1
מן המרחק הנעלם שבו נפגשים העבר עם ההווה, הממשות עם החלום והאמת עם הבדיה, נשקפת לעברנו רעגנשפור״ג, העיר הימי־ביניימית אשר על גדות הדנובה. שם, מתוך אפלולית סמטאותיה, בתיה הקודרים ומגדלי האבן הרבועים המייחדים את קו הרקיע שלה, מגיחים ויוצאים לקראתנו גם ראשיתם של המעשים שבדעתי לספר כאן וגם אחריתם, רובם ככולם מעשים שאירעו בדרך מקרה, בהיסח הדעת, בלא כוונת ְמַכוון, כשידו של האחד אוחזת בעקבו של זה שקדם לו.
שמעּה של רעגנשפור״ג, הנקראת היום בפי כול רגנסבורג, לא היה זר לי. את שמעה שמעתי לראשונה באחד משיעורי ההיסטוריה ב״ָמֶלע שּוֶללע״, הלא הוא בית הספר התיכון הדתי ״ַמֲעֶלה״, מפיו של המורה שלנו להיסטוריה ד״ר עזריאל ּברֹומֶּברֶגר. הֶיֶקה הנוקדן, קצר הרואי וחמור הסבר, הוא שהפגיש אותנו לראשונה עם דמותו של ר׳ יהודה החסיד מחבר ״ספר חסידים״ ומנהיגם הנערץ של חסידי אשכנז במחצית השנייה של המאה השתים עשרה ובמאה השלוש עשרה ואגב כך פתח בפנינו צוהר אל הווייתה רבת הקסם והמסתורין של העיר הבווארית הקדומה שהחלה להתגודד מסביב ל״קסטרה רגינה״, המבצר הצבאי שהלגיונרים הרומאיים הקימו במקום שבו נשפך הֵרֶגן אל הדנובה.
שנים אחדות לאחר מכן, כשהתחלתי לעסוק באינטנסיביות בלימוד תולדותיה של ירושלים, שב שמה של רגנסבורג ועלה מחדש על פני השטח. הדבר היה בשעה שרכשתי בממון רב אצל בוקיניסט ּכיַלי אחד, מאלה הרובצים על ספריהם כעכבר השוכב על ערימת דינרים, את ״סיבוב הרב ר׳ פתחיה מרעגנשפורג״, ספר המסעות שכתב היהודי היחיד שזכה לבקר בירושלים בשלהי התקופה הצלבנית הראשונה.
התוודעות של ממש התוודעתי לעיר זו, אפופת המסתורין ונוצרת הסודות, רק במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה הקודמת ובפעם הזאת בזכות ספרון כמעט מיניאטורי בשם ״יום ְּבֶרֶגְנְׂשּפּוְרק״, נובלה היסטורית פרי עטו של סופר היידיש יוסף אופאטֹושּו. הנובלה, שנקראת במקור ״א טאג אין רעגענסבורג״, ראתה אור לראשונה בניו יורק ובוורשה בעצם ימי הבלהות שבהם עלה היטלר לשלטון בגרמניה, ובארץ היא ראתה אור בתרגומו לעברית של דב שטוק, הוא דב סדן, בסדרת ״דורון״ של ״ספריית הפועלים״, רק כתשע שנים לאחר מכן, ממש בשעה שמורדי גטו ורשה הוכרעו סופית והנאצים החריבו בחמת זעמם את שרידי חורבותיו של הגטו.
