1955 , קיבוץ שריג, ראשית הקיץ
דלת הצריף חרקה כשפתחה אותה. האישה נרעדה למשמע הצליל הצורם, הרכינה את ראשה כשעברה תחת המשקוף אף שלא היה בזה צורך, רק הֶרגל, וחשבה שצריך להגיד לנחום לשמן את הצירים. על הסף נעצרה ושפשפה את כפות רגליה היחפות זו בזו כדי להסיר את אבק אדמת הגיר שדבק בהן, שלא תשאיר סימנים על הרצפה השטופה. קולות הצרצרים שליוו אותה בדרכה אל בית הילדים התחלפו בקול המואזין
מהכפר הסמוך, קריאה מתמשכת שמתריעה על הבוקר העולה. עורק צווארה פעם בחוזקה וידיה רעדו מעט. היא שאפה ונשפה במאמץ, שומעת את קול נשימתה, ואגרפה את כפות ידיה, מבקשת להרגיע אותן לצד גופה — להשקיט את נשימותיה, לפני שתמשיך אל חדר השינה ואל מיטת הסורגים הצמודה לקיר הדרומי.
ירח מלא נראה בחלון הפתוח מבעד לרשת המותקנת בו, והילד, כמעט בן שלוש, מילא בגופו את מסגרת מיטת הברזל הישנה (בנגרייה עדיין לא סיימו לבנות את מיטות העץ החדשות לפעוטות). מכורבל על צידו השמאלי אחז בידיו הקטנות את שמיכת הפיקה צמודה לפניו, וכשהזיז מעט את ראשו הבחינה בריבועים הקטנטנים שהטביעה השמיכה על לחיו הימנית.
שערו החום נפל ברוך על אוזנו, מכסה אותה למחצה, וכשנגעה בעדינות בכתפו שבצבצה מחוץ לשמיכה, הוא התהפך ומלמל בשנתו. היא הפשילה את השמיכה עד שיפולי גבו, משאירה אותה על ישבנו ורגליו, ובכף יד פתוחה וישרה טלטלה בעדינות את שכמותיו שבפיג'מה, נזהרת שלא להעיר את חבריו לחדר. מתוך שינה השמיע קול מחאה.
היא יצאה והלכה אל חדר המקלחת ופתחה את ברז הכיור, חיכתה רגע עד שזרם המים העכור יצטלל והביטה בשורת סירי האמייל על המדף הקרוב לרצפה. על כל אחד ואחד מהם היה מרוח בצבע גואש אטום שם אחד הפעוטות שבקבוצה, כל שם בצבע משלו, והנה גם הסיר ששמו בולט עליו בצהוב מתוך האפלולית.
היא טבלה את ידה הימנית בזרם הקר, ובאצבעות נוטפות מים חזרה אל חדר הישנים. כשהרטיבה את פניו פקח את עיניו בבלבול והביט בה משתאה, והיא הניחה אצבע על שפתיה, מסמנת לו כך שישתוק. כשאחזה בידו הקרובה אליה ואחר כך גם באחרת, חשה בחמימותן ומשכה אותו לישיבה.
במיטה הסמוכה, מבין הסורגים, פקח את עיניו הילד שישן שם והביט בהם. צבעם הלבן של הסורגים כבר התקלף, מסגיר כמה וכמה מחזורי תינוקות שישנו במיטת התינוקות הזאת עוד בקיבוץ הוותיק, לפני שנמסרה לקיבוץ הצעיר. הפעוט שב ועצם את עיניו. נדמה לרגע שריסיו עפעפו, אבל באפלולית היא לא יכלה לוודא וגם לא היה לה זמן. עליה למהר לפני שיעלה הבוקר — בחמש ועשרה תגיע אלקה לבית הילדים.
