קו בדרום | ערן בר גיל | פרק ראשון

1

מה יהיה המקום הראשון? הראשון־הראשון, שהוא התחלה וגם המשך. המקום הראשון הוא קו. היה יכול להיות גם ברגע שנכנסנו לאוטו, כשהתיישבתי מאחורה וסגרתי את הדלת ואבא התלונן: ״בעדינות, לא צריך לטרוק,״ וחשבתי, זה יכול להיות גם עכשיו. אבל המקום הראשון הוא קו. זה שממנו והלאה, לעומת מה שהיה לפניו.
אבא התניע את המכונית ואמר בהתלהבות: ״יאללה, יצאנו לדרך,״ ודמיינתי את המילים יוצאות מתוך הפה הגדול שלו ונכנסות לתוך בועה שתלויה לו מעל הראש ונסגרות בתוכה לעולמים. ישבתי מאחורה בתוך המצברוח בבועה הסגורה שלי.
אבא התחיל לתאר לאימא את המסלול, כביש ארבע, כביש שבע, כביש שש, כביש עשרים וחמש, כביש תשעים, כמו שהוא למד מתוך המפה שלו אתמול בערב, בזמן שאימא ארזה מזוודות. ״מה זה משנה בכלל, גילי, תיסע לפי הווייז,״ ואבא אמר שהוא לא סומך על הווייז, הווייז הוא רק כלי עזר, הוא אוהב לדעת איפה הוא נמצא, וכבר קרו מקרים, היו שנסעו אחרי הווייז לשטחים, ובכלל, כבר נהיינו עבדים של המחשבים שלנו. אימא צחקה. ניסתה לתפוס לי את העיניים דרך המראה. אחר כך שלחה יד בין הכיסאות ותפסה לי הרגל. ״מה קורה שם מאחורה?״ שאלה,

ואני אמרתי: ״הכול בסדר.״ שמעתי בקול שלה את המנגינה של העצבנות. כשהיא במתח, או כשהיא מתרגשת, מתחילה לה מנגינה בקול, ויוצאת ממנה נחמדות קלילה כזאת, ולפעמים גם חיוכים קפואים. שמעתי בפודקסט שחיוך נמשך רק כמה שניות, ואם הוא נמשך יותר, הוא נתפס כמאיים, כמו החיוך של הג׳וקר למשל, או חיוך רשעי, כמו בובות ההפחדה ברכבת השדים בלונה פארק, שמשמיעות גם צחוק משוגע ומפחיד.
כשהשארנו את יבנה מאחור וירדנו לכביש המהיר, אימא החליפה תחנה ברדיו ואבא אמר: ״לא־לא, ענתי, תחזירי לגלגל״צ, אני רוצה לשמוע אם יש פקקים,״ ואימא אמרה: ״אני לא יכולה לשמוע את הברבורים האלה.״ אבא נהג לאט בנתיב הימני, וכל הזמן עקפו אותנו מכוניות והסתכלתי על מי שיושב בתוכן, עובר אותנו ונעלם ולא יודע עליי כלום. זה עשה לי טוב. כולם זרים זה לזה. חיים באותו אזור, אבל זרים. סתם מחשבה כזאת, ועוד הרבה אחרות, שעשו לי חשק להוציא את המחברת ולצייר את הכביש, המכוניות, האנשים שבתוכן, השמיים, ואת אימא ואבא שיושבים מקדימה ומדברים: מעל הראש של אימא עולה בועה ובה המילים, ריבוזומים, כרומוזומים, עכבר נוק־אאוט, ומעל הראש של אבא מצויר סימן שאלה שיוצאות ממנו טיפות זיעה.

מחר הם טסים לטורונטו. אימא ואבא ונועם. למחקרים של אימא. הם לא ייפגשו לרגע. זה על־בטוח. אימא לא תצא מהמעבדה, ואבא ונועם יבואו לבקר אותה שם ויביאו לה אוכל. עוד מעט היא תהיה פרופסור. כשאבא רוצה להציק לה הוא אומר: ״אפשר את המלחייה, פרופסור ענת גבעול,״ או ״אכפת לפרופסור להנמיך את הטלוויזיה?״ ולפעמים הוא קורא לה דוקטור, שזה מעצבן אותה באותה מידה. יש לה מעבדה במכון וייצמן, שם היא עושה את

