ספרי שירה - דף 3

השפה שלכם זרה לי, אבל לא קשה למשמש בה באצבעות ולהרגיש את העלבון מרוקם במשי העתיק. (מתוך שירים עילגים)

היום מלאו לי שלושים שנה, כמו בעבר כשהייתי משחקת, וגופי נצמד אלי מפחד הכדור. אמי איננה, כמו אז, כשישנה אחר הצהרים ואנחנו התבקשנו להיות בשקט. לפני מותה אמרה לי אמא: שאף פעם לא יהיה לך אוברדרפט. אבל חסר לי יותר ויותר, ככל שימי מתמלאים.

מה הלאה. לְהַרְכִּין לְהַזְקִין לָנוּעַ לָנוּחַ לְהַעֲמִיק לְהַחֲזִיק לָזוּז שָׁטוּחַ לְהִתְרַחֵב לְהִשְׁתַּכֵּב לִפְרֹשׂ צְדָדִים לְהִתְפַּרְקֵד לְהִתְמַקֵּד לִרְדֹּף קָדִים יְשָׁרִי מִישׁוֹרִי מְשֻׁלָּח פָּתוּחַ לִכְתֹּב שִׁירִים וְלִזְרוֹת לָרוּחַ

אני בעד מוסר כפול, אחד לימיני ואחד לשמאלי, אחד לי ואחד לצלי. נשמתי היתרה רוצה יותר, נשמתי הפחותה מהססת "מה אכפת לך", אני אומר לה "נותנים לך, תקחי".

מְשׁורְרִים מֵתִים כּוֹתְבִים טוֹב מִמֶּנִּי טוֹב מִן הַמְשׁוֹרְרִים הַחַיִּים טוֹב מֵאֵלוּ שׁעוֹד לֹא נוֹלדוּ. כְּשׁאֶהְיֶה מְשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֵר מֵת אוּלַי אֶכְתֹּב טוֹב מִמֶּנִּי טוֹב מִן הַחַיִּים טוֹב מִן הַמְשׁוֹרְרִים אֲשֶר עֲדַיִן לֹא נוֹלדוּ.

אִישׁ יוֹשֵׁב בְּבָּר וְנֶאֱחַז בְּצִנּוֹר שֶׁל נְחֹשֶׁת, שֶׁמָּצָא כָּפוּף לְפָנָיו. מוּלוֹ אֶקְרַן שֶׁכֻּלּוֹ רוֹכְבֵי אוֹפָנַיִם שֶׁמִּתְאַמְּצִים בְּכָל כֹּחָם קָדִימָה, בְּעוֹד שֶׁהוּא אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ עוֹד לְהַגִּיעַ, רַק לְהִשָּׁאֵר לְשָׁעָה תָּפוּס בַּצִּנּוֹר. מַגְנִיב מַבָּטִים אֶל הַמַּרְאָה הַמְּשַׁקֶּפֶת פָּנִים שֶׁאָבַד טַעְמָם, שֶׁהוּא עוֹד מַחֲזִיקָם שֶׁלֹּא יִתְפַּזְּרוּ, מַחֲזִיקָם רַק מֵחֲמַת הַמָּסֹרֶת שֶׁל פָּנָיו שֶׁהֻרְגַּל אֶצְלָהּ כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בְּעַצְמוֹ. אִישׁ עוֹד לִרְצוֹנוֹ אֲבָל כַּמָּה זְמַן יַצְלִיחַ? וְהוּא מַחֲזִיק בַּצִּנּוֹר בְּכָל כֹּחוֹ, כְּלוֹחֵץ יָד שֶׁל חָבֵר וָתִיק.

בספר "ישוע קורא בספרי הבשורה" יוצא יאיר זקוביץ מגדרו יציאה כפולה: הפעם הוא מציץ מן החרכים אל ספר אחר, כמעט "ספר אסור", הברית החדשה, ומתבונן בדמותו של ישוע: " {...} יהודי אחד על הצלב/ עם זוג עיניים שחורות/ פקוחות לעתיד {...}". ישוע שלו מדבר מגרונו בגוף ראשון: "אני ישוע בן מרים/ ילוד נוצה/ שנטבלה בקסת הסופר."

דמותו של אורפאוס, המשורר האגדי ששיריו הצמיחו עצים ושירד לשאול להחזיר משם את אשתו המתה, עומדת במרכז המחזור הזה של 55 סונטות, מיצירותיו הבשלות והמושלמות של ריינר מריה רילקה, גדול משוררי גרמניה במאה העשרים.

אמרתי לה את כמו תמונת מדבר/ בהתחלה לא רואים דבר/ ופתאום/ שיח יבש, צבוע בצבע החול/ מתקמר אל קצו מן הטל/ מערת נקיק מבוישת, נחבטת/ אל הדפנות בטרוניה חרישית/ עמוד של אש מטפס אל טבורן/ של אבנים שלמות המגלות/ את תמימותן החבויה/ מבעד לחלוקי הנחל האבודים

הערב שט הערב שט באוניות גפרורים למי שער הוא ולמי ששנתו טובה. ליל סתו קטן בעיר קטנה. הגשם מטייל בחוצות הרטובים כמו סיביר לבנה. אי-שם אישה נופלת בזרועות השינה.

חנה רוט-פסקא ילידת פירנצה היא שחקנית וזמרת. שיחקה ב"הבימה", ב"תיאטרון הקאמרי" ועוד. כן עסקה באיסוף ובמחקר של שירי-עם יהודיים והוציאה תקליטים אחדים בארץ ובאיטליה. "תמונות מתערוכה רחוקה" הוא ספק שיריה הראשון.