כשמשכה את הילד בשתי ידיה כבר היה ערני למחצה, ובמקום שבו שכב קודם נשארה שקערורית במזרן המכוסה בסדין ובשעוונית. היא אחזה במותניו מתחת לפיג'מת הפלנל התכולה שתפרה רחל והרימה אותו מעל סורג הברזל, נזהרת שלא לגעת במוטות הצפופים, שלא להרעיש, והורידה אותו לרצפה. יחף הוליכה אותו, עדיין הלום שינה, ידו בידה, אל מחוץ לחדר.
בחדר האוכל של הפעוטון הם התקדמו לאט, צעדיה מותאמים לשלו, עברו על פני הכיסאות הקטנים ההפוכים על השולחנות המרובעים. כוסות אמייל קטנטנות עם ידיות היו מסודרות על השיש לצד הכיור, מחכות למשקה קקאו מתוק של בוקר, וצלחות הבקליט עמדו זו לצד זו על המתקן לייבוש כלים. אל לוחות השעם המלבניים שנתלו על הקיר הצפוני הוצמדו בנעצים ניירות עטיפה חומים מקושקשים בגירי שמן צבעוניים — ציורים ראשונים. ידה עזבה לרגע את ידו הקטנה כדי לפתוח את דלת הרשת הפונה לחצר, והילד, ער למחצה, חייך אליה. היא לא השיבה לחיוכו כשכיוונה אותו אל ארגז החול והושיבה אותו על אדן העץ המחוספס המקיף את מלבן החול, וכשכפות רגליו הקטנטנות נגעו בחול הרטוב מטל הלילה הרפתה מידו.
הפעוט התכופף ונגע בידו בחול הלח וחש את הגרגירים נדבקים אל אצבעותיו. כשחפר קצת הגיעו אצבעותיו הקטנות אל שכבת חול חמימה, יבשה. כפות רגליו טפפו על החול הגבישי, ויד אחת הוא הושיט אל פיו ודחק לתוכו שתי אצבעות ומיד ירק את הגרגירים המציקים שדבקו שם. הוא הפנה את ראשו לימינו; רק לפני רגע עוד עמדה שם, היכן היא עכשיו? ראשו פנה לצד אחד ואחר כך לאחר, אחר כך גם הסתובב לאחור וחיפש אותה שם בעיניו, אפילו קרא לה, אבל היא לא ענתה.
הוא חזר והרכין את ראשו אל החול, איפה היא? הוא סובב שוב את גוו לאחור והניח את ידיו על האדמה הנוקשה שמאחוריו ומשך את גופו לעמידה. כשכפות רגליו דרכו על שולי מכנסי הפיג'מה התנודד רגע. עיניו סרקו את החצר, אבל לא ראו אותה. שוב קרא לה ושוב לא נענה. הוא התחיל ללכת, נחוש למצוא אותה.
צבעם הירוק בהיר של כלונסאות החצר בהק והחזיר את אור הירח, וכף ידו השמנמנה נעזרה בהם בהליכתו המדדה, הילדית. הוא מישש שלא מדעת את גבשושיות העץ שמתחת לשכבת הצבע, עד שהגיע אל השער האחורי של החצר. השער היה פתוח, ודרכו יצא ממתחם הפעוטון אל השביל הלבן. כפות רגליו הקטנטנות, היחפות, כבר כאבו ממגען באבני החצץ, וכשהסתובב והביט לאחור אל חצר המשחקים, עדיין לא ראה אותה. יפחה יחידה נפלטה מגרונו. היא לא אוהבת שהוא בוכה, והוא התאפק.
מכאן הוא כבר מכיר את הדרך, ועוד מעט ידביק את צעדיה, יגיע אליה.
1948, מגרש הרוסים, ירושלים,
ראשית החורף
"דאוד! עורך הדין שלך הגיע!" צעק הסוהר באנגלית. את המילים האלה הבינו כולם, דוברי העברית ודוברי הערבית, כל מי שהצטופף בתא הקטן, המסורג, אשר יועד לשני עצורים אבל כבר הכיל עשרה.