הניסויים שלה בביולוגיה ומנסה למצוא כל מיני תרופות חדשות או לבדוק השפעות של תרופות על כל מיני מחלות.
פעם אחת הייתי שם, ממש בפנים, איפה שכל הכלובים של העכברים שרק האף הוורוד שלהם מציץ דרך ריבועי הרשת של הכלובים, שהם בעצם מכלי פלסטיק אטומים. למעבדה חייבים להיכנס עם חלוק וכובע שמכסה את כל השיער, ובפנים יש טמפרטורה קבועה כל הזמן. ״זה מקום מנוטר,״ אימא אמרה, ונועם התפלאה שמישהו בכלל מנתר במקום כזה קטן. זה היה מצחיק. ובכלל נועם נראתה מצחיק עם החלוק והכובע.
אימא פתחה את אחד המכלים כדי שנציץ פנימה, ונועם קפצה אחורה וצעקה שזה מגעיל ושהיא רוצה ללכת. רק אני ביקשתי להחזיק אחד. אבל זה אסור. אפילו עם כפפות, אסור להחזיק אותם ביד. גם להאכיל אותם אסור. בכיס היה לי גזר שהבאתי מהבית, תכננתי לתת לעכברים את הגזר וגם לבקש מאימא לגדל אחד אצלנו. חשבתי שייתנו לנו מהמעבדה כמה.
נועם ממש התחילה לבכות, אז יצאנו החוצה וזרקנו את החלוקים לסל כביסה, למרות שלבשנו אותם רק חמש דקות, ודיברנו על זה כל הדרך לפיצרייה ברחובות.
זה היה מזמן. הייתי בכיתה ו׳, נועם בה׳. הבנתי טוב־טוב מה קורה שם, אבל לא הראיתי לאימא כלום, לא רציתי להרוס לה. זה היה קצת אחרי שהיא קיבלה את המעבדה, וכולם היו כל כך גאים בה, גם נועם ואני, גם אבא, שהתחיל לקרוא לה פרופסור. בהתחלה זה היה מצחיק, אבל איכשהו זה כבר נהיה מעצבן.
בקורונה אימא נבלעה במעבדה, ואני ונועם הסתגרנו עם אבא בבית, כי התבטלה לו אז כל העבודה. הוא מוציא קבוצות של מטיילים לחו״ל, בעיקר אירופה הקלאסית, כמו שהוא קורא לזה, אבל לא רק, יש לו גם סיור מלחמות בבלקן, וגם מסע בין

מקדשים בקמבודיה, כל מיני. לפעמים הוא היה נוסע עם קבוצת ישראלים שחיפשו מדריך לשבוע להדריך טיול מאורגן של הגיל השלישי בבירות של אירופה והיה נשאר לעוד יום–יומיים אם הצליח לסגור להם סיורי שוק, או סיור בבית הקברות היהודי. יש לו מלא חברים בכל מקום, שמזרימים לו הזדמנויות, ויש לו את הסיורים הקבועים שאליהם נרשמים מראש. אבל איך שהתחילה הקורונה, הכול התמוטט לו. כל היום כתב לאנשים בכל מיני מקומות כדי לנסות לשמר את הקשרים שלו. ישב כל היום מול המחשב והתכתב עם אנשים בזמן שנועם ואני טיפסנו על הקירות בגלל הסגרים, ואימא בטח הדביקה את העכברים שלה בקורונה וניסתה לרפא אותם.

אני עם הראש בחלון. כשמסתכלים דרך השמשה על אותה נקודה בלי להתמקד בה נראה שהמכונית עומדת והנוף טס אחורה. הנסיעה אמורה לקחת שעתיים וקצת. זה לא אכפת לי. מצידי שניסע ככה עשר שעות, אפילו יום שלם. יש לי רק זיכרון אחד מהבית של הדודים שלי גליה ועמי, למרות שאימא ואבא אמרו שהיינו שם שלוש פעמים. בזיכרון שלי נועם ואני ישבנו על טרקטור שחנה מאחורי הבית, וכמה שניסיתי לא הצלחתי לסובב את ההגה. ואחר כך גליה הגישה פשטידת תרד, וכשנועם אמרה שהיא מגעילה אימא כעסה עליה, ועמי אמר שגם הוא חשב ככה עד שהוא התרגל, וכולם צחקו. זה כל מה שנשאר בזיכרון. וגם קצת הצהוב והחום של המדבר.
ברדיו מתחיל שיר שגורם לאימא ואבא להסתכל זה על זה ולחייך. אבא מתופף עם האצבעות על ההגה לפי הקצב של התופים. בקורונה הוא הרשה לזקן שלו לצמוח, ומאז הוא שומר עליו וגוזם אותו בקו ישר בגבעות הרכות של הלחי, ובסנטר יש