את הספרון מצאתי בדרך מקרה על אחד ממדפיה של חנות ״היד השניה״ ששכנה בקומת הקרקע של בניין אבן ישן מול בית החולים האיטלקי ברחוב שבטי ישראל בירושלים. זו הייתה חנות אפלולית מרובת חללים שהעמידה למכירה מגוון פריטים מכל הבא ליד, החל ברבבות ספרים משומשים וכלה בָמֵנִקינים, בובות אימום של חייטים, ובמכלי אמייל לעשיית חוקן. ב״יד השניה״ הייתי מבקר כמעט מדי שבוע, ביקורים שנועדו הן למפגשים חשאיים עם המודיעים שעלה בידי לגייס מקרב אנשי ״העדה החרדית״ וסיפקו לי, בחסות האפלולית ששררה במקום וכמובן תמורת מרשרשים ירקרקים, מידע ומסמכים מסווגים שפרנסו את רשימותיי שהתפרסמו ב״דבר
השבוע״, הן למסעות ציד בעקבות ספרים נחשקים, מסעות שיצאתי אליהם בחברתו של רפי וייזר. בין לבין היינו ממתיקים סוד עם יחיאל ארז בעל המקום. יחיאל, עבדקן גלוי ראש שהתנאה במכנסי ״אתא״ קצרים ובחולצה לא מגוהצת, חלק איתנו את זיכרונותיו מן הימים שהיה מגויס לשורות הלח״י ולאחר מכן, משהצטרף אל גייסות השמאל הרדיקלי, פכים קטנים מן הנעשה ונשמע בחללים אפופי עשן הסיגריות ואדי ה״ברנדי מדיצינל״ של קפה ״טעמון״ וקפה ״ניצן״, מעוזם של חיים הנגבי, עודד פילבסקי ועקיבא אור מנהיגי ״מצפן״, ולבסוף היה מקנח בעוללות מחייו הנוכחיים כמושבניק במושב מטע שעל יד בית שמש. ביקורינו היו מסתיימים על פי רוב כשעתיים־שלוש לאחר מכן כשהיינו יוצאים מלפניו בשקיות פלסטיק גדושות במציאות ובארנקים מדולדלים.
באחד מאותם ביקורים, אגב שליחת יד מגששת אל עורפו של מדף צדדי בירכתי החנות, מצאתי במרווח הצר שבין מכונה ידנית לפריסת לחם לבזיך כנסייתי לפיזור קטורת, עותק מרופט, בלוי ועם סימני עש של ״ספר חסידים״ שנדפס בפרנקפורט ע״נ מיין בשנת .1713
אמנם בספרייתי היו שתי מהדורות חדשות יחסית של ״ספר חסידים״, אבל העותק הזה שנפל לידי ממש בהיסח הדעת היה הקדום מהשלושה. ושם, בין דפיה של מהדורה נדירה זו, חבוי היה ספרון קטנטן כשהוא נתון בתוך שקית ישנה של תרופות. היה זה אחד מאותם ספרונים שראו אור בשנות הארבעים בסדרת ״דורון״ של ״ספריית הפועלים״. על גבי העטיפה שצבעה היה צהוב עכרורי היו מצוירות שתי מגילות עפות: על גבי המגילה העליונה, המרחפת בחלל כשבעורפה נחבא ענן ושמש המציצה מאחוריו, נכתב שמו של המחבר: י. אופאטושו, ואילו על גבי המגילה שמתחתיה נכתב ֵשם הספרון, שהוא כאמור ״יום ברגנׂשפורק״. מתחת לשתי המגילות העפות הופיעו צמד ליצנים, האחד מקפץ ומרקד ואגב
כך תוקע בחצוצרה והאחר עומד על ידיו ומנופף ברגליו באוויר. שני הליצנים חבשו לראשיהם מצנפות מחודדות, חרוטיות, כעין ה״יּודן הּוט״, כלומר כובע היהודים, שגברים יהודים באירופה של ימי הביניים נאלצו לחבוש לראשיהם בצאתם מן הגטאות. הדעת נותנת כי בהשראת צבעם הצהוב של אותם כובעי קלון שנועדו להבדיל את אבות אבותינו מהאוכלוסייה הנוצרית, וללא ספק גם בשל הטלאי הצהוב שהיהודים חויבו לשאת על בגדיהם בפקודת השלטונות הנאציים, בחר הגרפיקאי את הצבע הצהוב כצבע עטיפתו של הספרון.
״זכית כאן היום בפיס,״ צקצק יחיאל בלשונו כשהנחתי לפניו את ״ספר חסידים״ שמצאתי, ״שתדע לך שהספר הזה הוא ממש ַא ווִילדע מציאה!״ אצבעותיו, שתחילה חרשו תלמים בזקנו ששיבה זרקה בו, תופפו רגע ארוך על השולחן בטרם נקב במחירה המופלג של המציאה הפראית שהעליתי בחכתי, ואחר כך הוסיף בחיוך מיתמם שאת הספר׳ל הקטנצ׳יק שמצאתי על הדרך במעי הספר הגדול אני כמובן אקבל אֹון ֶדה האּוס, בדיוק כמו שמי שקנה מחברו פרה ולאחר מעשה גילה שהיא מעּוברת פטור מלשלם למוכר תשלום אקסטרה על העגל הנסתר שהיה טמון במעמקי רחמה.