הוא התרומם, וחולצתו דבקה לגבו בדם שנקרש. היה עליו להיזהר שלא להישען על הקיר וגם שלא להתהפך בשנתו, עדיין לא שככו הכאבים מהמכות ומההצלפות שספג בחקירה. מדי פעם רעדו שריריו הדואבים. האנגלים עשו מגבו עיסה מדממת כדי להגיע דרכו אל הטרוריסט שהניח את הפצצה בשוק. הוא לא ידע אם באמת חשדו בו שהיה מעורב בפשע או שרק נטפלו אליו משום שנהג להסתובב בחוגי הלאומנים הנלהבים,
לא החמיץ אסיפה פוליטית או הפגנה, ושמו שב ועלה בשיחות הצעירים הממלאים את בתי הקפה. בחדר החקירות התנהגו החוקרים כאילו הם סבורים שהוא מחזיק בראשו מידע חיוני.
מלווה בסוהר יצא מן התא המעופש למסדרון, אוחז בשמיכה המרופטת שעטפה את כתפיו ואת גבו המצולק. רק שש שמיכות היו בתא, והוא נאלץ להיעזר בכוחו ובארשת פניו המאיימת כדי להבהיר שהוא אחד מבני המזל שזכו בשמיכה, גם אם בשל גובהו לא כיסתה בלילה את כפות רגליו. עכשיו צעד בעקבות הסוהר ותהה איך הגיע אליו עורך דין. מי שלח אותו? מי נזכר סוף־סוף שהוא נמק כאן כבר שלושה חודשים, רועד מקור, מחכה למשפט עם חשודים בגניבה, ברצח, ויש גם אחד שמחכה להחלטה אם יוגש נגדו כתב אישום על תליית כרוזים נגד השלטון הבריטי. שלא כבדרך כלל, הפעם לא הפרידו בין יהודים לערבים, גם לא בין עבירות קלות ובין חשודים במעשי רצח, והערבוביה הזאת הכניסה בו תחושת סכנה מתמדת.
איך בכלל נודע להם שהוא כאן? הרי לא הרשו לו להודיע לאיש על מעצרו, גם לא להתקשר לעורך דין, שממילא אין בכוחו לשלם לו. בתחילה עוד קיווה לעזרה, לאות חיים, אבל עם כל יום נוסף שעבר גדלה אכזבתו. אף אחד לא ביקר אצלו, הוא לא קיבל שום חבילה, שום מכתב, אף לא דרישת שלום. צעקות העצירים מן התאים שעל פניהם עבר נשמעו כנהמת חיות טרף, והוא ניסה להתרחק ככל האפשר מן הסורגים. ניגף בשולי מכנסיו קרא "רגע!" אל הסוהר, ועצר וקיפל את השמיכה ודחף את קיפוליה כמלבן תחת זרועו, מפַנה את כפות ידיו לאחוז במכנסיו ולהרימם שלא יישמטו.
האוכל בתא המעצר אינו ראוי למאכל אדם. הוא הסתפק בפיתה אחת ליום, בבוקר, וגופו הגדול התענה בייסורי הרעב עד בוקר המחרת. שלא כמו עצירים אחרים, שקיבלו כסף מבני משפחה ומחברים, לו לא היו אפילו כמה גרושים כדי לקנות בקנטינה סכין ומברשת גילוח. זקנו השחור צמח פראי וסבוך, התחבר בשוליו לשיער המסולסל שעל עורפו, ומלפנים עלה כמעט עד עיניו. כמה זמן עוד יחזיק כאן מעמד? מי השתייה העלו באפו ריח מוזר. בשבוע הראשון לגם מהם רק לפני השינה, כדי שיוכל להירדם ולא יתענה בצמא. עכשיו כבר כמעט לא השגיח בריחם. אבל ברגע שיצא אל הרחבה המיועדת לפגישות העצורים עם בני משפחותיהם ועם עורכי דינם הכה בו אוויר צח,אוויר זורם, צלול, ואיתו התחדש צימאונו למים נקיים.