לו פסים לבנים של שיער שיבה. הוא מסופר תמיד קצר־קצר, ויוצאים לו מכל הראש קוצים לבנים.
הם ישאירו אותי אצל גליה ועמי ויחזרו ליבנה באותה הדרך וייכנסו ללחץ של הסידורים האחרונים לפני הנסיעה מחר, ונועם כל הזמן תתעצבן שאימא בלחץ ואבא יתקע את החוכמות שלו, ובעצם טוב שאני לא אהיה בזה. אני לא מפחד. שום כלום. רק... רק מה? ציפיות. גם תקווה. הכול עדיף על להיות קיץ שלם בטורונטו, בשיעמום הזה, עם כולם.
לא הסכמתי לטוס איתם, וזה כמובן עשה בלגן גדול, אבל היה מובן איכשהו. גם להם. אימא ואבא לא הסכימו בשום פנים ואופן שאני אישאר לבד בדירה ביבנה. לא עזרו לי כל הטענות והנקודות של בעד שכתבתי מראש, וקראתי להם מהדף בישיבה המשפחתית שביקשתי, שגם נועם השתתפה בה, וניסתה לתמוך בי לאורך כל הדרך אל הכישלון. אימא ואבא לא הסכימו לשמוע מזה. כעסתי עליהם עוד יותר. צרחתי על אימא שרק בגלל שהיא רוצה להתעלל בחיות גם בטורונטו, כאילו שלא מספיק לה מה שיש לה במעבדה שלה, זה לא אומר שכולם צריכים לנסוע לשם גם. אם זה כל כך חשוב, שתיסע בעצמה. אימא מאוד נעלבה והלכה לבכות בחדר שינה. אבא אמר שהגזמתי. הפסקנו לדבר על טורונטו. אבל זה כל הזמן עמד שם, בתחילת הקיץ, כמו קיר בטון. הרי ברור שאימא לא תוותר. אבל גם אני לא.
לאט־לאט בא הרעיון של גליה ועמי. אולי בגלל הכלבים. גם זה בעצם נשאר בזיכרון מהביקור אצלם. היו להם המון כלבים שנבחו כל הזמן. אימא ואבא לא הסכימו שנאמץ כלב, וגם על זה רבתי איתם בלי סוף. ובגלל גליה ועמי זה היה כל מה שרציתי, כמו חלום: רציתי לגדל כלב שאני אדאג לו בעצמי, אוציא אותו לטיולים, שיישן על שטיח ליד המיטה שלי, ונועם

התגייסה לעזור לי בשכנועים, אבל זה לא עזר. זה היה מהנושאים שנגמרים ב״בשום פנים ואופן לא,״ הביטוי הזה שמזכיר לי כמה הם מבוגרים. וגם הייתה הטענה שזאת תהיה התעללות בכלב להשאיר אותו כל היום בדירה, בזמן שאני ונועם בבית ספר, ואבא בכלל בחו״ל ואימא במעבדה. אני עניתי על זה שכבר עדיף לכלב להיות חצי יום לבד בדירה מאשר להיות סגור כל היום בכלוב בצער בעלי חיים, אבל בלב גם הבנתי את זה, ובדמיונות שלי היה קשה לי לחשוב על הכלב שלי נשאר לבד בבית. בסוף ויתרתי. אבל כשעלה הרעיון שאישאר אצל גליה ועמי עלו גם הכלבים, שאני אוכל לעזור להם לטפל בהם, וזה ייתן לי תעסוקה.
מרגע שהסכמתי אימא התחילה להתנדנד. לקחה אותי לשיחות, ביקשה שאחשוב טוב־טוב אם זה באמת הכי טוב בשבילי, שאשקול שוב לבוא איתם לטורונטו, שכל המשפחה תהיה יחד, יהיה קיץ מושלם, כל מיני. אבא אמר שאם לא מסתדר, תמיד אפשר להעלות אותי על טיסה ולהצטרף אליהם. אימא, עם כל השכל והמחקרים היצירתיים שלה, היא ממש ראש בקיר, ודווקא אבא, עם כל החפרנות שלו, תמיד רואה את הדרך הפשוטה אל הפתרון, וגם לי זה נתן שקט. מה כבר יכול לקרות. אם יהיה לי משעמם שם, אני אטוס לטורונטו או שאצליח לשכנע אותם לאשר לי לחזור לדירה ביבנה.
כשסידרתי את המזוודה אימא רצתה לעזור, ואמרתי לה: ״בשום פנים ואופן לא.״ לא רציתי שתראה איזה בגדים בחרתי, למרות שרוב הסיכויים שהיא לא הייתה שמה לב. וזהו. יצאנו לדרך.

