יְלָדוֹת בְּנוֹת שֶׁבַע וְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים הוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל לְבֵית סֵפֶר בְּלִי לִשְׁאֹל יוֹתֵר מִדַּי שְׁאֵלוֹת. אֲבָל גּוּלִי לֹא רָצְתָה. וְזֶה לֹא שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ סִבָּה טוֹבָה. הִיא כְּבָר הָיְתָה בְּבֵית סֵפֶר אֶחָד בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְהִיא הֵבִינָה שֶׁזֶּה מַמָּשׁ לֹא בִּשְׁבִילָהּ. אֲבָל אִמָּא שֶׁל גּוּלִי חָשְׁבָה שֶׁיְּלָדוֹת בְּנוֹת שֶׁבַע וְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים צְרִיכוֹת לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר, אַבָּא שֶׁל גּוּלִי חָשַׁב שֶׁיְּלָדוֹת בְּנוֹת שֶׁבַע וְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים צְרִיכוֹת לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר, הַשְּׁכֵנִים שֶׁלָּהֶם חָשְׁבוּ, הַדּוֹדִים שֶׁל הַשְּׁכֵנִים שֶׁלָּהֶם חָשְׁבוּ, הַחֲבֵרִים שֶׁל הַדּוֹדִים שֶׁל הַשְּׁכֵנִים, הַשְּׁכֵנִים שֶׁל הַדּוֹדִים שֶׁל הַחֲבֵרִים שֶׁל הַשְּׁכֵנִים… כָּל הָעִיר שֶׁלָּהֶם חָשְׁבָה קיימת איזו נוסטלגיה מובנית בקרב רוב ציבור המבוגרים, ששמורה למבט הרטרוספקטיבי על ימי הילדות. ההתבגרות וההורות מביאות איתן חובות רבים, מתח, מודעות מוגברת ואחריות כבדה לנפשות רכות, ולכן נדמה לפעמים שחיי הילדים הם חיים של שעשוע, ממתקים ומחמדים, ומרחק הזמן הופך אותם לנכספים ולנשגבים כמעט. אבל הגעגוע האוטומטי לגיל הרך עושה עוול לילדים ולמבוגרים רבים שימי ראשית החיים וההסתגלות לעולם הזה על שלל מופעיו ותביעותיו, הם בעבורם שנים של קושי, כאבי גדילה שונים ומשונים ולא מעט דאגה.
עבור גיבורת הספר "גולי הולכת לבית ספר", למשל, הילדות היא לא טיול צוהל בתוך שדה מרשמלו וצימוקים. היא מפלסת את דרכה באומץ בתוך שלל המהמורות שתהליך הגדילה מזמן לה: ההכרח להסתגל למסגרות חדשות ולחוקיהן הנוקשים והמשונים, המרחק העצום שיש לחצות כדי להתחבר עם ילדים חדשים וזרים, הקושי לחיות עם עולם פנימי עשיר ויוצא דופן ולתווך אותו לאחרים ועוד. בפתיחת הסיפור, גולי מתקשה להתחיל את שנת הלימודים בבית ספר חדש, אחרי שהניסיון בבית הספר הקודם שלה לימד אותה שבית ספר הוא מקום צר ומלא חוקים נוקשים, שאינם מתאימים לה. הזיכרונות מהמסגרת הלימודית הקודמת הם של דחייה וחוסר התאמה, והיו יכולים בקלות להיות מתוארים באופן דרמטי, מלא פאתוס או רחמים עצמיים. אבל באופן עקבי נעשית בספר הבחירה לטוות סיפור אמיתי, בקנה המידה של המציאות. ליצור דמויות בעלות מודעות עצמית עדינה ומדויקת, אהבה טבעית, נינוחה ואמינה והומור דק, מציק בהחלט, אך גם תמיד שוחר טוב ונטול ציניות. כל אלה הם מקורות כוח, והגיבורה נעזרת בהם שוב ושוב בהתמודדות עם מצבים חברתיים מאתגרים, עם בדידות, עם תחושת זרות ועם כמיהתה לחופש, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם חוק־חינוך־חובה. כדי להסתדר עם החוקים של המסגרת החדשה, גולי יוצרת מערכת חוקים מקבילה, מלאת יופי ומשחק, שהיא מצייתת גם לה, וכך היא משיבה לעצמה מידה של שליטה וחופש בתוך המציאות. בעזרת מורה יוצאת דופן, החוקים האלה הופכים למשחקי אותיות, חרוזים והתנסחות, שבאופן מפתיע משתרגים היטב בגוף העלילה. על אף היותם "מדבקים" ומעוררי עניין בשפה ובשימושים נפלאים שלה, לא מצטרף אליהם שום טעם לוואי של מניפולציה פדגוגית. כל אלה ועוד הופכים את "גולי הולכת לבית ספר" לספר חם וחי, שמזמין את קוראיו להרגיש ולחוות קשת רחבה של רגשות כלפי בתי ספר ושלל אתגרי הגדילה, ונותן מקום אמיתי לשלל היבטיה ומופעיה של הילדות, על הטוב ועל הפחות טוב שבה. | | |  גולי הולכת לבית ספר, רונית קנו, איורים: איה גורדון־נוי, עם עובד, 2022, 135 עמ', גיל: ראשית קריאה |