מתחת למקום | יוסי סוכרי | פרק ראשון

בפעם הראשונה שירדתי בלילה חם במיוחד באמצע חודש יוני של 1982 במדרגות השחורות המכוסות שכבת פח דקה של מועדון P והשתהיתי לרגע מול הבר שקראנו לו הקטן בקומת הביניים ושמעתי את ניקו מתחילה לשיר בקולה העמוק והדיכאוני מתוך הרמקולים האימתניים של המועדון הקטן ואפוף עשן הסיגריות את ״זה הסוף״ שלא היה שייך למוזיקה שהושמעה שם תמיד, ראיתי לשניות אחדות בבהירות שאין עליונה ממנה שאין הלימה בין מרחבי הנפש שלנו ובין קוצרם של החיים, ואלה שלי יסתיימו בקרוב מאוד, גם אם זה יהיה בעוד שישים שנים, ראיה שלא שינתה דבר באופן שבו נהגתי בראשית אותו לילה, ובמקום לגשת לבחורה שהייתה בעיניי כליל השלמות בשל גופה הגבעולי, שערה השחור, עורה הלבן ושפתיה העבות שהיו מרוחות בליפסטיק סגול, ובעיקר בשל כך שרקדה לבדה מול המראה הענקית, הלכודה בין קירות ותקרה שחורים ובין רצפת בטון ושני דרגשים מחופים בקטיפה אדומה, כמפנה את עורפה הארוך לכל מה שאינו משתקף בה, נכנעתי לפחד שהיא תסרב לי ורק הבטתי בה מתרחקת שוב ושוב מהבחורים לבושי הבגדים השחורים ובעלי השיער הצבוע באדום ובכחול שניסו להתקרב אליה כביכול מתוך האינרציה של הריקוד ולא מתוך רצון לעשות זאת, בעוד למעשה ברור היה לי שהוא שמניע באמת את תנועותיהם, מה שגרם לי לחוש עוד יותר מובס בשל הפאסיביות שלי כשיצאתי מהמועדון בחמש לפנות בוקר וראיתי מחוצה לו לאור פנסים חיוור, שלושה חיילים לבושים במדי קרב וחמושים ברובים ארוכי קנה.
    לאחר שהם נעלמו משדה הראייה שלי, לא חשבתי יותר מכמה שניות על החיילים שמתים באותה עת במלחמת לבנון שהחלה שבוע קודם לכן, או כפי שהכול קראו לה ״מלחמת שלום הגליל״, משום שהבחורה שרקדה מול המראה חלפה מולי, בתוך שהיא נושפת עליי את עשן הסיגריה ולא נעתרת לבקשה המגומגמת שלי להמתין לי, והמשיכה להתרחק ממני בזלזול שפער קודם את חוסר הביטחון במרכז הווייתי, שאותו כיניתי ביני ובין עצמי ״הקונקרטי״, שנבע ממצבה הכלכלי העגום של משפחתי, ומיד אחר כך את זה שקראתי לו ״האונטולוגי״, שנבע מהתחושה שהקיום שלי בעולם אינו ממשי, תחושה שתקפה אותי מפעם לפעם וגרמה לי דווקא בשל כך לעשות דברים בעלי תעוזה, כמו למשל להתחיל עם הבחורה הגבעולית, שעכשיו רצתי אחריה וכמעט התחננתי אליה שפליז־פליז תעצור רגע כי אני מוכרח לדבר איתה, ובתגובה היא הביטה בעיניה המאופרות בכבדות, כאילו היו עיניו של סולן להקת ״הקיור״ רוברט סמית,' היישר לתוך עיניי ואמרה: ״סי יו טומורו במועדון״ ונבלעה בתוך מונית שעמדה בפינת הרחובות יהודה הלוי ואלנבי.
