצת מוקדם לבדיחות״, אמר מר וייד.
״כבר לא כל כך מוקדם״, הטעימה ליידי קּוט.
״אני חושש שקצת איחרתי״, אמר מר וייד בגילוי לב מלבב. ״קשה להאמין, אבל בכל מקום שאני מתארח בו יוצא שאני תמיד האחרון שיורד״.

״באמת קשה להאמין״, אמרה ליידי קּוט.
״אני לא יודע למה זה״, אמר מר וייד והרהר. ״בחיי שאין לי מושג״.
״למה שלא תתעורר ותקום?״ הציעה ליידי קּוט. ״אה!״ אמר מר וייד. פשטותו של הפתרון הזה די
הדהימה אותו.
ליידי קּוט המשיכה לדבר ברצינות רבה.
״כל כך הרבה פעמים שמעתי את סר אוסוולד אומר שבשביל בחור צעיר שרוצה להתקדם בחיים, אין כמו דייקנות״.
״בוודאי, אני יודע״, אמר מר וייד. ״ובלונדון אני באמת חייב לדייק. זאת אומרת, אני חייב להגיע למשרד החוץ עד אחת עשרה. שלא תחשבי שאני תמיד כזה בטלן, ליידי קּוט. תשמעי, איזה פרחים יפים יש לך שם, בגבול הדרומי. אני לא זוכר את כל השמות, אבל יש לנו כאלה בבית — המה־שמם הסגולים. אחותי משתגעת על גינון״.
דעתה של ליידי קּוט הוסחה מיד. כל העוולות שנעשו לה התעוררו בקרבה.
״איזה מין גננים יש לכם?״
״אה, רק גנן אחד. טיפש זקן, נדמה לי. לא יודע הרבה אבל עושה מה שאומרים לו. וזה חשוב, לא?״
ליידי קּוט הסכימה שאכן זה חשוב בקול רווי רגש שהיה משרת אותה נאמנה אילו רק הייתה שחקנית תיאטרון. הם התחילו לשוחח על רשעותם של גננים.
ובינתיים התקדמה המשלחת בצורה משביעת רצון. חנות הכולבו הגדולה במרקט בייסינג נכבשה, והביקוש

הפתאומי לשעונים מעוררים התמיה את הבעלים עד למאוד.
״חבל שבאנדל לא כאן איתנו״, אמר ביל בשקט. ״אתה מכיר אותה, ג׳ימי, לא? או, היא הייתה מוצאת חן בעיניך. היא בחורה מצוינת — מוכנה לכל תעלול — ושתדע לך, יש לה גם שכל. אתה מכיר אותה, רוני?״
רוני השיב בשלילה.
״אתה לא מכיר את באנדל? מתחת לאיזה סלע התחבאת עד היום? היא פשוט נפלאה״.
״תהיה קצת יותר מעודן, ביל״, אמרה סוקס. ״תפסיק לקשקש על החברות שלך ותתחיל לעשות מה שצריך״.
מר מורגטרויד, הלוא הוא בעל ״כולבו מורגטרויד״, פצח בנאום.
״אם תרשי לי להמליץ לך, עלמתי, אני לא הייתי לוקח את הדגם בשבעה שילינג ואחד עשר פני. זה שעון טוב — אני לא אומר שלא, אבל אני ממליץ בחום על הסוג הזה, בעשרה שילינג ושישה פני. התמורה מצדיקה בהחלט את הפרש המחירים. זה עניין של מהימנות. לא הייתי רוצה שתאמרי אחר כך —״
לכול היה ברור שאת מר מורגטרויד צריך לסגור כמו שסוגרים ברז.
״אין לנו צורך בשעון אמין״, אמרה ננסי.
״הוא צריך לפעול רק יום אחד, זה הכול״, אמרה הלן. ״אנחנו לא מחפשים שעון מעודן״, אמרה סוקס.
״אנחנו צריכים שעון עם צלצול חזק״.
״אנחנו מעוניינים —״ התחיל ביל לומר, אבל לא

הצליח להמשיך כי ג׳ימי חובב המכניקה הבין סוף כל סוף איך פועל המנגנון. בחמש הדקות הבאות החרידו את חלל החנות צלצוליהם הצורמים והרועשים של מגוון שעונים מעוררים.
בסופו של דבר נבחרו שישה מזניקים מצוינים. ״תשמעו״, אמר רוני בנדיבות, ״אני קונה גם אחד
לפונגו. זה היה הרעיון שלו, ולא בא בחשבון להשאיר אותו בחוץ. הוא יזכה לייצוג״.
״יפה אמרת״, אמר ביל. ״ואני אקח עוד אחד, בשם ליידי קּוט. כל המרבה הרי זה משובח. והיא הרי תורמת את חלקה. היא בטח מפטפטת עם ג׳רי בשיא המרץ עכשיו״.
ואכן, באותה שעה עצמה גוללה ליידי קּוט סיפור ארוך על מקדונלד ועל אפרסק מובחר ונהנתה מכל רגע.
השעונים נעטפו והתמורה שולמה. מר מורגטרויד התבונן במכוניות המתרחקות בתמיהה. כמה נמרצים הם צעירים מהמעמד העליון בימינו — נמרצים ונלהבים, אבל להבין אותם קצת קשה. הוא נפנה בהקלה אל אשת הכומר, שרצתה לרכוש קנקן תה מסוג חדש שאינו מטפטף.