"צבאח אל־ח'יר דאוד, עורך הדין שלך, רפאלי," הושיט לו יד גבר כבן חמישים, והוא היסס רגע, בחן את הגבר שמולו כדי להבין אם יוכל לתת בו אמון, אם אכן שלחו אליו עורך דין ולא מדובב במסווה. הוא בחן את מצחו הגבוה, את משקפיו העגולים, את השפם הדק מעל שפתו העליונה, את סנטרו המחודד, את החליפה החומה והמגבעת.
"צבאח אל־פול," הושיט במבוכה את ידו להחזיר לחיצה. חודשים עברו מאז זכתה ידו לפגוש סבון.
בקול רם, נלהב במקצת, פנה אליו רפאלי בערבית, ובו בזמן הושיט לו קופסת סיגריות פתוחה שהוציא מכיס חולצתו. "מה שלומך, דאוד? מטפלים בך יפה? האוכל בסדר? אני רואה ששמיכה יש לך."
הוא הנהן ולקח, כמעט חטף, את הסיגריה המוצעת לו ורכן אל להבת המצית של רפאלי. מן הטון האגבי הסיק שעורך הדין אינו מודע למצבו, לסבל שעובר עליו, אבל נדהם מעצם הידיעה שיש לו עורך דין. היכן היה כל החודשים שעברו מיום מעצרו? עורך הדין הנמיך את קולו, והערבית שבפיו נשמעה מקומית. "אני לא יודע למה ביקשו ממני להוציא אותך, אבל יש להםכנראה סיבה טובה. מי ששילם לך את הערבות שילם גם את
שכר הטרחה שלי, ובלי לעמוד על המקח."
הוא הביט ברפאלי, לראשונה בכל שלושת החודשים האחרונים נפתח לפניו סדק של תקווה.
עורך הדין המשיך בקול כבוש: "תהיתי למה אתה חשוב להם כל כך, מי זה העציר שבשבילו הם מוכנים לשלם למשרד שלנו כפליים, ולמה ביקשו דווקא אותי לעניין הזה. אבל אתה יכול להיות רגוע, הייתי כבר אצל שופט המעצרים, המסמכים מסודרים, הכול חתום וסגור."
"תודה," מלמל ולא האמין למשמע אוזניו.
"לא היה פשוט לשחרר אותך בערבות, פחדו מעניינים עם הבולשת. הסתובבתי שעות בעיר העתיקה עד שמצאתי את בעל הבית שלך, אבל לצערי השופט סירב לשמוע אותו. כבר חשבתי שהעניין אבוד, ובסוף, במפתיע, הגיע בחור אחד ונתן לך אליבי. אמר שבאותו ערב היית בחתונה של אחותו בכפר, שכולם ראו אותך."
סלים, חשב. סלים התייצב והציל אותו.
"העד עשה את העבודה. והכסף, כמובן." קולו של רפאלי התחדד: "תקשיב לי טוב: זה שאנחנו יוצאים מכאן עכשיו, זה מן אללה, אבל תדע שנתתי לשופט את מילת הכבוד שלי. המוניטין שלי הוא השקעה לטווח ארוך, וזה שווה הרבה יותר מהכסף ששילמו לי על הערעור הזה, אסור שתיעלם לי ולא תגיע בזמן למשפט. אתה מבין את זה, דאוד?"
העציר המשוחרר הנהן.
"טוב," אמר רפאלי, "יש לך איזה שהם חפצים? משהו שמסרת כשנכנסת למעצר?"
"לא, רק מחרוזת תפילה. אבל אני כבר לא אצטרך אותה."
"אתה בטוח?"
"בטוח."
הם יצאו משער בית המעצר. רפאלי בראש בהילוך זריז, ענייני, מסמכי השחרור תחת זרועו, והעציר המשוחרר מדדה אחריו; עדיין מתפלא על מזלו הטוב, עדיין אוחז במותני מכניו. את השמיכה השאיר על הספסל בכניסה. אור השמש החורפי צרב בעיניו. שלושה חודשים בתא אפל, שרק שעתיים ביום דולקת בו נורה ואורה קלוש, הפכו את בוהק היום למסנוור ומכאיב גם כשהעיב עליו ענן חולף, אבל תחושת החופש שיככה את הכאב, גברה על הרעד ומילאה את ליבו שמחה. בכל זאת דאגו לו, לא שכחו אותו, לא הפקירו אותו. סלים דאג לו גם הפעם.