השמש בעיניים, ואבא הוריד את מגן השמש כדי לא להסתנוור, וכשפנינו ימינה לכביש שש הוא סובב את המגן על הציר שלו

לכיוון החלון. ״לא צריך לזחול,״ העירה אימא, ואבא אמר: ״עם השמונה נקודות שלי כן צריך,״ ואימא אמרה: ״זה כביש שש, אתה יכול לנסוע פה מאה עשרים,״ אבל אבא נשאר על מאה, וכל הזמן עקפו אותנו מכוניות. כשמסתכלים מהחלון בריכוז על גלגל של המכונית על יד, אחרי רגע נראה שהוא מסתובב אחורה. הווייז אמר: ״מכמונת מהירות לפניך,״ ואחרי רגע ראינו את הניידת המוסווית שחנתה בשוליים ואת השוטר שמכוון למכונית את התותח הזה שמודד מהירות. הספקתי לראות גם שמשקפי השמש שלו רוכבים על ראש קירח ושהמדים שלו כחולים כהים, כמעט שחורים. משני צידי הכביש שדות של תירס, חלק כבר קצורים, וגם מטעים של עצים נמוכים, שנראים כמו גלים ירוקים שעולים מתוך ים של גבעות חומות. בעיניי זה היה יפה. אימא תקתקה בטלפון כל הזמן. תיק־תיק־תיק־תיק־תיק, ואחרי רגע הּפינג של ההודעה הנכנסת, ושוב תיק־תיק־תיק, עד שאמרה פתאום שיש לה בחילה, ואבא אמר: ״תוציאי את הראש מהטלפון ותסתכלי החוצה.״ אבא פתח את החלונות שלו ושל אימא, ורוח רעשנית התפרצה לבועה של המכונית. השיער של אימא עם כל הגוונים החדשים והֵפן התפזר כמו סביון שעושים עליו פו. היא צעקה: ״תסגור גלעד, תסגור,״ למרות שהייתה יכולה לסגור את החלון מאצלה. היא שמה את הידיים על התסרוקת, ואבא אמר שעוד מעט זה באר שבע, ואפשר לרדת מהעוקף ולהיכנס לעיר, למצוא איזה בית קפה נחמד כדי לנוח קצת מהדרך, אבל אימא אמרה שלא צריך, הבחילה כבר עברה, והמשכנו עד דימונה.
כשיצאנו מהאוטו אבא התמתח, ואימא אמרה שהיא הולכת לעשות פיפי, ושאלה אותי אם יש לי. קצת היה לי, אבל לא רציתי להיכנס לשירותים המסריחים בתחנת הדלק, אז אמרתי

שאין לי בכלל ונכנסתי עם אבא לחנות שיש שם. הוא הזמין לעצמו קפה ולי בורקס גבינה ומיץ ענבים. המוכר, בחור עם פנים של ילד חלקים־חלקים, כאילו אף פעם לא התגלח, חתך את הבורקס לרוחב והכניס פנימה את פרוסות הביצה הקשה, ועד שהבורקס התחמם הכין לאבא קפה. אימא לא רצתה לשתות או לאכול. ישבנו מול שולחן קטן, אני טרפתי את הבורקס, ואבא שתה את הקפה מתוך החור של המכסה של כוס הקרטון, ובשולחן בפינה ישבו שלושה בחורים שדיברו בערבית. אימא ישבה רגל על רגל, וכל פעם שנפגשו המבטים שלנו היא מייד חייכה את החיוך שמגלה שהיא לחוצה. הטלפון שלה השמיע פינג, והיא אמרה שגליה שואלת מתי נגיע. אבא אמר שזה שעה מכאן, משהו כזה, ואימא הסתכלה עליי, כאילו כדי לזרז אותי לגמור את הבורקס. אחרי חצי כבר לא התחשק לי יותר, ואמרתי שאפשר להמשיך.

ברמזור הראשון אחרי התחנת דלק השתחל אופנוע רעשני בין המכוניות שחיכו שהאור יתחלף ונעצר ממש על יד החלון שלי, והאופנוען הסתכל עליי מתוך הקסדה שלו במבט שחור־שחור שישר התחשק לי לצייר. הוא סובב את הידית של הגז, והאופנוע השמיע צרחות משוגעות, ואימא ואבא הסתכלו קדימה ועשו את עצמם כאילו הם לא שמים לזה לב, למרות שאי אפשר לא לשים לזה לב. כשהתחלף האור ברמזור האופנוע פרץ קדימה, ועוד לפני שאבא הספיק לתת גז כבר היה באמצע הצומת, הרים גלגל והמשיך ככה קדימה, על גלגל אחד, ואבא אמר: ״הבדואים נוסעים פה כמו משוגעים,״ ואימא אמרה: ״בחיי, סכנת נפשות,״ אבל אני דווקא חשבתי שזה היה מדהים מה שהוא עשה, להרים גלגל ככה, לא לפחד מכלום.

