האם הפירושים הם המסייעים בטיפול, או החווייה החדשה שעוברים יחדיו המטפל והמטופל? האם כדי שאנליזה תצליח, על האנליטיקאי לחשוף את צפונות לבו לא פחות מהמטופל? האם הדגשת הפנטזיות בטיפול מסיחה את הדעת מהשפעת הילדות הממשית, על חלקיה הטראומטיים? האם אין סכנה שטיפול יהפוך לטראומה חוזרת, אם האנליטיקאי יטייח את רגשותיו האותנטיים מתוך "צביעות מקצועית"? אלה רק כמה מן השאלות המאתגרות שהציג שנדור פרנצי (1933-1873), פסיכואנליטיקאי יהודי הונגרי, שהיה במשך רבע מאה ידיד קרוב, תלמיד, מטופל ועמית של פרויד. בשנות חייו האחרונות התעמת פרנצי עם פרויד, והושמץ כמטורף. אולם בעשרים השנים האחרונות מעוררת עבודתו התעניינות עצומה, ורבים מדברים על הפסיכואנליזה בת זמננו כעל יצירה משותפת של פרויד ושל פרנצי, המתפתחת במרחב שיצרו ההדגשים המתחרים והמשלימים של שניהם.
בקובץ זה מופיעים לראשונה בעברית מאמריו החשובים ביותר של פרנצי על הטיפול הפסיכואנליטי, החל ב"הפנמה והעברה" מפלס-הדרך, וכלה ב"בבלבול השפות בין המבוגרים לילד", מאמרו האחרון והרדיקלי, שפרסומו נמנע במשך שנים. מבוא מקיף מאת עמנואל ברמן סוקר את דרכו הנועזת של פרנצי ואת הדיאלוג רב-התהפוכות שניהל עם פרויד.