אחרי החגים
יהושע קנז
חלק ראשון: רחוב הרכבת
א
השעה היתה שמונה בערב בדיוק, והשעון בחדר הגדול, בביתה של הדסה פרידמן, החל לצלצל.
המורה ברוכוב אמר בלבו: "רק שפרידמן השיכור לא יופיע פתאום."
אביה של הדסה היה שיכור, וכל ערב היה חוזר הביתה, מתנודד מן היין ששתה במושבה עם העגלונים. על הרוב היו שני עגלונים בריאים נושאים אותו לביתו, והוא היה שר את השיר שלו, אולי השיר היחיד שידע:
יד ענוגה היתה לה,
איש לא העז,
איש לא העז געת בה...
השעה היתה שמונה. המורה ברוכוב והדסה פרידמן ישבו אל השולחן בחדר הגדול. זה מול זה. הדסה השפילה את עיניה אל השולחן. והמורה ברוכוב החזיק את כובעו בידו ולא ידע מה לומר. על הקיר ממולו תלויה היתה תמונת אמה של הדסה, גדולה. במסגרת מפוארת. היא הלכה לעולמה לפני שנים רבות.
"תקח סוכריה, אדון ברוכוב." אמרה הדסה והוֹרתה בידה על צלחת שטוחה, של זכוכית ירוקה, מלאה סוכריות חמוצות, שעמדה ליד קערת תפוחי-זהב שנשתמרו מן החורף.
המורה ברוכוב הניח את מגבעתו על השולחן. נטל בשתי אצבעות זהירות סוכריה דביקה מן הצלחת הירוקה וחייך חיוך של תודה לעומת הדסה.
"שמעתי, גברת הדסה, שקיבלת עבודה. כך מסַפּרים במושבה." אמר המורה ברוכוב.
הדסה נתחייכה ואמרה שהעבודה היא זמנית. אחת הפועלות בבית-החרושת לסוכריות חלתה, והדסה באה למלא את מקומה עד שתבריא. הסוכריות החמוצות הן מבית-החרושת. ביום הששי מרשים לפועלות לקחת קצת סוכריות חמוצות ועורכים להן חיפוש בבגדים. שמא גנבו סוכריות אחרות.
המורה ברוכוב אמר: "בחוץ השמים מלאים כוכבים, הגנים פורחים וריחם משכּר."
והדסה אמרה: "כן, אדון ברוכוב. גם הפרדסים פורחים, ואחר- כך הפריחה נושרת, ואלנסיה חדשה צומחת על העצים והולכים לעבוד בעיטוף בבתי-האריזה."
"אני אוהב את הטבע." אמר המורה ברוכוב ולקח עוד סוכריה חמוצה מן הצלחת.
"כוס תה, אדון ברוכוב?" שאלה הדסה.
מן הכביסה האחורית נשמע קול צעדים, ואביה של הדסה כבר היה שיכור. שני עגלונים גררוהו משני צדדיו.
"זוג שפתיה שני ח- - - ן, רק לנשיקות נוצרו הן, הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן," שאג השיכור.
שני העגלונים אמרו דברי-התנצלות להדסה והסתלקו דרך המטבח. המורה ברוכוב קם. ניגש אל הארון ועיין באחת החוברות שהיו מוטלות עליו. הדסה יצאה מן החדר לחדר-השינה.
"הדסה, תזכרי את האמא שלך," ילל הזקן. "תזכרי אותה תמיד,איך היתה מבשלת כל היום, ותופרת, ומנקה את הבית ומשגיחה על העז. ואיך שהיתה טובה אלי."
והדסה עונה: "כן, אבא. תישן."
המורה ברוכוב התהלך כה וכה בחדר. התעכב מול השעון הגדול,הוציא את שעונו מכיסו וכיון אותו.
הדסה חזרה לחדר וישבה, המורה ברוכוב ישב מולה ולקח את כובעו בידו. מחדר השינה נשמע קול זמרה מעורבת ביללה צרודה:
הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן...
הדסה קמה, סגרה את הדלת וחזרה אל השולחן.
"איך העבודה הפדגוגית, אדון ברוכוב?" שאלה הדסה. "תקח פרי, זה נשאר מהחורף. הוא כמו טרי."
היא לקחה תפוח-זהב מן הקערה, החלה לקלפו בעדינות, וסרט צר וארוך של קליפה השתלשל מן הסכין אל השולחן. הדסה הניעה את ראשה ובעיניה ניצנץ חיוך של הערצה.
"גברת הדסה, הקיץ הגיע ועמו מתעוררים הרגשות. בחורף נם אדם כל שעות היממה. בקיץ הוא מקיץ" (הוא הטעים בהרמת הקול את דמיון המלים) "ומתבונן ביָפיָם של הבריות וביָפיוֹ של העולם. בפרדסים מיללים השועלים ובמשק-הפועלות מזמרים עד שעה מאוחרת שירים רוסיים."
"במשק-הפועלות," אמרה הדסה, "חידשו עכשיו את הגינה, זיבלו את העצים, והעבודה מביאה שמחה ללב הבחורות. לחייהן אדומות מן השמש. הן עובדות כל היום, ובערב הן קוראות ספרי-שירה ועתונים עברים."
לאחר שסיימה הדסה לקלף את ציפתו הלבנה של הפרי בתחתית הלהב של סכינה, פילחה אותו לשנים והוציאה את עמוד-שדרתו הלבן במשיכה אחת. המורה ברוכוב קם. התהלך בחדר ועמד ליד הפמוטות הניצבים על המזנון. הם היו עקומים, ככל פמוטות-הכסף,מקושטים בציורי שושנים ואשכלות ענבים. הוא ליטף בקצות אצבעותיו הלבנות את הפיתוחים וגבו אל הדסה.
