שבת
הכל ישוב למקומו,
טיפוף הנעליים למדרכות,
המוסיקה לגיטרה, החיוכים
לפיות, הרוח לשיער, המטאטא
לידיו של המנקה הערהי, השעמום
לאצבעות הרוכלים, המוות
לעפעפי המתים, הזכרון
לקרקעית השכחה.
"שי דותן עודו פוסע על הגבול הדק שבין השפעה לעצמאות, אך גיחותיו המשכנעות למחוזות שהם רק שלו מענגות את הקורא וממלאות אותו בציפייה להמשך דיבורו השירי."
רפי וייכרט, מוסף "ספרות", "הארץ"