היה היה איש מוסלמי ולו שבע בנות. והאיש פילל לבן זכר. כאשר עמדה אישתו ללדת בפעם השמינית גנר אומר שהילוד הזה יהיה בן. נולדה לו בת וקראו את שמה אחמֶד. ומלו אותה וגידלוה כבן זכר ואת מינה האמיתי הסתירו. והילד גדל והיה לעלם ואחר כך לאיש, וחי את כפילותו בנפשו ובבשרו, בכאב ובתאוה, בסלידה ובתשוקה. את הסיפור הזה, הנע בין מרחביהם הקסומים של האגדה ומחוזותיו הפרועים של הדמיו ובין הקרקע הלא-מוצקה של מציאות חברתית ממשית מאוד – המציאות של החברה המוסלמית המרוקנית – שם הסופר בפיו של מספר עממי אלמוני בכיכרה של עיר. המספר נעלם פתאום באמצע סיפורו ואחדים ממאזיניו הם שטווים סוף לסיפור, גרסות שונות, כל אחד כיד דמיונו ומשאלותיו ופחדיו. וכך נוצרת יצירה יפה ורבת-פנים, היונקת, כמדומה, במידה שווה מחיוניותה של אמנות הסיפור הקדומה, אמנות הסיפור בעל-פה, ומחרדותיה ולבטיה של העת החדשה. על-ידי שילובם של שני המקורות האלה, הרחוקים כל-כך זה מזה, מורחבים כאן בדרך מקורית ומעניינת גבולותיה של הסיפורת.