"הרגשות," אמר, "כיון שהם מבשילים, מבקשים הם לצאת ולהתפרץ, כמו עסיס הענבים בשלהי הקיץ."
הדסה אמרה: "אדון ברוכוב, אתה מדבר כמו משורר."
מן החדר הסמוך נשמעה שוב שירת הזקן:
אך בליל ההוא הזך,
עת ששטפה צל הסבך,
אז את ליבה מסרה לו
את כל ליבה מסרה לו
הוי, אמא...
המורה ברוכוב נפנה אל הדסה והסתכל בה. היא השפילה את עיניה. הוא לקח סוכריה חמוצה מן הצלחת הירוקה, ישב מולה והניח את מגבעתו בין ידיו. השעון הגדול צילצל פעם אחת.
בתשע יצא המורה ברוכוב את הבית וחבש את מגבעתו. הדסה סגרה את החלונות והתריסים. אף כי היה קיץ. לאחר כמה דקות כבה האור בבית. במושבה נדלקו הפנסים וממשק-הפועלות עלתה שירה חרישית של לילה:
יד ענוגה היתה לה,
איש לא העז,
איש לא העז געת בה...
ב
"חיים, שַלֵם לגוי וניפטר ממנו. הרי לא תעמוד לריב אתו עד הלילה על המחיר," אמרה ברכה וייס.
הם עמדו בחצר ביתם החדש שברחוב הרכבת. המטען עודו על העגלה, והעגלון הערבי מסרב לפרקו עד שיתפשרו על מחיר ההסעה. חיים וייס נתמלא זעם אין-אונים. לא די שהערבי עומד לעשקו, ואין הוא מסוגל להידבר עמו ולהסביר לו דבר, עוד אשתו עומדת לגדוש את הסאה בתבוסנותה.
חיים וייס היה איש נמוך-קומה וצנום. פניו כמשולש מוצב על קדקדו, עיניו קטנות אך מבהיקות ומלאות מרץ, עצמות-לחייו הבולטות ומצחו הרחב הטביסו בסברן חותם של נועם וקרירות.
בת-שבע יצאה להגן על אביה וטענה כי אסור להניח להם לרמות אותנו. אפילו בשוה-פרוטה. ריבה, אחותה, שתקה. חיים וייס בטש ברגלו באדמת-החמרה היבשה ולא גרע עין מן העגלה.
"אילו לפחות נמצא כאן לאנגפוּס הסרסור, לריב את ריבי עם בעל-העגלה הזה. לאנגפוּס היה מסדר הכל על הצד הטוב ביותר."
על-פני הדרך נסתמנה דמותו התמירה הרחבה של המורה ברוכוב, המהלך בצעדים מדודים, ועיניו הילדותיות הנדהמות כבושות בקרקע. הוא ירד ברחוב הרכבת, עבר את פסי-המסילה והמשיך בדרך-העפר המוליכה אל הפרדסים ואל הבית הבודד שקנה וייס.
"הנה קרובי, המורה ברוכוב," לחש וייס באזנה של בת-שבע,"ישועה לא תצמח לנו ממנו. מיד יעמוד להתדיין עם העגלון בעיקרי דת מוחמד."
בת-שבע פרצה בצחוק וריבה, אחותה הבכירה, החרתה-החזיקה אחריה, רק ברכה וייס הזקנה הביטה אל האיש המתקרב אל ביתם ופניה נתכרכמו מכאב.
כשהגיע המורה ברוכוב לפתח החצר נבוך ולחייו הורודות העלו סומק נוסף. פניו היו מלאים ועדינים כפני ילד. לחייו היו מתלהטות מדי פתחו את פיו לדבּר.
החום היה כבד ולח, ואד עלה מן האדמה. וייס תפסו בזרועו והציגן לפני האם והבנות. המורה ברוכוב לחץ את ידי כולם ושאל לפשר המיטלטלים הטעונים בעגלה, והעגלון חמוץ-הפנים החוסם אותם בגופו.
ברכה התחננה לפניו: "אדון ברוכוב, תעשה עמנו חסד ותסביר לחיים שאיננו יכולים לעמוד ולחכות עד הלילה, עד שהגוי יסכים להוריד מן המחיר שקבענו עמו מראש."
חיים קפץ כנגדה.
"מה היא סחה? היא לא מבינה שאצלי אין זו שאלה של כסף. אבל אסור להניח להם לרמות אותנו. אם יתחילו לרמות, סופם שינשלו אותנו מאדמתנו."
המורה ברוכוב עמד נבוך. העגלון אף הוא נטפל אליו ושטח לפניו את טענותיו.
"אילו נמצא כאן לאנגפוס, הכל היה מסתדר," חזר ונאנח וייס. "לאנגפוס זה..."
המורה ברוכוב התעשת, נטל את הערבי לפינת החצר והתחיל משיח עמו בתנועות-ידים.
"כך גם אני יודע!" קרא לו וייס. והבנות השיבו בגלים של צחוק.
ריבה ובת-שבע עדיין היו לבושות בשמלות של חוץ-לארץ, ואלה היו רטובות מזיעה. בת-שבע היתה כבת עשרים ומשהו ואחותה ריבה מבוגרת ממנה בכמה שנים. שתיהן היו גוצות כאביהן,משולשות-פנים כּמוֹתוֹ, אולם עיניה של בת-שבע היו תכולות-אפורות כעיני אמה.
האם ישבה על אבן בחצר ונאנחה. פניה היו חולניים וגוה שחוח.