״בשעת ההמלטה, כך למדתי מהרפתנים אצלנו במושב, חייבים להוציא את השליה אחרי שמוציאים את העגל מרחם אימו,״ גיחך יחיאל בשעה שהושיט לי את הספרון, ״אבל, כאן, אצלנו, זה לא כך — אתה אמנם מקבל לידיך את הפטר רחם, אבל את השליה, אם תקשיב לעצתי, מוטב שתשאיר במקום, שהרי מי שהניח את הספרון הזה דווקא במקום שהשאיר עשה זאת בלא ספק מאיזה טעם נסתר שהיה ידוע רק לו.״ ותוך כך הוא השאיר במקומה את השקית של כדורי ָאה־ֶּפה־ֶצה שהסמליל של ״קופת חולים לעובדים לאומיים״ היה מוטבע עליה.
מן הצד עמדו שני גברים מַמקֵהלות החרדים, מאלה שמרבים לפקוד את חנות ״היד השניה״, והקשיבו בסקרנות לחילופי הדברים ביני לבין יחיאל ארז. האחד היה מחסידי ״תולדות אהרן״ שהתנאה בַקְפָטן פסים שחור לבן, קפטן מאריג משי שהוברח ארצה מדמשק, קפטן שבזכותו שוטרי ירושלים הדביקו לחסידים את הכינוי ״זברות״, והשני היה בחור מגולח למשעי מבחורי ישיבת חברון שניכר במגבעת הבורסלינו המוטה שלו ובמהדק העניבה הכסוף שאבן ספיר תכולה כעצם השמיים לטוהר הייתה משובצת בו.
משנפנה יחיאל לצעירה פלסטינית שהתחבטה בשאלה אם לקנות דווקא פרימּוס או להסתפק בפתילייה התחילו השניים להתדיין ביניהם מי, על פי דין תורה, הבעלים האמיתיים של הספרון שמצאתי במעי ״ספר חסידים״ — האם הוא שלי, הקונה, או שמא הוא עדיין בחזקתו של המוכר.
החסיד הביא לראיה את המעשה התלמודי ביוסף מוקיר שבת שזכה במרגנית שהמתינה לו במעי הדג שאותו קנה לכבוד שבת, וטען בלהט כי אני הוא בעליו של הספרון, בעוד שה״חברוֶנער״ ביטל את דעת הבר פלוגתא שלו ואמר כי אין המקרה האחד דומה למשנהו, שהרי אותו ר׳ יוסף משבת קי״ט עמוד א׳ מצא את המרגנית לא רק לאחר שחזר לביתו, אלא כמובן גם לאחר שכבר שילם לדייג את מלוא תמורת הקנייה, בעוד שאני מצאתי את הספרון בעודי שוהה בחנות, ויתר על כן, עוד בטרם השלשתי לידיו של המוכר את תמורתו של ״ספר חסידים״ שחשקתי בו.
בצד, סמוך לכוננית הספרים הנדירים, עמד סוחר אמיד על פי חליפת השלושה חלקים המחויטת שלו, ככל הנראה בן תורה שיצא בדימוס ובערוב ימיו שב אל אהבת נעוריו, ובחן שתי מסכתות שנדפסו בסלאוויטא על נייר כחלחל ועתה התגלגלו למצבורי המציאות של יחיאל ארז. הוא הטה אוזן להתפלמסות ההלכתית בין תלמידי החכמים עד שלבסוף לא יכול היה לעצור ברוחו ואמר
שלמיטב הבנתו יוסף מוקיר שבת זכה במקחו לא מן הטעמים שהעלה הלמדן מ״חברון״, אלא מטעם אחר לחלוטין, כיוון שהדייג היה גוי, וגזל גוי לשיטת הרֹוָגצ׳ֹוֶבר מותרת בשורה ספציפית מאוד של מקרים, שהמקרה של יוסף מוקיר שבת נכנס מתחת לקטגוריה הזאת, בעוד שהמקרה שלפנינו אינו נכנס אליה מן הטעם הפשוט שבעליה של החנות שאנחנו עומדים בין כתליה הוא יהודי.