הם צעדו בזהירות, עוקפים את השלוליות שנקוו בשקערוריות המדרכה, התרחקו מהבניין ומחצרו רחבת הידיים, החריגה כל כך ברחוב הצדדי, עד שהגיעו אל פינת הרחוב הראשי. שם, כשיצאו מטווח הראייה והשמיעה של הסוהרים, פנה אליו רפאלי שוב: "תפקידי הסתיים, אני מניח, אבל בכל זאת אני סקרן, תהיה מוכן לומר לי איזה שירות חשוב עשית בשבילם? לא בכל יום משלם לי ארגון ההגנה את כל החשבון ועוד מראש כדי להוציא מהכלא ערבי שנחשד בפעילות טרור נגד הבריטים."
הבחור עצר מהליכתו, הפנה מבטו אל רפאלי והושיט שוב את ידו. "נעים מאוד," אמר, הפעם בעברית, "שמי נחום."
רחל
שנה וחצי אחרי הברכה הזאת, וחמש שנים מאז עלתה עם חבריה לגרעין להקים את הקיבוץ, לקחו מהם את העבודה בייעור ונתנו אותה לעולים במושב החדש. לגידי, שהתמרמר על כך בסוכנות מתוקף תפקידו כגזבר ושאל איך קיבוץ צעיר אמור לשמור על הגבול החדש וגם לחיות ממטעים שעדיין לא הניבו, ענו שכל יום מגיעים לארץ אלף עולים, וכל בוקר מאות פועלים עומדים בתור ליום עבודה.
חברי הקיבוץ, שנשארו בלי הכנסה קבועה, נהיו תלויים יותר מתמיד באדמה הסרבנית. הם סללו את הכביש הראשי שלרגלי הגבעה, נשמו את אדי הזפת הרעילים בחום הקיץ, במעדרים ובמכושים חצבו במחצבת ההר, והשלפוחיות על כפות ידיהם נקרעו ודיממו. נסעו שעתיים ויותר כדי למצוא עבודה בחקלאות בשטחים שנוספו במלחמה וששנים אחדות קודם לכן נלחמו על כיבושם.
כעבור כמה חודשים מתישים כאלה הוחלט בוועדת התרבות שחייבים להיחלץ מתחושת הדכדוך והעייפות, לשכך את הדאגה לעתיד, ובקיצור — חייבים להעלות את המורל.
בשבת, כשארנון סיים לחלוב, יצאו למעיין. לא היה חם מדי, והם הרשו לעצמם שבת אמיתית ללא גיוסים: לא גיוס לעישוב בגן הירק, ולא גיוס לקטיף עלי טבק או לגיפור אשכולות בכרם. אפילו נחום הצטרף, ירד מהטרקטור ודחה ביום את הנחתצינורות ההשקיה לקראת הקיץ. כולם היו במצב רוח מרומם.
גידי קשר את עודי על גבו ברצועות שהתיר משני סלים במחסן הטבק, וגם זוריק עשה כמוהו עם ניבי שלו — שניהם כבר היו גדולים מספיק לשם כך. הם ירדו מהר מהגבעה, יחפים רצו את ארבעת הקילומטרים עד המעיין. החיטה כיסתה ביַרקות רעננה את הגבעות החוליות שהקיפו את העמק, פרחים לבנים של תפוחי אדמה שהקדימו לפרוח עלו בשדות משמאלם, והרצים הראשונים הבהילו במרוצתם זוג תורים שהיו שקועים בחיזור הדדי.