וייס ניגש שוב אל הערבי, הפריד בינו ובין המורה ברוכוב וניסה לדובב את ידיו הדקות. נפשו של הערבי קצה בכל הענין. הוא עט ברתחה על העגלה, הטיח את החפצים לקרקע, אחד-אחד ובכוח. ברכה החלה לבכּוֹת את השחתת הרכוש, אולם איש לא נתן דעתו עליה. הכל הביטו נדהמים במחזה הנפלא. בזו אחר זו הושלכו החבילות והצרורות ארצה, התגלגלו והתפזרו בכל פינות החצר החשופה.
משכילה העגלון את מעשה הפריקה עלה על דוכן העגלה, קילל וירק מלוא פיו, הצליף בסוס ושעט החוצה בדהרה ובהמולה.
ברכה וייס קמה מעל האבן והתחילה אוספת את הצרורות שהועפו לכל עבר. הבנות התאוששו מן התדהמה ופרצו בצחוק. המורה ברוכוב לא הבין מה טעמו של הצחוק.
"מה מצחיק כאן, לעזאזל?" צעק וייס, ועל-כרחו נפשקוּ גם שפתיו בחיוך מסותר. "כך צריך לנהוג בהם. שידעו עם מי יש להם עסק. על כל פרוטה צריך לעמוד אתם."
הבנות מוסיפות לצחוק ומרמזות רמיזות לעבר המורה ברוכוב. הוא רץ, מרים ארגז כבד, הופך פניו אליהם וגורר את משאו עד המדרגות. מניח את הארגז ומקנח את הזיעה מפניו ומצוארו בממחטה גדולה.
כשהוכנס רוב המטען לבית נראתה בדרך דמותו השמנה של לאנגפוס הסרסור.
לאנגפוס היה איש גוץ ושמן. גביניו שחורים ועבותים ומתקשרים תחת משקפיו עבי-העדשה ומקיפים את כל מצחו. במושבה אמרו עליו כי הוא מבין בכל ענין. שיחתו מלאה טעם ושכל וכל חידושי-המדע נהירים לו. בחור שסיגל לעצמו מנעוריו גינוני מבוגרים. ראשו החל להקריח, אולם שיבה עוד לא זורקה בו. שפמפם שחור ומרובע חיבר נחירי אַפּוֹ ואמצע שפתו העליונה,ומגבעת-הקש הבהירה שהיה חובש בקיץ נקיה היתה מכל רבב.
ידיו הקצרות והשמנות היו ידים פעלתניות, משכנעות. במושבה סיפרו כי הוא ממש העתק של אביו. בבחרותו מת עליו אביו והשאירוֹ עם אמו האלמנה. מוֹישה הצעיר קיבל לידיו את העסקים. אלה שהיו באים אצל אביו המשיכו ובאו אצלו, וכל תקוותיו לעלות ירושלימה וללמוד נגוזו עד ששוב לא היה מהרהר בכך. ואפילו לעג לשגיונות-הנעורים שניצל מהם בנס.
לאנגפוס נעצר, קינח את משקפיו שנתעממו, וחייך לעומתם מרחוק בקורת-רוח.
"נוּ?" שאל כשנכנס.
הבנות פרצו מיד בצחוק, אולם לאנגפוס לא אבדו עשתונותיו.
"אני רואה שהמורה ברוכוב הזדרז והקדים." גיחך בנימוס.
חיים וייס טפח יד אל יד כדי לנער את העפר. מחה את מצחו בגב שרוולו, ופניו הקטנים הכהים הבהיקו בחום-הצהרים הלח.
"חבל, אדון לאנגפוס, שלא הזדרזת והקדמת אף אתה," אמר המורה ברוכוב, "היינו זקוקים פה לעצתך ולעזרת ידיך."
"אדון ברוכוב," קרץ לו הסרסור, "עסקים זה עסקים ומשפחה זה משפחה."
הוא הביט סביבו וכשראה כי הצחוק אינו דועך שאל: "איך הרגשתה העצמית של הגברת וייס?"
ברכה נתחייכה לעומתו ברפיון, וקודם שהספיקה להודות ולהשיב דבר משכוֹ וייס לקרן-זוית, ושניהם התלחשו כמה דקות.
לאנגפוס הלך לו מיד, לאחר שלחץ את ידי הכל ואיחל בשעה טובה ומוצלחת, ויהי רצון שתבלו בית זה ועוד בתים טובים ונאים ממנו, הזמין את עצמו ללגימת משקה והטיל מבט סתום בבנות הצוחקות.
לאט התחיל הבית לובש צורה של בית-מגורים. הסיד נשר מעל הקירות. אולם לוייס לא היה איכפת.
ברכה אמרה למורה ברוכוב: "הן לא יודעות מה נעשה אתן. הכל כל-כך חדש להן, אתה מבין."
"הן יודעות יפה מאוד מה נעשה אתן," התריס וייס. "ואַת, ברכה,מוטב שתלכי ותחלטי לנו כוס תה. עבדנו היום קצת."
"איפה המכונות?" נזדעקה ברכה.
"אֵילוּ מכונות?" שאל המורה ברוכוב בבהלה.
הנערות נשתנקו מצחוק. הן אחזו זו בכתפי זו והיו מיטלטלות באפס-כוח אשה על כתפי אחותה.
"הפתיליות," הסביר וייס, "איפה הן? הרי אַת בעצמך אספת אותן מידיו של הגוי."
"אני לא," אמרה ברכה.
"בחצר, אַת לא זוכרת?" שאלה ריבה וחדלה מצחוקה.
"רק עכשיו החזיקה את הפתיליות, וכבר איננה יודעת איפה הניחה אותן," התלוננה בת-שבע והתנשמה בכבדות.