    למחרת היא לא הופיעה במועדון, אבל לא רק שלא נכנעתי לאפשרות שהיא לא תבוא לשם יותר, אלא המשכתי להגיע אליו לילה אחר לילה, מאופר בדיוק כמוה, בתקווה שאפגוש אותה, משתדל להתעלם מרטט העצב שחלף שוב ושוב בגופי בשל כך שבהיעדרה לא נראה לי המועדון רווי במתח שהטעינו אותו כבר מהרגע הראשון שהייתי בו מוזיקת הגל החדש האפלה והפוסט־פאנק, והצעירים בני גילי הרזים עד כדי שקיפות, הלבושים בבגדים שחורים או צבעוניים באופן קיצוני, המאופרים בכבדות, המסופרים באופן כזה שהחלק הקדמי של שערותיהם, שהיה לא פעם צבוע אדום, מכסה עין אחת, והנעים כמי שכפאם שד, אלא נראה לי כמקום מרוקן, כמו כדורגל ללא פנימית, ונאלצתי לדמיין את הבחורה הגבעולית רוקדת מול המראה ומדי פעם בפעם אף נוגעת בה בזמן שראיתי בחורות אחרות עושות זאת, שלא כמוה, לא נראו לי כשמות לאל את העולם שמאחוריהן אלא כרוצות שהוא ישים לב אליהן, וגם אם כמה מהן משכו את עיניי מבעד לאורות הכחולים שריצדו ברחבת הריקודים ופלשו לבר הארוך והמלבני, שאותו כינינו ״הגדול״, היה זה רק לשנייה אחת, משום שתכף עלתה דמותה בראשי שהיה ללב והתיישבה בו במקומן, ולא משה ממנו לא רק בלילות אלא גם בבקרים שבהם נסעתי בקו עשרים וארבע לאוניברסיטת תל אביב, ולכן לא פעם החלפתי את דמויותיהן של סטודנטיות צעירות שישבו באוטובוס שהיה כל כך איטי תמיד עד שאפשר לומר עליו שהוא מדדה, בדמותה שלה, שהמשיכה לחיות בראשי בַלייב גם כאשר נכנסתי לשיעורים בלימודי השנה הראשונה שלי בחוג לפילוסופיה.
    כעבור שבועיים דעכה דמותה של הבחורה הגבעולית בראשי, שהיה עסוק יותר ויותר במחשבה על בחינות סוף השנה שהתקיימו באותו זמן פחות או יותר באוניברסיטה ובעבודות שכתבתי עבור סטודנטים שונים תמורת סכומי כסף שאפשרו לי לממן את שכר הדירה שלי בשדרות סמאטס, לרכוש בגדים כמו מעיל עור שחור מהחנות של מצדה ברחוב דיזנגוף, נעליים אדומות ומחודדות בחנות בנווה שאנן שנראתה בתהליך בנייה נצחי, תקליטים ב״פאז״ ולהסתפר מפעם לפעם במספרה של ״לידיה כסאח״, שבשל תספורות הפאנק שהייתה עושה טעינו לחשוב לא פעם שאנו נמצאים בקינגס רוד בלונדון ולא ברחוב ירמיהו.
    ודווקא אז, כשנכנסתי למספרה, ראיתי את הבחורה הגבעולית. היא ישבה על כיסא ורוד מול המראה הגדולה ובשנייה שהבחינה בי הורתה באצבעה ללידיה לחדול לספר אותה, הסתובבה על הכיסא לעברי, סימנה לי בשתי ידיים להתקרב אליה, הצמידה את לחיי ללחייּה, הביטה במראה שמולנו ואמרה שאנו מתאימים כמו סיד וננסי (סיד וישס המיתולוגי מ"הסקס פיסטולס" וננסי, בת