גשמי החורף מילאו במים את התעלה שנמשכה מהמעיין, וזוריק חלץ את סנדליו וקפץ ראשון פנימה ואחריו כולם. המים לא עברו את קו הברכיים, וארנון התכופף ומילא את כפות ידיו הגדולות והתיז על מתיה "המכוערת" — כינוי שהדביק לה רק כדי להסתיר כמה הוא מאוהב בה. "תורידי את המשקפיים," קרא אליה, "תחייכי קצת, לא יזיק לך," וזוריק, שהשתחרר מהרצינות שלו, החזיר לו במקומה מנה אחת אפיים, ועוד חברים הצטרפו לקרב המים, צוהלים ופרועים. עודי וניבי הקטנים נמסרו מיד ליד וצחקקו מאושרים. צבי נשען בידו על פשתה ורודה ומיד
נרתע — דבורה עקצה אותו.
רחל הביטה בחבריה וחשבה: אסירים שיצאו לחופשה. היא חיפשה מקום שקט. קולות הצחוק גברו על ציוץ הירגזים המדלגים בין עצי האלה, האפילו על שירת החוחית בין קוצי הגדילן והפריעו למחשבותיה. היא התקדמה במעלה התעלה, מחפשת פינה שקטה ומוצלת להשתרע בה ולנוח: בלי עבודה, בלי אנשים סביבה, בלי ילד לדאוג לו. מקום כזה לא נמצא לה, אבל על הגדה הדרומית הבריקו עלי חומעה רעננים, ירוקים
בהירים, ארוכים וחלקים כאוזני ארנבון, והיא עטה עליהם כמוצאת שלל רב.
עוד בפלוגה בפלמ"ח ידעו שאצלה באוהל החובשת תמיד ימצאו עשבים לתה: בחורף מרווה, באביב עלי זוטה, בקיץ שומר ובסתיו סומאק. זמן לא רב אחרי שהתמקמו כאן היא הביאה לדרורה האקונומית צרור גבעולים אדמדמים שליקטה ליד השטוּצֶר של מחסן הפלחה ובשולי שדה השעורה, גבעולים דקים שנושאים עלי ריג'לה עגלגלים; מבט אחד בעלה הבשרני ואת חייבת לנגוס, לתת למיץ הירוק לרענן את הפה. "הבאתי
לך לסלט," אמרה, ודרורה העיפה בהם מבט קצר ואמרה ביובש שאת העשב תיקח לארנבות שהיא מגדלת בכיתה, אצלה לא יגישו לבני אדם אוכל של תרנגולות.
רחל רצתה לענות לה כגמולה — שאם כבר, אז ניתן לארנבים את סלט הכרוב והגזר המשמים שכולם נאלצים לאכול כאן יום אחר יום בחודשי החורף — אבל בלעה את גאוותה ושתקה. רק אחר כך בחדרם סיפרה על כך לגידי בדמעות עלבון, ולמחרת השיג לה קערת אמייל לבנה תכולת
שוליים וגם קרש חיתוך, ובשבתות הייתה קוצצת עלי ריג'לה באולר ומתבלת אותם במלח ולימון ושמן זית מן הפח שנחום הביא לה מהחברים שלו בכפר הסמוך. טעם מוזר היה לשמן עד שהתרגלה אליו.
ידיה מלאו בעלים, וכשעלתה מהתעלה מצאה גם כמה גבעולי סלק ועקרה במשיכה שורש של גזר בר, ואת כל אלה הניחה על האפודה שפשטה כדי שתשמש להם סל, ושמעה אז קול מתנגן לצידה: "שטאב! לא ידעתי שיש כאן."
רחל לא הבינה, והנערה עם הקול הנעים המשיכה: "שטאב, סורל, נו איך אתם קוראים לזה? העשב למרק."
הדיבור שלה נשמע קליל, מתרונן מתוכה, ורק כשהתכופפה אל הצרור שבאפודה והרימה מתוכו עלה ירקרק היא נזכרה כי שמה אַנְנָה. רק לפני שלושה שבועות הגיעה הנה עם ההכשרה הרומנית.
"חומעה," אמרה רחל, "זה חומעה, וזה לא למרק, זה לסלט." "זה למרק," התעקשה אננה, "אם את רוצה, אראה לך איך מכינים."