"איפה הפתיליות?" רעם וייס וכל הבית דמם מפני קולו הדק, הרוטט מכעס. המורה ברוכוב יצא את הבית, חיפש שעה ארוכה בחצר והביא עמו את שתי הפתיליות. ריבה שפכה לתוכן נפט וברכה חלטה את התה במטבחה החדש.
המטבח היה תא צר שקירותיו מפויחים. אשנב קרוע היה בכותל סמוך לתקרה, לעבר החצר הקדמית. קירותיו היו עשויים עץ צבוע צבע-שמן דהוי. הוא חוּבּר אל יתר החדרים, לאחר גמר בנין הבית, על-ידי מסדרון מרוצף עץ אף הוא שהוליך אל המרפסת הסגורה שליד החדר הגדול.
ארבעתם ישבו סביב השולחן שטולטל בדרכים רבות, בטרם ישמש בבית זה, ולגמו מן התה החם, פיצחו את קוביות-הסוכר שהגישה ברכה בקערית-בדולח קטנה, והיו מזיעים. המורה ברוכוב התחיל מנפנף על פניו במגבעתו, אולם הבנות הביטו בו ופרצו בצחוק, והוא חדל והניח לזיעה לקלוֹח על גווֹ, להדביק את בגדיו אל גופו.
"מיהו לאנגפוס זה?" שאלה ברכה והפרה את השתיקה כל אותה שעה לא גרעה עין מן המורה ברוכוב.
"סרסור ככל הסרסורים,'' אמר המורה. "אולי מעט הגון יותר מכל השאר."
"הוא מפחיד אותי," נאנחה ברכה.
"כבר אַת מתחילה?" התריסה בת-שבע.
"לא אמרתי כלום," התגוננה ברכה, "אמרתי רק שהוא מפחיד אותי. העינים הקטנות שלו, מאחורי המשקפים, לא מוצאות חן בעיני. הוא נראָה כאילו חיפש משהו."
"אז אַל תתחתני אתו," הכריזו בבת-אחת וייס וריבה. ושוב פרצו בצחוק גדול.
סבלנותו של וייס פקעה. "מספיק!" צעק. "אין לכן מה לעשות,לכו ועשו קצת סדר בבית. צריך לנקות פה. שנה שלמה לא גרו כאן בני-אדם."
ברכה נאנחה במנוד-ראש. המורה ברוכוב קם על רגליו וחבש את כובעו. וייס מיחה:
"מדוע אתה ממהר?" שאל. "עכשיו אנחנו יכולים לארח אותך בבית שלנו."
"בארמון שלנו," תיקנה ברכה וייס.
בעלה נתן בה מבט של זעם. המורה ברוכוב עמד ולא הצליח לזוז ממקומו. וייס ליוָה אותו עד פתח החצר.
"תבוא לבקר, ברוכוב. אַל תשכח שמשפחה זה משפחה."
המורה ברוכוב לא השיב. החוָה בידו לשלום והתרחק בדרך- העפר. כשעיניו כבושות בקרקע.
"איש אציל-הנפש," התלהבה ברכה, "איש-רוח אמיתי."
"גבר מקסים!" הצהירה בת-שבע וגילגלה את עיניה בחשיבות. ריבה צחקה.
"עלובות," אמרה ברכה. "אינכן יודעות מה פירוש איש-הרוח. וּמנַין תדעו? בבית אביכן לא ראיתן זאת."
כאן הגיע תורו של וייס להשיב מלחמה, לתאר את הנהרות העצומים שהיו מוליכים את גזעי העצים של משפחתו מקצה המדינה ועד קצה, את היראה ודרך-הארץ שנהגו בהם כל התושבים. אולם הוא בחר בשתיקה מופגנת, ולכן לא זכתה ברכה ליחד את הדיבור לשלשלת הדורות של רבנים וגאונים שפיארה את משפחתה.
בינתים החשיך היום והבית החדש האפיר ונתנמך. ברכה ישבה ונאנחה עד שהניחוה לבדה. עתה קמה והתחילה מתקינה את החדרים לַשינה. מקהלות תנים יללו מן הפרדסים שהקיפו את הבית; יללו ממש תחת חלונה והקפיאו את דמה. הבית היה מלוהט מחום היום, אולם היא פירפרה מקור תחת ערימת השמיכות שהטילו עליה ואמרה שהיא נוטה למות.
בני-ביתה כבר התרגלו לדיבורים אלה. ברכה אמרה שהבית מרוחק ממקום-ישוב והמרצחים הערבים עתידים לבוא לכאן עוד הלילה, ביחוד אותו בעל-עגלה ששכרוֹ קוּפּח. גם לאנגפוס הסרסור אינו מוצא חן בעיניה. הוא ועיניו הקטנות המתרוצצות כמחפשות משהו. הוא ירמה אותם, ירושש אותם ויביאם לידי פשיטת-יד. אפילו לשוב הביתה לא יהיה בידם די כסף. ואמנם, מוטב היה להניח מיד הצדה סכום כסף, לכל מקרה שלא יבוא כדי שייוָתרוּ להם לפחות דמי-נסיעה הביתה.
"הרוצח הזה הביא אותי לכאן כדי לקבור אותי," אמרה ברכה.
סבלנותו של וייס שוב לא עמדה לו. קומתו הקטנה, הצנומה, התקוממה בנפנוף-ידים ובהתכווצות. הוא גידפה עד שנשתתקה ופרצה בבכי חרישי, והיתה מקנחת את דמעותיה בשולי שמיכה.
המורה ברוכוב הגיע למרכז המושבה. בּבּירז'ה, ליד חנותו של ירדני, היה פרידמן השיכור מוטל אפרקדן על המדרכה וידידיו העגלונים מכרכרים מסביבו ומוחאים כף. המורה ברוכוב ביקש לגשת אל פרידמן, להרימו ולתמוך בו, להביאו אל ביתה של הדסה.