הזוג שלו), אלא שרק גופי נבלע בחיקו של המשפט המפתה הזה, משום שהאופן שבו משכה הבחורה הגבעולית בקולה הצרוד כפה על ראשי להישאר מחוצה לו ולהרהר ברכיב התיאטרלי שהיה בו, שהזהיר אותי מפניה והזכיר לי את הבטחת השווא שלה להגיע למועדון, וכך, בד בבד עם זה שחלק ממני שב להסתחרר ממנה וגרם לי לומר לעצמי פעם אחת אפילו בקול רם שהיא ממש סקסית, הופיעה במוחי, כאשר הבטתי ביום המחרת בפתק שנתנה לי לידיה שבו רשמה את מספר הטלפון ואת השם של כריסי, המלאכותיות המסוימת שבה משכה את המשפט הזה, אלא שזו עברה לתת־מודע שלי באותה טבעיות שאדם עובר מהסלון לחדר השינה שלו, כבר בליל אותו היום, כאשר כריסי הופיעה ללא כל התראה במועדון ומשכה אותי בזרועותיה המכוסות בשרוולי קטיפה בצבע ארגמן בינות לרוקדים בלא לומר לי דבר, הובילה אותי בכף ידה עטוית הטבעות אל שירותי הנשים הזעירים עם המראה הסדוקה שעליה הייתה מרוחה כתובת בליפסטיק WAR THE ,FUCK הדפה אותי לרצפה, הפשילה את מכנסי העור האדומים שלי ואת תחתוניי השחורים, הרימה את שמלתה השחורה, התיישבה על הזין הזקור שלי תוך כדי שהיא מניחה את מגפיה הירוקים על הרצפה המרובבת בדלי סיגריות, קונדומים ונייר טואלט, שלא היה אלא מהדורה שנייה שיצאה מוקדם יותר של אחד מעיתוני הצהריים, שעליה התנוססו תמונות של עשרה חללים טריים מהמלחמה ואמרה לי: ״תזיין אותי, ילד, תזיין אותי,״ ודקה לאחר שגמרנו אמרה מול פניי החיוורות: ״נעים מאוד, כריסי. כמו כריסי היינד.״ כשיצאנו מהשירותים אמרתי לה בקול לא יציב שהיא שונה מהבחורות שהכרתי, אחרת... ממש דיפרנט, אבל אף שבאותו רגע היה שקט יחסי במועדון, וחוץ משקשוקי כוסות הוודקה של המוזגים רק קולה הגבוה והצלול, שרבים מבאי המועדון החשיבו לאלוהי, של אליזבת' פרייזר נשמע בו, היא הניחה את ידיה על אוזניה, מסמנת לי שאינה שומעת דבר ובמקום שקולי יגיע אליה הוא חדר לתוך־תוכי, שולף משם את המלאכותיות שלה, ואמרתי לעצמי שבטח שמה האמיתי אינו כריסי ולא במקרה היא בחרה בשם של סולנית של להקה שקוראים לה ״מעמידי הפנים״, ואף שזיכרון גופה לש עדיין חלקים מגופי ומנפשי, המחשבה הזאת שוב פגמה בהתלהבות שלי ממנה, שהשתקמה קצת ברגע שכריסי התקרבה לעברי תוך כדי ריקוד, שהבליט בסיוע אורות המועדון את שדיה הקטנים, את שפתיה הבשרניות שהיו מרוחות הפעם באודם שחור ואת עצמות לחייה הגבוהות רוויות הסומק, התלהבות ששבה להיות שלמה לחלוטין כשכריסי כופפה את צווארי, ליקקה אותו, נישקה אותי נשיקה ארוכה ולחשה לי: אתה גזוּר ובחור מאוד יפה.