רחל לא השיבה, מי היא שתעז להתווכח איתה על מה שידעה והכירה כבר מילדות, מאימא וסבתא שלה? הנערה אמרה לה: "צריך תפוחי אדמה," ורק אז התרצתה והפטירה: "טוב, נראה, בשבת הבאה אני תורנית, תבואי למטבח, נבשל ביחד."
מרק השטאב, או החומעה, שבישלו יחד היה הצלחה ענקית. אמנם דרורה מחתה שזה לא בתפריט, אבל החברים ביקשו תוספת ו"ליקקו את האצבעות."
רחל מצאה באננה שותפה לליקוט עשבים וגם תומכת שקטה במאבק שלה בדרורה על העשרת התפריט הדל של חדר האוכל. גידי חשב שטוב שתהיה לה חברה קרובה בקיבוץ, פשוט חברה: לא חברה לעבודה כמו נירה, שלימדה איתה בבית הספר העממי במושב עד שסילקו את שתיהן ולא מפני שהיו מורות גרועות )להפך, הן השקיעו יותר מדי(, וגם לא כמו בקשר המרובע של שניהם עם מתיה וזוריק, שבבסיסו ההערכה שלהם כלפיו; הרי לא פעם אמרה לו שהיא רק מפריעה שם, בשלישייה הזאת. אננה תהיה פשוט חברה. מה גם שיש באננה איזו אווריריות, קלילות שיכולה לאזן את הכבדות שלה, לאזן ולאוורר את הרצינות המופרזת הזאת, שלא פעם התבדחו ולגלגו עליה בקיבוץ.
כמה ימים אחרי ארוחת השבת הגיעה אליה אננה לרפת להגמעת הערב בדיר היונקים, נעמדה לצד הכיור כשהיא שטפה בו את הבקבוקים הגדולים, ובחיוך מתפנק ביקשה ממנה שתסרוג לה סוודר לחורף הבא.
"ראיתי אותך סורגת בשיחה," אמרה, "איזו שדה את, מספיקה פי שלוש שורות מכל אחת אחרת."
רחל הביטה בה. מאז הטיול למעיין עקבה אחריה בעיניה: בארוחות, במועדון לחבר, בשבילי הקיבוץ בשעות אחר הצהריים והערב; תהתה על טיבה וחשה גם מדקרות קנאה. על הרומניות צחקו שהשמש שורפת אותן כמו חציל על האש, ושכל השיזוף שלהן הוא כתמים־כתמים, אבל על עורה של אננה נראה השיזוף כדבש, ורחל קינאה בגופה הגמיש ובהילוכה הזריז כהילוכו של תן שחומק בשדות. קינאה גם באגביות שבה הייתה אננה מושיטה יד ללטף את לחיו של אחד הגברים בחבורה לטיפה אחת חולפת כמעט בלתי מורגשת — ראתה אותה עושה זאת פעם לנחום ופעם גם לזוריק — לטיפה שגילתה לא רק חברות, אלא גם שמץ של משהו אחר, חמקמק. אין ספק שהייתה חמודה, מתוקה
וחסרת אונים ועוררה בכל גבר רצון להגן עליה, והתכונה הזאת שלה עצבנה כהוגן את כל הבחורות האחרות ואותה בכללן.
רחל התלבטה אם לענות ביושר שבלי המסרגות וההתמקדות ב"עיניים" המתלכדות לצעיף או לסוודר לא הייתה שורדת מן הפטפטת המתארכת אל תוך הלילה, מן הדרישה המתמדת לביקורת עצמית, מן ההלקאה העצמית, מהצהרות הנאמנות החוזרות ונשנות לתנועה ולמפלגה. רבות מהשיחות הוקדשו למינויים של בעלי תפקידים, והריטואל חזר על עצמו לעייפה: המזכירות הציעה חבר לתפקיד, החבר סירב, הוא לא רואה עצמו מתאים, יש טובים ממנו, הוא עמוס עבודה בשדה או בכרם או במוסך; שיחת החברים החליטה שלא לקבל את סירובו ומינתה אותו. מה היה קורה לו הציע מישהו את עצמו לתפקיד? אילו נענה מיד? זה לא קרה אף פעם, כולם הקפידו לסרב, להצטנע ואחר כך לקבל את דין התנועה.