אהבה גדולה לכל העולם התחילה מפעמת בו לפתע, אולם הבושה גברה עליו. רגע כבר עמד לפרוץ לתוך קבוצת העגלונים, אבל ידו נשארה תלויה בחלל ולבו הלם עד לקוצר-נשימה ואפיסות-כוחות.
כשהחלה המקהלה לילל: "הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן..." נשא רגליו וברח.
חנות-היין של ירדני הפיצה על-פני כל המושבה ריח יין מעורב בחמיצוּת של זיעה. אבל ירדני היה עומד ליד הדלפק, זקוף וללא רבב. זקנו לבן ומטופח ופניו כפני נזיר סגפן.
ג
האלמנה לאנגפוס מזגה משקה חריף בכוסיותיהם. הם הקישו כוסית בכוסית ולאנגפוס שטח את חפיסת הסיגריות המשובחות על השולחן. וייס לא נטל ממנה. לאנגפוס היה מרבה לעשן. הסיגריה דבוקה היתה לקצה שפתו התחתונה, והסרסור היה מטיל את האפר על כותנתו בנשיפה ומנער את הבגד ביד זהירה. כך עשה גם אביו בשעתו. בשעת-בוקר זו עדיין היה הבית מלא צינה. האלמנה לאנגפוס שאלה את וייס כיצד הסתדרו בביתם החדש.
"אין אדם שלא היה מרוצה מעסק שעשה עם לאנגפוס. לפעמים נדמה לי שהוא עושה הכל רק בשביל עולם-הבא. גם אביו היה כך."
האלמנה לאנגפוס היתה אשה גבוהה, כסוּפת-שער, מרכיבה משקפים עבי-עדשה, כבנה, ומראה אציל וגא לה.
לאנגפוס אמר: "בשעה טובה ומוצלחת, אדון וייס, המושבה הזאת צמאה לאנשים כמוך, שיש להם דבר-מה להביא לה. אילו ידעת כמה ארחי-פרחי מגיעים לכאן ללא פרוטה בכיסם, ללא בגד, ללא ידים המסוגלות לעבודה."
הוא השתתק והתיחד עם הניירות שבארונו, ביקש סליחה ויצא לרגע מן החדר.
הזקנה ישבה מיד על כסאו ואמרה לוייס:
"יש לו מוח פתוח למתימטיקה. אילמלא מת אביו היה עולה לירושלים ונעשה פרופיסור. מה שלום בנותיך, אדון וייס? האם כבר התרגלו לארץ ולמזג-האויר?"
לאנגפוס נכנס, חבש את מגבעתו הבהירה ונטל את מקלוֹ. וייס קם באי-רצון, נפרד מן הזקנה ונתלַוָה אל הסרסור. בחוץ כבר להט השרב. ביתו של לאנגפוס עמד מול רחבת בית-הכנסת הגדול. בית מרובע ומקוֹרה רעפים אדומים, ישנים. שני דקלים גבוהים ניצבו כשומרי-סף מזה ומזה לשער.
הרחובות היו כמעט ריקים. רוח-השרב סיחררה את האבק, הסעירה גלים צהבהבים משומנים. הבתים ניצבו מנומנמים, מוגפי- תריסים, מאחורי שורות של אילנות גבוהים, ומוקפים גדרות של שיחים מטפסים. שעוֹניוֹת, גלים גדושים של פרחי-יערה צהבהבים ושיחי-יסמין.
ערבי רכוב על חמור מופיע מעיקול-הדרך שליד השוק הגדול, מתנודד לאִטו כשהוא מושך מגרונו ספק אנחה ספק שיר חרישי ומגרש בשוטו את הזבובים מעל פניו.
מראה הרחוב המת הטיל קדרות בלבו של וייס.
"כשקנית את הבית ברחוב הרכבת," אמר לאנגפוס, "כבר אז ידעתי שתקנה גם פרדס, וחשבתי על הפרדס הזה של לוין הנמצא כמעט מול ביתך."
"ומדוע הוא מוכר את הפרדס?" שאל וייס.
"לוין זה יש לו פרדסים הרבה. זהו אחד הגדולים שבהם. הוא מוכר אותו משום שהוא זקוק עכשיו לכסף."
"אני מעודי לא ראיתי פרדס," קָבַל וייס. "אינני מבין בזה כלום ואינני יודע איך להתחיל."
"תקח לך משגיח. רבים עושים כך."
"וזו הפרנסה הבטוחה ביותר כאן?"
"תעשה זהב. אדון וייס. הפרדס צעיר ומעוּבּד היטב."
"וחוץ מזה, האדמה היא תמיד אדמה," התנחם וייס.
"כמובן."
"אולי אתה תשלח לי איזה משגיח."
"נראה," אמר לאנגפוס.
"אומרים שהמשגיחים רמאים כולם," אמר וייס ובחן את עיניו הקטנות של לאנגפוס.
בשוק הגדול המתין להם לוין הזקן ליד חמורו. לאנגפוס הציגם זה בפני זה. חמורו של לוין אף הוא היה בא בימים כאדוניו. לוין היה זקן שפניו חרוכים. שערוֹ אפור ודליל וידיו רחבות ומחוספסות. הוא רכב לאִטוֹ אחריהם על חמורו, גא ומדוכדך, אטום.
כל הדרך לא אמר לוין דבר, אלא ממלמל היה דברים סתומים בערבית משונה. וייס פזל לעברו בתמיהה ונשבע שלא לרכּוֹב על חמור לעולם. הוא הגה תודה ללאנגפוס שמכר לו פרדס ליד ביתו, כדי שלא יוצרך לבזות את עצמו ברכיבה על חמור ובטיפול בבהמה.