״יהודי? מר מבקש לומר שהריקא הזה הוא לשיטתו יהודי? יהודי, אליבא דכולי עלמא, אין הוא! לכל היותר הוא מאן דהו שיצא מזרע ישראל,״ לאט ה״ֶרּב אהר׳ֶלע״ באוזנו של הסוחר בדימוס והורה על בעל החנות שעמד טט־א־טט עם הפלסטינית הצעירה שעדיין לא הגיעה לכלל החלטה אם נפשה חושקת בפרימוס או בפתיליית ה״פרידמן״, ואגב כך החליפו ביניהם השניים מהתלות ודברי ליצנות שהשתמעו לשתי פנים.
2
בדרך חזרה הביתה, עוד בטרם הספקנו לחלוף על פני בית הכנסת העתיק שבסיבוב מוצא, החל האוטובוס להזדחל בעצלתיים ובין הנוסעים התעורר פולמוס קולני מסביב לשאלה מה בעצם הגורם האמיתי לפקק שנקלענו אליו: היו שטענו מתוך שכנוע עצמי כי מדובר בלי כל ספק בתאונת דרכים קטלנית שקרתה בהמשך הדרך ותלו את יתדותיהם באמבולנסים ובניידות המשטרה שחלפו על פנינו בדהרה, וכנגדם היו כאלה שהסתמכו על הכבאיות שאף הן פילסו את דרכן בשוליים וטענו בלהט כי מדובר בשריפה שמשתוללת במורד שער הגיא, שריפה שהיא בוודאי מעשה ידיו של איזה שבאבניק פלסטיני שהצית אש ביערות האורנים הנטועים משני צידי הדרך.
וכך, בעוד יללת הסירנות בולעת את קולותיהם של הניצים, ומשבי העשן הראשונים שאיששו כמובן את טענתם של אלו שסברו כי אין מדובר באקסידנט כי אם בשריפת ענק שמשתוללת בבאב אל־ואד נהדפו פנימה מבעד לחלונות הפתוחים והחלו להעכיר את חלל האוטובוס, מצאתי את עצמי שרוי באולם בית הכנסת של רגנסבורג. היה זה אולם אבן ימי־ביניימי צר וגבוה שרק קרני שמש מועטות שחדרו מבעד לזגוגיות הצבעוניות שמעל ארון הקודש והטילו בהרות של אור על האריות והצבאים והנבלים המצוירים על הכתלים, הפרו את קדרותו הצוננת.
השמש הזקן ר׳ יעקיל התבונן בשביעות רצון בשטיח האדום שנפרס על מרצפות האבן בין הבימה לארון הקודש ואמר לבנו, שבאותה שעה היטיב את נרות הֵחֶלב, כי חתונה מעין זאת שעתידה להיערך בבית הכנסת שלהם בעוד שעות ספורות, חתונה שבה משתדך הגביר של עירם עם הגביר של וורמייזא, שתיים מן הקהילות היהודיות החשובות ביותר באשכנז שבמשך שנים היו צהובות זו לזו, היא באמת מאורע ייחודי ומבשר טוב שאדם מן היישוב זוכה לקחת בו חלק אולי רק פעם אחת בחיים.