השיחות המתארכות, חסרות התוחלת, בכל מוצאי שבת עוררו בה כעס: יכלו לדבר שעות על עניינים פעוטים, כאילו יש להם חשיבות עצומה, וגם דרשו מכל החברים להיות נוכחים בשיחה מתחילתה ועד סופה.
אננה לא ביקשה סתם סוודר, אלא אחד שיהיה בדיוק כמו זה שהיה לה שם לפני המלחמה — סוודר בדוגמה של דובדבנים אדומים, ושאפשר לקפל את שוליו קיפול גדול כלפי חוץ, עד המרפק, וכך מתגלה יופיו הנסתר.
רחל אמרה שדוגמה של דובדבנים אדומים מתאימה לילדה ולא לבחורה בגילה של אננה; ובכלל, אין לה צמר, נגמר, וייקח זמן עד שתקבל אספקה חדשה. בליבה חשבה שזאת ממש חוצפה לבקש ממנה להקדיש ככה שעות רבות לסריגה, והרי קודם כול תצטרך ללמוד בשביל זה טכניקה חדשה, אבל שום נימוק לא הזיז את אננה מרצונה.
משהו בהתעקשות שלה, בהתפנקות, בהתרפקות על הסוודר שלה מהילדות, משהו גם בהבטחה המרומזת לחברות קרובה, קסם לרחל, ולבסוף החליטה שתסרוג שניים, אחד גם לה, ובערב שבת הן תיכנסנה כך שתיהן לחדר האוכל לבושות בסוודרים התואמים, צמד חמד.
אחר כך שיגעה את גידי, שהיה גם רכז הקניות, שיביא לה צמר, והרבה, ובצבע שאננה ביקשה: לבן.
גידי לא הבין: "איך לבן?" הרי תוך יומיים יהיה חום או צהוב־אפור כמו כל הסובב אותם. רצפות החדרים, יומיים אחרי שנוצקו בבטון כבר עטו מראה מאובק, וכך נראים גם שולחנות וספסלים, אדני חלונות וזגוגיות. הרי אפילו הכביסה שיוצאת סחוטה מהגיגית ונתלית על החבל מתכסה בן־רגע בשכבה דקה של גרגירי החול.
אבל אננה לא ויתרה, וגידי השיג את הצמר הלבן, אם כי רק לסוודר אחד עבה וארוך. באמצע המלאכה, כשרחל מדדה אותו, הגיעו גדיליו הלבנים עד אמצע ירכיה, ורק קצות השרוולים עודיאדימו מהדובדבנים שייסרגו שם.
במלאכת הסריגה עסקה בשעות הפנאי, והבקשות הנוספות של אננה הצריכו עוד זמן והמון תיקונים. לכל דובדבן בשרוול היה ענף, ואננה התעקשה שלא יהיה ירוק אלא סגול כהה — "ככה זה שם בקיץ" — אלא שצמר בצבע כזה לא נמצא בשום מקום, וגידי אמר שהוא לא מוכן לעבור שוב את ההשפלה במשביר כשהתאמץ להסביר שם איזה צבע בדיוק הוא צריך ובשביל מה. עבר לא מעט זמן עד שאננה התפשרה על כחול.
חצי שנה ארכה מלאכת הסריגה, וביום שישי הראשון אחרי היורה, כשבאה עם גידי לצריף של הרומניות, זרחו עיניה של אננה למראה הסוודר. מיד חיבקה את רחל, חיבקה גם את גידי והוא נרתע והסמיק, וכבר באותו ערב שמעה אותה משביעה את מתיה, האחראית על מחסן הבגדים המשותף, שלא תיתן לאף אחת את הסוודר הזה, תשמור אותו רק בשבילה.