קודם שנועץ בלאנגפוס והחליט לקנות לו פרדס לא נתן דעתו לאותם גושים ירוקים-כהים שהיו מקיפים את המושבה בקרבת ביתו החדש. עכשיו, כשלאנגפוס מהלך לצדו ומעודדו בחיוך, והזקן רכוב על חמורו מאחוריהם, היה וייס דרוך לקראת סיומה של דרך- העפר וצינתם העמומה של החדרים.
בתוך כך ניסה לכבוש התרגשותו ולסַפּר ללאנגפוס על סחר העצים והשטתם בנהרות, על חכירת שטחי-יער עצומים ועל משפחת אשתו המיוחסת. לאנגפוס לא גילה ענין רב בכל זה והסתפק בכמה שאלות של נימוס. כשהגיעו לפרדסו של לוין ירד הזקן מעל גב חמורו, רמז לשומר הערבי, פתח את השער לפניהם ואמר:
"זהו."
כמי שנפטר מנטל מעיק.
וייס ניגש אל אחד העצים וליטף את קליפת גזעו.
"אני מבין בזה," אמר והקיש על הגזע באגרופו, ''ולא בזה," וליטף באצבעותיו הדקות את אחד הכדורים הירוקים שנצטנע מאחורי העלוָה.
וייס שרט בכדור שרטת בצפרניו והריח את הפרי.
"גן-עדן התחתון," נאנח.
לוין ביקש לפתוח את פיו ולומר כמה דברים, אולם המאמץ לא עלה יפה, והוא חזר בו. וייס ביקש שיגיד משהו, אולם לאנגפוס לא היה בהוּל לעוררו. עסוק היה באחד מחישוביו האינסופיים. לוין הזקן נשען אל עץ והמתין. שוב פתח את פיו ואמר בנשימה אחת:
"כל שונאי שימכרו פרדסים כאלה צעירים ומעוּבּדים."
"זה בסדר גמור." אמר לאנגפוס לוייס שנבהל. "הוא רוצה להלל את הפרדס שלו."
"לא," אמר לוין. "אף פעם לא חסכו כאן זבל."
הוא נרכן אל אחת הגומות וחפן עפר תחוח בידו:
"איזו אדמה, תביטו, תביטו," צוַח אליהם.
"אדון וייס אומר שהוא משלם הכל במזומן," צרח לאנגפוס לתוך אזנו של לוין.
"בטח," אמר הזקן, "כולם צעירים, עצים צעירים ויפים, נותנים עכשיו הכי הרבה פרי."
וייס אחז בשרוולו של לאנגפוס:
"אַל תאמר לו כבר עכשיו בנוגע למזומנים. קודם שיוריד מעט מן המחיר."
פניו של הסרסור הקשיחו.
לוין מילמל: "נכון, קניתי את הפרדס אצל אביך, ואז לא היה פה פרדס, רק קוצים ואבנים. בעצמי נטעתי הכל, בידים האלה. כל שורה שהזקינה שתלתי צעירים במקומה."
וייס ביקש מלאנגפוס שיתמקח כראות עיניו והוא לא יתערב. משער הפרדס ניתן היה לראות את ביתו שעל הגבעה, בודד ושפל- קומה. הוא תהה כיצד תקבלנה הבנות את בשורת קניית הפרדס. יהיה עליו לנטוע אילנות מסביב לבית.
לאנגפוס והחרש היו נושאים-ונותנים בכבדות. לוין לא חיסר אף פרוטה אחת, ולאנגפוס לא נראה להוט להילחם לענינֹו של וייס.
וייס חש את עצמו כלוחם שנזנח, אולם החליט לעמוד מן הצד ולראות כיצד יפול דבר. לאנגפוס נבוך והציע לו שינסה בעצמו. וייס התמיד בשתיקתו והחליט לקנות אותו פרדס, יהי מחירו אשר יהיה.
לוין החרש חזר ועלה על חמורו ושער הפרדס נסגר מאחוריהם. אימה נפלה פתאום על וייס. דומה היה כי הוא מצווה להתחיל מיד בעבודת הפרדס. שמא יוזנח הכל ויתקלקל. לאנגפוס נראה שבע- רצון. לויז הזקן היה מיטלטל על גב חמורו ונאנח: "כל שונאי שימכרו פרדסים בשביל כסף ארור."
הסרסור הרגיע את וייס וביקש ממנו שלא להיבהל מדיבורים כאלה. הוא הבטיחוֹ שישתדל מיד למצוא משגיח מהימן בשבילו. לוין אמר מאחוריהם כי אינו שומע. לאנגפוס צחק ואמר: "בוקר טוב. לוין."
וייס חייך אל הסרסור. לחץ את זרועו בחיבה: "אני בטוח שהכל יעלה יפה. אדון לאנגפוס. הכל יהיה בסדר. אולי תיכנס אצלי לשתות משהו?"
שעתו של לאנגפוס דחוקה היתה. וייס פנה לדרך המוליכה אל ביתו; לאנגפוס ולוין הזקן הוסיפו לעלות בדרך-העפר, עברו את המסילה ונכנסו לרחוב הרכבת. וייס עמד שעה ארוכה והתבונן אל הסרסור השמן והנמוך המשיח בתנועות-ידים עֵרוֹת עם הזקן שעל החמור, ביקש לקלוט דבר משיחתם. הרוח החמה שיבשה את שמיעתו. השנַים אף לא הפכו את פניהם לראות אם עודו עומד ומנסה להאזין להם.
כשנכנס לביתו השתדל לכבוש את התרגשותו.
"בנות, יש לנו פרדס. פה, לא הרחק מן הבית."
ברכה נאנחה.