המשכנו לנסוע. אצלי בראש עוד המשיך להתפרע האופנוע. הנוף נהיה פתאום צהוב. אימא הזיזה את הכיסא שלה קצת אחורה ושאלה: ״זה בסדר ככה, עומר?״ ואני אמרתי: ״כן, זה לא מפריע.״ וכבר הרגשתי שהנה, זה מגיע. המקום הראשון. הראשון־הראשון. אבא אמר בחצי לחישה: ״פה זה הכור,״ ובאמת מפעם לפעם היה אפשר לראות את הכיפה הצהובה משמש נולדת מהרקע החום של האדמה, ותכף שוב נעלמת, עד שהשארנו גם את הכור מאחורינו, ובטח כשהם יחזרו אבא יגיד עוד פעם: ״פה זה הכור.״ הכביש נכנס לתוך הפתח שעשו לו בהרים, והתחיל להתפתל כלפי מטה, ואבא אמר: ״עוד מעט יש נקודת תצפית, זה ממש חובה לעצור.״ אימא אמרה במין עייפות כזאת: ״עזוב גילי, בוא נמשיך,״ ואבא אמר: ״זה רק לחמש דקות, זה ממש שווה,״ אז עכשיו אנחנו פה.
בנקודת תצפית.
אנחנו יוצאים מהאוטו שאבא עצר במפרץ המיוחד, הולכים לשלט עם ההסברים על הנוף שנפתח מתחתינו. כל מיני שילובים מדהימים של צבעים: לבן ואפור וחום ושחור וצהוב וגם ירוק פה ושם. זה מרגיש לי כיף כזה כשהמבט נופל מהגובה שאנחנו נמצאים בו אל המניפה שפרושה מתחתינו. ״במזרח, קשה לראות ממש כי יש אובך,״ אבא אומר בקול גדול, שמתגבר על הרוח החמה והיבשה, ״זה כבר הרי אדום. זה ירדן,״ ובגלל הרוח אימא אוספת מהר־מהר את השיער וסוגרת אותו בגומייה של קוקו שהייתה לה על היד כמו צמיד. ״וכאן מתחת זאת בקעת סדום, וצפונה יותר, איפה שהאדמה יותר לבנה כזאת, זה החווארים, וצפונה מהם, לא רואים את זה מכאן, זה דרום ים המלח,״ ואימא אומרת: ״בסדר גילי, אנחנו לא בטיול מאורגן,״ ואבא כבר מרים אבן קטנה מהאדמה וזורק עליה, אבל לא פוגע, ואימא צורחת:

״משוגע,״ וצוחקת. ולי יש ביד את המחברת, ואני פותח דף חדש, לבן, ומעביר בשליש התחתון שלו קו שחור ישר, ואומר לעצמי שהמקום הראשון הוא קו, קו שממנו מתחיל הניסוי שלי, לא הניסוי, הבדיקה, כי מכאן ועכשיו, מאיפה שעובר הקו, כל פעם שידברו אליי אני יהפוך את הכול בלב: אני יכול, אני חזק, אני בטוח, אני לוקח, אני מרים, אני מגיע או מחכה, מכאן הכול יעבוד חלק, כמו ששמעתי את אבא אומר לא מזמן, אחרי שתיקן את מכונת הכביסה, פירק אותה לחלקים כדי להחליף רצועה שחרקה, והרכיב מחדש והפעיל ואמר: ״מכאן זה יעבוד חלק,״ וככה זה כשכל דבר במקום שלו, מחובר נכון, וגם אני.
הנוף אין־סופי. אין־סופי. אימא ואבא עומדים ליד השלט, ואני נכנס ביניהם ומחבק אותם משני הצדדים, ואימא לוחצת אותי קרוב אליה ושואלת בצחקוק: ״אוהו, למה זכינו,״ ואני אומר: ״סתם, מה, אי אפשר לתת חיבוק?״ ואבא אומר: ״נהפוך הוא, נהפוך הוא,״ וגם הוא לוחץ אותי קרוב אליו, ואימא אומרת: ״זה ממש נוף מרהיב.״
אנחנו חוזרים למכונית באווירה בלונית, כמו שנועם תמיד אומרת: ״אני במצב רוח בלון.״ עוד שעתיים בערך הם ישאירו אותי שם ויטוסו לשלושה חודשים, ואני מבטיח לעצמי לא לבכות אז, למרות שאין דבר שאני מחכה לו יותר מלהיות לבד. אמנם גליה ועמי יהיו שם, כלומר אני אהיה אצלם והם יחליטו עליי ויגידו לי מה לעשות, אבל עדיין זה לבד. זה אני והעניינים שלי והחופש להיות מי שאני, ולשם אני שולח מחשבות יפות במיליון צבעים.
השמיים צהובים. האוטו שלנו תקוע מאחורי משאית איטית בירידה ארוכה, ואיך שאנחנו פונים ימינה לכביש תשעים, אבא יוצא לעקיפה, ומרגע שהוא עובר את המשאית אנחנו לבד.