למחרת לא ידעתי איך להתקיים מול השינוי הקוטבי בהתנהגותה של כריסי. צעדתי לשיעור האחרון בשנתי הראשונה בלימודי הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ובמקום להתערער כמעט כמו תמיד מהמבטים המלגלגים של הסטודנטים שישבו על המדשאות לבושי ג׳ינס וטריקו מהוהים ועישנו סיגריות כאילו היו היפים שמעשנים גראס בקמפוס אמריקני בזמן מלחמת וייטנאם או מהמבטים המתנשאים של אלה שעמדו בארשת פנים רצינית, אוחזים בתיקי ג׳יימס בונד, על מכנסיי הסגולים, מגפיי האדומים, חולצתי השחורה מלאת המסמרים והאיפור הכבד בעיניי, נכנסתי לכיתה בקומה הראשונה של בניין גילמן רווי במבטה של כריסי שסירב להניח לי, ובשל כך לא שמעתי את רוב דבריו של המרצה קטן הקומה וגבה האגו באולם מאה ארבעים וארבע הרחב, ורק לקראת סוף השיעור, כאשר הזכיר בטון מזלזל את שמו של מרטין היידגר, נטש אותי מבטה של כריסי, משום שבאותה עת התחלתי מתוודע להגותו של הפילוסוף הגרמני, ואף על פי שלא הבנתי חלקים ממה שקראתי, היה בה משהו שמשך אותי לרצות לצלול לתוכה, והזלזול של המרצה, שבא לידי ביטוי גם בפרץ צחוק קצר, רק העמיק יותר את הרצון הזה, שלא השתנה כאשר אחד התלמידים, בחור עב בשר בעל משקפיים אימתניים, שכמו התעורר באחת משינה עמוקה, צעק לעברו: מה אתה בכלל מזכיר את הנאצי הזה. בסוף השיעור, בדרכי לפגוש שניים מחבריי למועדון P שלמדו מדעי החברה והיו לבושים בסגנון זהה לזה שלי והסתופפות איתם במרחב העוין של האוניברסיטה הקלה עליי, הצעקה של אותו תלמיד דקרה אותי, ותהיתי אם יש פגם מוסרי כלשהו בכך שאני מתכוון לשקוע בהגותו של פילוסוף שהיה קשור במפלגה הנאצית, והחלטתי שאף שהוא הוחרם כמעט על ידי כל המרצים בחוג לפילוסופיה, אני לא מוצא בכך שום בעיה ושדווקא לא ללמוד אותו זה חושך מצרים. אולם בד בבד הבטחתי לעצמי, שלאימי - שכל אימת שקרסה בגלל זיכרון ילדות זה או אחר ביקשתי גם אני לקרוס יחד איתה - לא אומר דבר על כך שאני מתכוון לשקוע בהגותו של הפילוסוף הגרמני, משום שלא ידעתי כיצד ישפיע המעשה הזה שלי על אישה ששלושים ושבע שנים לאחר שאיבדה חלק ממשפחתה הקרובה בשואה והיא עצמה ניצלה ממנה כילדה בעור שיניה עדיין התעוררה בלילות בשיער סתור וצעדה בבית אחוזת סיוט וצועקת: "טֵדֶסקי. אי טֵדסקי אָרִיבָנוֹ״ (הגרמנים. הגרמנים באים).
    המשכתי לצעוד לכיוון בניין נפתלי, עושה את דרכי בין שתי שורות של סטודנטים, שאנשיה של האחת נשאו שלטים שנכתב עליהם באותיות אדומות ומדממות בקצותיהן: ״מלחמת לבנון היא מלחמת שולל, אנו לא ישנים כבר שלושה שבועות מאז שיקרתם אותנו שחיילים לא מתו בקרב על הבופור, גוני הרניק נהרג לשווא,״ ואלה של האחרת, הגדולה והקולנית יותר, נשאו שלטים שהיה כתוב עליהם שאסור לצבא לעצור אחרי ארבעים קילומטרים ועליו לכבוש את ביירות ולגרש משם את אש״ף. האצתי את צעדיי, מבקש להימלט מהאווירה הכאוטית ולראות כבר את שני העוגנים שלי באוניברסיטה דניאלה ודניאל, וכשראיתי אותם סוף־סוף, מצאתי שהם חיוורים מתמיד, אבל לא בגלל השירות הצבאי של אחיה הלוחם של דניאלה ולא מפני שדניאל גילה פרט חדש על גורלה של אימו, אלא משום שהם לא ישנו כל הלילה והריחו קוקאין עם בחורה שהכירו במועדון, ועוד לפני ששאלתי מי זו, אמרה לי דניאלה, מושכת באפה, שהיא בחורה ממש גזורה וששמה כריסי ונדמה לה ששם משפחתה הוא היינד, בדיוק כמו של הזמרת של ״הפריטנדרס״, והיא שמה זין על זה שבאורגינל זה לא שמה האמיתי משום שבמדינה כמו שלנו עדיף לחיות מחוץ לאמת, ולאחר ששתקתי כמה שניות שאלתי אותם אם חוץ מקוק הם עשו איתה עוד משהו, ושניהם הנידו לחיוב בראשיהם, שהתנוסס עליהם שיער קצוץ וצבוע לבלונד, ואמרו שהם גם התנשקו איתה.