המורה ברוכוב ישב בחדרו. כל היום לא יצא ממנו. חוץ מבשעת הצהרים, כדי לסעוד במושבה. היתה עונת החופש הגדול. הימים והלילות ארוכים היו וחדרו נוסך היה בו תנומה. הוא נטל כמה ספרים מן הכוננית, אולם לא הצליח לקרוא. פני-הילד שלו היו לאים, רחבים ובלתי-מגולחים. בלוריתו השחורה והמתולתלת היתה פרועה, האותיות לא נשמעו לעיניו וכוח-הרצון מת בקרבו. שעה ארוכה שכב במיטתו וספר פתוח לפניו. הוא חזר וקרא אותו קטע ואימץ את מחשבתו. לשוא. מחשבתו היתה ריקה.
בעלת-הבית דפקה על דלתו.
"אדון ברוכוב," אמרה, "מדוע אינך מעלה אור? הרי אתה קורא בחושך ומקלקל את עיניך."
החדר אמנם היה חשוך, והוא לא הרגיש בכך. הוא הודה, התנצל, הסמיק והוסיף לשכב בחשכה. רוח קלה של ערבי-קיץ חדרה בעד החלון וליטפה את הוילאות.
אילו היה משורר. אילו הצליח להעלות על הנייר, ולוּ מעט ממה שיהגה בלבו, מה שהוא עצמו לא ירד לפשרו. ואולי אינו אלא חולה. אולם מצחו צונן, וכך גם צוארו ובתי-שחיו. בתה של בעלת-הבית פורטת על הפסנתר, והמנגינה אינה מפיגה צערו.
הוא קם והעלה אור. גם ברחוב הודלקו באותו רגע הפנסים. הוא הביט החוצה וביקש לראות מישהו מידידיו או ממַכּריו. ניגש אל פינת החדר, הרים את כד-המים הצונן ומזג לעצמו כוס.
יצא להתגלח וחזר רענן לחדרו. התלבש, חבש את מגבעתו ויצא אל הרחוב, בלא לדעת לאן מוּעדוֹת פניו. אולם רגליו ידעו. כעבור עשר דקות נמצאו עומדות מול ביתה של הדסה פרידמן שתריסיו מוגפים וחשוכים. גם משרד ועדת-התרבות היה סגור, והמפתח לא היה בידו. שום עבודה לא נמצאה לו שם לעשותה באותו ערב.
במרכז, ליד חנות-היין של ירדני, כבר מכונסים היו העגלונים, אולם פרידמן עדיין לא היה שיכור. הזקן ישב על אבן בצדי המדרכה ולא השיב לבדיחות ידידיו העגלונים.
"הכל נגדי הערב," הירהר המורה ברוכוב ונתמלא חמלה גדולה על עצמו, עד כדי דמעות.
הוא התחיל יורד ברחוב הרכבת, מעֵבר למסילת-הברזל נתמלא ספקות והאט הליכתו, נעצר ושב על עקביו.
ד
ברכה וייס התאוששה מחָליָה וכבר עוסקת היתה כל היום בעבודות-הבית. הבית היה צר ליושביו ומשום כך היתה העבודה מרובה.
בערב נשמע קול דופק על דלת ביתם. ברוך של נחמה עמד בפתח, מבויש. לאנגפוס שלחוֹ להציע את עצמו כמשגיח בפרדסו של וייס. הלה הכניסוֹ לחדר וביקש ממנו לשבת.
ברוך היה בחור מגודל, בעל-בשר, ופניו צרובים משמש-הקיץ. עיניו קטנות וחסרות-ריסים וחטמו עבה, אדום ומנומש. צרתו הגדולה ביותר היו ידיו הרחבות, הגדולות, שלעולם לא היה יודע היכן יניחן, ומשום כך היה מטלטלן תמיד מסביב לגופו, כמגרש זבובים סמויים, או תוחב אחת מהן בין דבלולי הפשתן הצהבהב שעל ראשו ואת השניה מסתיר בכיסו.
ישב שעה ארוכה מעוצבן ושותק וחיכה עד שמארחו יפתח בדברים.
אולם מארחו ישב מולו והתבונן בו כביצור שלא מן העולם הזה. ברוך צבט את שוקו בכיס מכנסיו והצטער על שנעתר לסרסור ובא.
"כן, אדוני," אמר וייס לברוך לאחר שעה ארוכה.
"אני ברוך."
"כן.''
"ברוך של נחמה."
"יפה מאוד."
"אדון לאנגפוס אמר לי, אתה יודע."
"מה אמר לך לאנגפוס?"
"אדון לאנגפוס אמר לי על העבודה הזאת. זאת אומרת, להיות משגיח בפרדס שלך, כך הוא אמר."
וייס הבין מלכתחילה, אולם העמיד פני אדם שאמת גדולה נתחוורה לו. הגביה את מצחו ואמר: "אה..."
הזדרז ושילח מן החדר את הבנות, על כל צרה שלא תבוא. מחדרן של הנערות בקעו מיד קולות הצחוק, וּוייס סגר מיד את הדלת.
ברוך החל למצמץ בעיניו. אזר עוז ואמר: "תשאל את מי שאתה רוצה על ברוך של נחמה ויגידו לך שאני יודע לעבוד. עד עכשיו עבדתי לבדי בפרדס של מירקין עם כל הערבים, והוא היה מרוצה ממני."
"מדוע עזבת את הפרדס שלו ובאת אלי?"
"בשביל להיות משגיח."
עיניו הקטנות של ברוך הוארו באור חיוך מתוק, אולם הוא עמד מיד על כוונת שאלתו והזדרז לומר: "אבל גם בתור משגיח אני אעבוד. אני לא יכול שלא לעבוד. אין לי מה לעשות עם הידים האלו."