עוברות אולי חמש דקות שלמות עד שמגיעה מולנו מכונית ומהבהבת לנו בפנסים. אבא מהבהב חזרה. ״עוד מעט זה עיר אובות,״ הוא אומר. ״פעם היה כאן מתקן שאיבה של מקורות, והחבר׳ה פה היו פותחים וממלאים ככה בריכה קטנה כזאת והיינו באים לפה לפעמים, כל הדרך משיזפון. ג׳קוזי קראנו לזה. יא אללה, כמה מזמן זה היה,״ ואני אומר מאחורה: ״די אבא, תפסיק לטרחן,״ והוא אומר ברצינות מוגזמת: ״באמת תודה רבה, עומר,״ ואימא שואלת: ״כמה זמן זה מפה,״ ואבא אומר: ״הנה זה, בצומת, את רואה, עיר אובות,״ ואימא אומרת: ״לא הג׳קוזי הזה שלך, נווה פארן,״ ואבא אומר, ״נווה פארן זה עשרים, עשרים וחמש דקות.״
כשהוחלט שזהו, אני אישאר בקיץ בבית של גליה ועמי בנווה פארן, אימא מאוד רצתה שניסע לשם לפני זה, שאפגוש אותם וגם אראה את הבית והחדר שהכינו לי, ובכלל, ״שווה להתרשם לפני שמחליטים.״ היה איזה תכנון לנסוע אליהם באחת השבתות, אבל זה לא יצא. אני בקושי מכיר את גליה ועמי, אבל אני לא מפחד מזה, להפך, טוב לי שאני לא מכיר אותם ושהם לא מכירים אותי. לא ראיתי אותם שלוש שנים. הם גרים כל כך רחוק מיבנה, ואף פעם לא באו אלינו במיוחד, וגם אנחנו לא אליהם. רק עברנו שם שלוש פעמים, בדרך לאילת, ועוד פעמיים, לא זוכר למה. אימא וגליה אחותה לא ממש קרובות. אבל אני לא ממש יודע, והן אולי מדברות המון בטלפון ושומרות ככה על קשר. מכיוון שלא יצא לנסוע אליהם ולהיפגש פנים אל פנים, אימא עשתה לנו פגישת זום, שגם נועם השתתפה בה, וככה יצא לנו קצת לדבר. גליה גם ניסתה ללכת עם המחשב הנייד בבית ולצלם לנו את החדרים והכול, אבל אז נקטעה הפגישה כי היא עברה למקום בלי קליטה. עם עמי בכלל לא דיברתי. אני זוכר אותו כאיש גושי

כזה, ונראה לי שלא הייתי מזהה אותו ברחוב אם היינו עוברים אחד מול השני. וגם הוא לא אותי.
מחוץ לחלון מנצנץ החול הלבן, וככל שמסתכלים רחוק יותר, איפה שפני השטח מתרוממים, האדמה נראית אחידה כזאת, כמו משטח שאפשר להחליק עליו, וגם רכה כמו משהו שאפשר להיבלע בו. ״בעוד קילומטר, פנה ימינה,״ אומר הווייז. אימא מפזרת את השיער, מורידה את מגן השמש ומסתכלת על עצמה בראי. העיניים שלנו נפגשות, היא מסובבת אליי את הראש, כולה חיוכים, ואומרת בטון הנחמד שלה: ״עוד שנייה מגיעים,״ ואני אומר: ״איזה כיף.״
משני צידי הכביש שמוביל ליישוב של גליה ועמי צומחים עצי דקל לא מאוד גבוהים. את התמרים מכסים שקים אפורים שנראים כמו קיני ציפורים ענקיות או איזה מין פרי שיצא מפרופורציה. בכניסה ליישוב, כשהאוטו קופץ על הבמפר, כמעט בורח לי פיפי. אני מחזיק אותו מדימונה. ״פנה ימינה.״ אבא פונה. בקושי אפשר לראות את הבתים שמסתתרים מאחורי גדרות במבוק או כל מיני גרוטאות שיש פה בכל מקום ומכולות חלודות. ״זה לא כאן משמאל?״ שואלת אימא, ואבא אומר שזה עוד קצת מקדימה, מול הסככה של הטרקטורים. אבא מעולה בניווט. הוא יודע את כל הדרכים גם בלי וייז וזוכר כל מקום שהיה בו. ואם למקום יש סיפור, הוא גם יזכור את הסיפור. הוא כמובן צודק. זה פה, מול הסככה של הטרקטורים.
הוא פונה אל דרך העפר שמובילה אל הבית. מתחת לאוטו האבנים משמיעות רעש של פופקורן מתפוצץ. בסוף השביל הקצר, שמתעקל ויורד ומשני הצדדים שלו עצי זית נמוכים, רואים את הבית עם הסככה של הרכבים, ואיך שאבא עוצר את האוטו קופץ מתוך הצל של הסככה מין כלב גושי ומוצק,

