"משוררים לא יכולים לכתוב שירים על החיילים הישראלים שנלחמו באינתיפאדה וירו בילדים ונשים. 'כל הכבוד', אין." – דברי יונתן, חייל בן עשרים. יונתן רצה לומר, כנראה, שעל חיילי ישראל באינתיפאדה לא יוכלו להיכתב שירי תהילה. אבל מדעת או שלא מדעת כיוון גם לשאלה אחרת: אילו שירים אפשר בכלל לכתוב על האינתיפאדה, שיהיו שירים "נכונים", כלומר, טובים. איזו שירה, איזו ספרות אפשר לכתוב בזמן "רע לליריקה", כמיליו הנודעות של ברטולד ברכט, מגדולי היוצרים שהתמודדו עם הסוגייה הקשה הזאת, התופסת מקום מרכזי בדיון התרבותי של המאה העשרים. יוצרים והוגי דעות רבים נתנו ועדיין נותנים את דעתם על הדילמה הזאת שאולי אין לה פתרון, אלא רק מענה מסוים בעצם הצגת השאלות שוב ושוב. הוצאת הספר ב"פרוזה אחרת" מעמידה אותה בהקשר שלנו, ישראל, כאן ועכשיו.
גוף הטקסטים המרכזי של הספר הם סיפוריהם של שנים-עשר חיילים על שירותם בשטחים. דבריהם הוקלטו בשיחות אישיות עם רולי רוזן, הועלו על הכתב ומובאים כאן בצורת מונולוגים. לסיפור בעל-פה, לדיבור – לעיתים אף יותר מאשר לכתיבה – יש יחס יצירתי לשפה וגם יכולת רבה לחשוף דקויות של המציאות. לשון החיילים, על אמירותיהם הכנות, הבוטות, הנחרצות, או הנבוכות, המגמגמות, העילגות כביכול; על מטבעותיהם השחוקות ועל הפסוקים הנפלאים, הפיוטיים ממש, הזרועים בהם פה ושם – הלשון האותנטית הזאת היא אולי הגיבורה הראשית של המונולוגים. היא שמסגירה יותר מכל את המשמעות - ואת האבסורדיות – של הסיפורים המסופרים בהם.
נוסף על המונולוגים, ביניהם ובתוכם, מובאים טקסטים מסוגים אחרים: רובם תיעודיים ומקצתם ספרותיים-תיאורטיים. טקסטים אלה מתקשרים עם סיפורי החיילים במארג קשרים רב-גוני. מכוח השכנות עמם, לעיתים אף באותו עמוד עצמו, הם קוטעים ומשבשים את רהיטות הקריאה הליניארית המורגלת, כדי להצביע עליהם ולהאיר אותם עוד מכל מיני זוויות ובכל מיני דרכים: מהצד התיעודי ומהצד הספרותי, מצד התוכן ומצד הצורה, על דרך הניגוד ועל דרך ההשלמה.
הספר הזה איפוא הוא קולאז' ספרותי. הוא חובר לשורה ארוכה של נסיונות שנעשו במקומות אחרים ובזמנים אחרים "רעים לליריקה", לשבור את כליה של "הספרות היפה", אם כדי לטרוד מעט את מנוחתם של צרכני תרבות, ואם כדי לתת ביטוי לאי-המנוחה של יצרניה – נסיונות שבוודאי תרמו את תרומתם הצנועה לחידוד הרגישות הן כלפי הספרות והן כלפי המציאות.