במחלף הראל, שאליו הגענו אחרי אין ספור עצירות מורטות עצבים, כבר נמצאתי עם השמש הזקן בחצר המפולשת של בית הכנסת והקשבתי לשיחתו עם נכדו, ילד יחף וסקרן שרבץ על ספסל ונהנה מן השמש הקיצית החמימה. הזקן הורה בידו על כנסיית סנט ֵאֵמָראם שצריחיה המחודדים הבהבו באוויר הצלול מעל לכיפת בית הכנסת ולבתי היהודים שמסביבו וסיפר כי אותו קדוש שבית יראתם של הנוצרים נקרא על שמו, אינו אחר מאשר רב עמרם, מ״חסידי אשכנז״ הקדמונים, שכמה מאות שנים קודם לכן היה ראש הישיבה בקלן. כשקרבה שעתו של אותו בעל מופת אפוף סוד להסתלק מן העולם, כך שח השמש לנכדו, הוא ציווה על תלמידיו שבבוא יומו ידאגו לטהרו ולהניחו בארון, ואת הארון, הוא הוסיף וביקש, ישימו באחת מאותן סירות קטנות הקשורות במעגנים שעל גדת הריין ויניחו לה, לסירה, שתלך מאליה והיא תשוט מכוח עצמה ובניגוד לחוקי הטבע במעלה הנהר עד שתגיע למגנצא עיר הולדתו, ואל דאגה, שם כבר יימצא מי שידאג להביא אותו למנוחת עולמים בקברי אבותיו. ואכן כך היה. הספינה ששטה כנגד הזרם הגיעה במהירות למגנצא, ושם, על גדת הנהר, ננעצו מבטים נדהמים בסירה שהגיחה מאי־שם, סירה פלאית שנסבה לאחור בכל פעם שהגויים ניסו למשוך אותה אליהם ולעומת זאת נהרה לקראת היהודים בכל פעם שהם הושיטו את ידיהם לעברה.
הגויים הזועמים הפליאו את מכותיהם ביהודים וההגמון החליט לנצל את הימלטותם וציווה לקבור את הארון ולבנות מעליו כנסייה שתקרא על שמו, הלא היא כנסיית סנט אמראם העומדת על מכונה עד עצם היום הזה.
את האגדה על ארונו של רב עמרם ועל הדרך רבת המסתורין שבה עשה הארון את דרכו ליעדו הכרתי כבר מילדותי.
באחד מאותם ימים רחוקים של ראשית שנות החמישים שבהם הייתי מבקר בקביעות ב״ספריית בני ברית״ שבמבוא רחוב החבשים, נפל לידי הספר ״מנורת הזהב״ שבו נדפסו סיפורי מעשיות שהסופר אשר ברש ברר וניסח מחדש. המעשיות הללו כבשו את ליבי הן בזכות אווירת המסתורין הסתומה שהייתה נסוכה עליהן הן בזכות חיתוכי העץ הדרמטיים של יוסי שטרן — אז עדיין קראו לו יוסף — שֵאיָמה מתוקה ניבטה מתוכם. כשביקשתי לשאול את הספר בפעם השלישית עיקמה הספרנית יהודית רבינזון את אפה ואמרה שאין עוררין על כך שלעולם הסיפור המקורי, האורגינל כפי שהקפידה לומר, עולה בערכו על כל הוורסיות המאוחרות שמבקשות להתחנף לקוראים עצלנים ונרפים, ואם כבר נשביתי בקסמן של מעשיות ימי־ביניימיות מופרכות דוגמת סיפור ״ארונו של רבי עמרם״, איטיב לעשות אם אקרא אותן כפי שנכתבו במקור ולא בעיבודים מאוחרים, ותוך כך טיפסה הספרנית, שתמיד האירה לי פנים ואפשרה לי לשאול כמה ספרים שרציתי בלי להתחשב בתקנות הספרייה, על סולם העץ, הורידה ממרומים שני כרכים, הקישה אותם זה בזה ואגב כך הפריחה בחלל ענן גדול של אבק. שעה קלה היא דפדפה בספרים לכאן ולכאן עד שמצאה את מבוקשה.
״ֵהא ְלָך, ידידי הצעיר, אלא שהפעם אתה זוכה לקבל את פני
ארונו של רב עמרם כשהדפנות שלו עשויות מעץ אלון מסיבי ולא מפורניר דקיק או מדיקט שברירי שנלקח מאיזה ארגז מתפרק,״ צחקקה, הושיטה לי את אחד משני הכרכים של ״ממקור ישראל״
שהורידה מלמעלה והוסיפה שברדיצ׳בסקי, שערך את המבחר המעולה הזה, שמר ככל האפשר על הלשון המקורית של הסיפורים.
הספרנית מיהרה ליטול מידי את הספר, ולהדגשת יתר הצביעה על השורה הזעירה שהופיעה בתחתית הסיפור ואמרה כי זאת עליי לדעת שכבר לפני כארבע מאות שנה נדפסה המעשייה הזאת בספר ששמו ״שלשלת הקבלה״, וברדיצ׳בסקי, שלקח אותה משם, הקפיד לשמור על הנוסח הראשוני ולא התפתה לעבד אותו ללשון זמנו.