רץ בנביחות מטורפות אל הרכב שלנו עד שנגמרת לו הרצועה שקושרת אותו לעמוד. אימא צורחת.
גליה יוצאת מהבית. היא בחצאית וגופייה, צועקת: ״שקט תאלס!״ אבל הכלב לא משתתק. אבא מבין שהכלב לא יכול להגיע לאוטו ויוצא החוצה, מנופף בידיים. גם אימא יוצאת. היא וגליה מתחבקות. הכלב נובח כמו משוגע. אני יוצא מהמכונית, פותח את תא המטען ומוציא את המזוודה שלי. גם אבא בא לחבק את גליה. כשאני מתקרב אליה עם המזוודה, היא שמה ידיים על הפרצוף ואומרת כולה חיוכים: ״וואו, איך גדלת, בזום בקושי רואים את זה,״ ומחבקת אותי בידיים הדקות שלה. אנחנו נכנסים הביתה, ישר לסלון שבתוכו המטבח, לא כמו אצלנו בדירה ביבנה, שקודם נכנסים למסדרון כזה, ורק אחר כך נפתח המטבח עם פינת האוכל, והסלון בכלל בקצה. אימא שואלת איפה השירותים, וגליה מצביעה על דלת עץ חומה שליד הכניסה, ולמרות שאני ממש צריך אני לא מבקש ממנה להיכנס ראשון.
״שבו, שבו,״ אומרת גליה וכבר הולכת למטבח ושואלת בדרך מה נרצה לשתות, ואבא אומר: ״אני משהו קר,״ ואני אומר: ״גם אני.״
גליה מתעסקת במטבח עם הגב אלינו. היא מבוגרת מאימא בשנתיים, אבל היא לא צובעת את השיער ונראית כמו סבתא לידה. אבא שואל איפה עמי, וגליה מסתובבת אלינו ואומרת שהוא בהקפצה לבאר אורה ואמור לחזור תוך שעתיים–שלוש, משהו כזה, ואבא מוציא ״אהה״, כמו אנחה, בלי לפתוח את הפה, ואני ממש יכול לראות איך הגלגלים בראש שלו מסתובבים כשהוא מבין שעמי לא יגיע ומשום־מה שמח מזה שלא ייפגשו. גליה מביאה קנקן עם קוביות קרח מלבניות שצפות צפופות בלימונדה, וזה ממש יפה. אימא יוצאת מהשירותים, ואני ישר קם

והולך גם. עוד לפני שאימא מתיישבת אבא כבר מדווח לה שהם יפספסו את עמי, ואימא אומרת: ״אוי, חבל שלא נוכל להישאר, יש עוד מלא סידורים,״ וגליה שואלת: ״מתי אתם טסים,״ ואימא אומרת שעל־הבוקר.
השירותים של האורחים אצלם ממש קטנים. הקירות מצופים טיח גס בצבע בז׳, והכיור בגודל של קערת סלט שפתחו לה למטה פתח לג׳ורה. אני מתיישב ועושה פיפי וחושב שכאן יהיה הבית שלי לשלושה חודשים, וזה עושה לי טוב. עוד מעט אימא ואבא ילכו, ואני אישאר בתוך דף חלק. צומח לי פרח בלב. אבל רק לא לבכות. זה ממש אסור. רק מלחשוב על זה אני כבר מרגיש את ההתקשות בגרון, אבל זה גם מכין אותי לרגע. אני מרגיש את זה בא, מצליח לעצור את זה ולהתגבר, לשלוט בזה. להתכונן.
אני שוטף ידיים. המים קרירים אבל יש להם ריח. לא ממש ריח. עקבות של ריח. כמו שיש לי על האצבעות אחרי שאני מטשטש קווים שציירתי בחוד רך, מורח אותם על נייר מחוספס. לא משנה כמה אני מתקלח או שוטף ידיים, תמיד נשאר המשקע הזה של הריח, כמו מה שאומרים שנשאר על בנאדם שמתעסק עם חומר נפץ, ושאת זה הכלבים בשדה תעופה יודעים להריח מרחוק.
כשאני חוזר אליהם אני מוזג לעצמי לימונדה. זה חמוץ בצורה בלתי נסבלת. אולי גליה שכחה להוסיף סוכר, או שככה הם שותים פה לימונדה. אני מניח את הכוס על השולחן בלי שאף אחד ישים לב שלא ממש שתיתי. גליה מוחאת כפיים ואומרת שהיא תשמח לעשות לי סיור בבית ולהראות לי את החדר שלי. אבא מתנפל על המזוודה, ואימא מסמנת לו לעזוב אותה. אנחנו יוצאים לסיור. החדר של גליה ועמי, מיטה נמוכה, חלונות פתוחים לרוח החמה ולנוף המפחיד של המדבר. ״עם נוף כזה לא הייתי