קובץ שירים מפרי עטו של המשורר הערבי הראשון בן העדה הדרוזית הכותב שירה עברית במקור. נעים עריידי נולד וחי היום בכפר הגלילי מע'אר ומיקומו של הכפר בין הכרמל ובין הכנרת מסמל בשירתו את מצבו של המשורר עצמו – בצומת שבין שתי התרבויות, הערבית והעברית.

מדורה חיוורת: גם זה לב, הערב התוסס כמה תשוקה יש בו לא למוש, כמה הוא מהסס, ולעד, לעד בוערים בו קולות, יש קולות מפתים לעד. דכי מחשבות: סירות קטנות, מילים, משולחות בשחר לח. כמה רעד נורא יש במפרש שנלפת אל רוח, ציפורי אהבה רבות לא יספרו כמה ולא לעד דולק הרעד בשחר יום מועד.

לומר את זה פשוט, כמו: איזה גשם מחורבן צבע היום את הנשמה אפור, או, מי סחט מהדמעות טיפות של מלח, ושוב טורד, טורד, יורד, יורד, והך והד.

ומבעד לחלון המשיק לשולחן, בניין. בבניין חלון, חרך, מוצא מן העניים. על אדן החרך שדרת עציצים: לבנה נוגעת בלבנה נוגעת בצינור נוגע בציפור. כולנו נגועים.

מרדכי גלילי התבלט בעשור הקודם בשירים קצרים, הבנויים על רסיסי מציאות מנופים. בשנים האחרונות נדמה היה שנאלם, אך מסתבר כי כל אותו זמן חולל מפנה בשירתו והתמסר לצורה מוזנחת למדי בשירה העברית – השיר הארוך.

לארות נטיפי אור בגביעי שמש להשיב אחור צל מזוזות הריי דרך אחרת לעבור עד רוח יעור מדובב פעמי מבשר משמיע טוב.

אמירה הס, ילידת בגדד. עלתה ארצה בשנת 1951 והתיישבה עם משפחתה במעברת יקנעם. לאחר-מכן עברה להתגורר בירושלים. סיימה את בית-הספר המקצועי על-שם סליסברג ועבדה כמזכירה במשרד החוץ ובלשכת העיתונות הממשלתית.

השירים נושאים בתוכם התבוננות פואטית בחוויית היחיד ובמקורות תרבות יהודית מהם הוא שואב, בנסיון לכונן מרחב רוחני, עצמיות ואינטימיות נגד זרם העידן הפוסט-מודרני. הם אף ביטוי להתמודדות ברגעי איום של בדידות אישית, ואל מול אפשרות של התפרקות תרבות ישראלית.

לקחו ממך כתונת ורודה שעפה בשמים לקחו נעלך מפחם כתונת לא דיברה בדם. לקחו ממך מילים בכית לתוך הידים לתוך באר בכית ואֵל מראה לך משהו.

בחנות כפרית עד שקיעת השמש גם כאן אריה אדום ממתין לתורו יושב בפתח החצר גבו אל השער פניו אל האחו מלקק את כפותיו מתבונן בכבשים המלחכות דשא טובלות בתוך חושך שיורד עליהן באיטיות, אריה טורף בחנות כפרית ניצב על עמדו בתוך שקט.

"כאן, במקום שהכול נגמר, ניפגש כולנו ובהאספנו נוּטל אל הערימה הנטושה כאשפה על פני האדמה..." (מתוך השיר 'אשפואטיקה') מחזור שירים מפתיע וחדשני עלנופי העזובה של גוש דן, נופה הקיומי של ישראל בשנות השמונים.

שירת ערביים צרופה של אחד מגדולי המשוררים בישראל אשר "ראה במו עיניו בנפול הזרע ביזרעאל, מידי קומץ אלמונים מזי רעב ובני בלי צל, והנה אלומתם תתנשא ותתגדל – למדינת ישראל!"

יהודיה אחת, זקנה, על פי קולה מטרידה אותי בטלפון בצעקה נואשת "סרוליק?" – דבר יום ביומו.

זהו מבחר שירים בנושאים מגוונים ובו שירי אהבה, שירי מסעות, שירי הארץ על רוחה ועל נופיה ומעל לכול – שיריו האנינים של משורר המדבר אל נפשו.

מה נשתנה הלילה הזה! הלילה הזה לא נשתנה, לא תפסו חבלי השנה על מסכי החושך. למראשותים תחושת התצלום שעל גב השידה: שתי אחיות מישירות – מי יבלוש את כוכי העיניים, מי ימדוד טווחי מבטים?

הייתי שם, בגופי החושש, החולם מול עינו האחת של הים העכור שורץ הפירטים. בארמון האינקויזיציה, על הגזוזטרה יפת המעקה מעל ריבוע ככר בוליבאר. בשמלת משי בגוני אתרוג וירח משקיפה על הנדונים המאוגדים באלומות.

העמימות ביחס לאחרית העקידה ולגורלו של יצחק, שבה רואה המחבר את ייחודיותה ואת מקור פוריותה של הגירסה היהודית לסיפור הקורבן הקדמון, שימשה בעבורו כנקודת המוצא לכתיבת הספר.

ספרי השירים בכריכות הקשות צורחי הקישוט לא יועילו בעלמא דיקשוט המילים האמיתיות עדיין מצפות לעירומן הפשוט תקום כל אחת במקומה הנאות.

ספר השירים שלפניכם הוא מיוחד במינו. זהו, ברוב המקרים, פרסום ראשון של ארבעים וחמישה כותבים ממקומות שונים בארץ, בעלי רקע ונסיון שונים, גילם נע בין עשרים לשבעים, חלקם כתבו עברית וחלקם בערבית, אנגלית או רוסית. שיריהם של אחדים פורסמו בכתבי עת ואף לוקטו לספר – לאחרים זהו פרסום בכורה.