קמה בכלל מהמיטה,״ אימא מתפעלת ומצמידה את היד לחזה שלה, ואבא אומר: ״מדהים, ממש מדהים.״
צמוד לחדר שלהם זה חדר העבודה, כמו שמסבירה גליה. יש בו שולחן ומחשב וספרייה עם כל מיני קלסרים וספרים, ועל הקיר תלויה מפה גדולה. ומהצד השני שלו זה החדר שלי — מיטת עץ נמוכה, ארון בגדים, חלון — ויש גם דלת שנפתחת החוצה למין רחבה כזאת, מרוצפת, וממנה והלאה שום דבר, רק המדבר. אין גדר. אנחנו עומדים על הרחבה המרוצפת ומסתכלים קדימה. ״ממש יפה פה, גליה, כל פעם מחדש,״ אומרת אימא, וגליה אומרת: ״כן, זה גם קיץ עכשיו, יש מלא בני נוער, עומר תעשה פה חיים,״ ואני מתקן אותה בלב, ישר, על אוטומט, בלי להניד עפעף.
אנחנו חוזרים לסלון ומתיישבים שוב על הספות הצבעוניות בלי הרבה חשק, אבל אבא מיד זורק את אחת הבדיחות שלו שהוא שומר בטלפון. יש לו שם פתקית של בדיחות רק עם הכותרת, כלב וחתול נכנסים לבר, יהודי נוצרי ומוסלמי עולים למטוס, קיבוצניק מגיע לקונצרט של הפילהרמונית. עכשיו זאת הבדיחה על היהודי החרדי שמגיע לפריז ורואה את כל החזירים הקטנים שמוצגים שם בחלונות הראווה של המסעדות ואומר לעצמו שפה אף אחד לא מכיר אותו וזאת הזדמנות לטעום סוף־סוף חזיר, ונכנס לאחת המסעדות ומזמין חזיר שלם, וכשמגיע החזיר, עם תפוח אדום בפה, איך שהוא מתארגן לאכול נכנס למסעדה הרב שלו, והחרדי אומר לו: כבוד הרב, תראה איך הם מגישים פה תפוח. גליה מגחכת, אימא, אפילו שכבר שמעה את הבדיחה הזאת במלא הזדמנויות, פורצת בצחוק. אבא מרים עיניים למעלה וכבר חושב על בדיחה נוספת, אבל גליה כבר פונה אליי ואומרת: ״עומר, שמעתי שאת מאוד אוהבת כלבים.״

״כן,״ אני אומר, ואימא מתפרצת: ״היא מתה על כלבים, עשתה לנו את המוות שנאמץ כלב, אבל זה בלתי אפשרי בדירה,״ ואבא אומר: ״כן, בדירה זה ממש צער בעלי חיים,״ וגליה אומרת: ״פנטסטי, אנחנו ממש צריכים עזרה כאן, הולכות להיות לנו כמה המלטות עכשיו, אני בטוחה שיהיה לך כיף,״ ובחיוך שלה אני רואה פתאום כמה היא ואימא דומות: בתווי הפנים, ובשיער שממש נופל בגלים משני צידי הראש והשביל, ובאליפסה של העיניים, שגם אני קיבלתי.
אבא קם פתאום, מציע לעזור לי לסדר את הדברים בחדר, ורק מהתנועה של הראש שלו אני מבין שהוא רוצה לתת לאימא וגליה זמן לעצמן. הן בטוח ירכלו עליי עכשיו, אבל מה אכפת לי. אני הולך עם אבא, אבל לא מרשה לו לסדר את הבגדים אלא עושה את זה בעצמי לפי סדר שלי. בצד אחד של הארון יש ארבעה מדפים עמוקים, ובצד השני מוט תלייה עם כמה קולבים עליו. אין לי שום דבר לתלות. אני מוציא את הבגדים ומסדר בארון תחתונים, גרביים, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים. אבא יושב על המיטה ומסתכל, שקוע בהרהור, נראה קצת עצוב ובודד. אני מוציא את ערימת החולצות הקצרות שביניהן החבאתי את הֶּבנֶדר ומכניס לארון. את המזוודה הריקה אני מכניס בצד של התלייה. אחר כך אני פותח את הדלת החוצה, ואבא בא ונעמד איתי על הרחבה המרוצפת ומסתכל כמוני אל הכלום הזה. ״אני מקווה שלא יהיה לך פה משעמם,״ הוא אומר בלחש כמו לעצמו, ואני אומר: ״אם לא יהיה לי כיף, אני אבוא אליכם לטורונטו,״ ואבא מקיף אותי ביד השעירה שלו ומדביק לי נשיקה על הראש, בדיוק בשביל באמצע השיער, ואומר: ״מתוקה שלי,״ ואני מתקן בלב למתוק.