והוא פרש את שתי כפות-ידיו המגושמות, למודות-העבודה.
וייס לא השיב, אולם חיוך-הלעג נמחה מזויות פיו. פתאום ירדה עליו עצבות.
ברוך חש בכך והוסיף: "להיות משגיח זה בשבילי כבוד גדול יותר, וגם אמא רוצה כך."
עכשיו הצטער על דבריו המיותרים ועל שהזכיר את אמו. כדי לתקן את רושם דבריו אמר: "אמא שלי היא נחמה. כולם מכירים אותה במושבה."
שוב אי-אפשר היה לתקן דבר, ורגליו של ברוך הפצירו בו שיקום ויברח.
אולם וייס החליט לשכּוֹר את הבחור. ראשית-כל הבחין כי שכלו של הבחור אינו מסוגל למעשי-מרמה, והמשגיחים, שמע, הם עַם של רמאים. עצם הרעיון על משגיח העובד עם כל הערבים, אף הוא הניח את דעתו.
"ולטעת עצים אתה יודע. ברוך של נחמה?"
"בטח, אדון וייס."
"תבוא מחר בבוקר. תשתול עצים כאן בחצר?"
"גוּיאבות? כולם שותלים עכשיו גוּיאבות."
"תשתול מה ששותלים כולם, אני סומך עליך."
"עכשיו, אדון וייס, עוקרים עצים זקנים ושותלים גויאבות. אני לא יודע למה."
"שתול מה שתרצה."
"אבל אני אשתול מה שאתה תרצה. תתן לי כסף ואני אקנה שתילים במשק-הפועלות, ומחר בבוקר אשתול בחצר."
"מסביב לחצר תשתול ברושים ופרחים, אתה יודע."
"כן, אדון וייס. אבל מה עם העבודה..."
"איזו עבודה?" שאל וייס.
"אדון וייס, העבודה בפרדס שלאנגפוס שלח אותי."
"אני אחשוב על זה ומחר אוֹמַר לך. אתה, לא יַקרן אתה?"
"לא, אדון וייס. אני מפרנס את אמא, ואולי אני אתחתן פעם. וצריך לשים משהו בצד, כך היא אומרת. אני כבר בניתי בית."
ברוך יצא את הבית, נתקל באבן גדולה בחצר החשוכה, נפל, קילל, ביקש סליחה מגומגמת ומיהר לביתו.
לאנגפוס זה יודע מה שהוא עושה, חשב וייס. עד עכשיו התנהל הכל למישרין. אין כל סיבה שיכשיל אותי דוקא כעת.
הבנות נכנסו לחדר ופניהן זוהרות.
"זהו המשגיח בפרדס שלנו," אמר וייס, "מהיום והלאה תנהגו בו דרך-ארץ, לאנגפוס שלח אותו, ולאנגפוס זה יודע מה הוא עושה."
"לאנגפוס זה יודע יפה מה הוא עושה," אישרה ברכה, "הוא רוצה להיפרע מאתנו. אינני יודעת מדוע."
"תגידי לי, אמא," אמרה בת-שבע, "האם אמרת מלה אחת טובה מאז באנו לכאן? האם היה דבר שמצא חן בעיניך בבית הזה, בארץ הזאת?"
"הרוצח הזה הביא אותי לכאן כדי לקבור אותי," השיבה ברכה.
וייס יצא את החדר. במרפסת הסגורה העמיד שולחן, שטח עליו פנקסים וניירות, ישב עד שעה מאוחרת וחישב חשבונות. מתוך כך נתחוור לו כי ידיו דקות ואצבעותיו רכות ונשיות. אולם קנטוּריה של ברכה עוררו בו גאוה חדשה. אולי טעה כשקנה לו בית מרוחק מן המושבה. ברכה היתה מכירה נשים אחרות, משוחחת עם השכנות ומציקה לו פחות בדיבוריה. גם הבנות יושבות לבדן בבית ואינן מכירות איש. רק את לאנגפוס המסוגר ואת המורה ברוכוב שהוא מתלוצץ על חשבונו כל-אימת שהוא מזדמן לפניו, בלי שידע על שום מה.
הבנות פצחו לפתע בשיר, שיר של שבת שנהגו לזמרו בבית בילדותן. היום יום חמישי. מה נזכרו פתאום בשיר-שבת זה?
מנגינת השיר היתה רכה ומתמשכת, וגם קולה הצרוד של ברכה נתלַוָה אליו בהמהום מרגיז. ברכה זו בצעירותה היטיבה לשיר. אחזה חולשה את וייס. שמט את הניירות מידיו. עיניו נתערפלו והוא חש צורך דחוף לעשות דבר-מה. אולם לא ידע מה. הבנות שרו בשני קולות. אין להן מה לעשות, לעלובות. יושבות בערב יום חמישי ומזמרות שירי-שבת. הכל נראָה לו זר מסביב. איזו מערבולת הטילה אותו ואת בני-ביתו לכאן?
החום היה כבד והמרפסת הסגורה לא היתה סגורה בפני המון הרמשים שרחשו על הקירות, סביב המנורה. פרפרי-לילה, חיפושיות, צרצרים, נמלים מעופפות.
הוא קם, חלץ את האנפילה והתחיל חובט בטירוף על-פני הקירות.
קול השירה נפסק וריבה אצה למרפסת.
"הַמשֵכנה לשיר, ריבה, הַמשֵכנה. לא רציתי להפריע. אבל הרמשים האלה רוחשים כאן סביב."
ריבה שתקה.
"צריך לעשות משהו נגד זה," הוסיף וייס.
ריבה שבה אל החדר. השירה לא נתחדשה. שוב היתה דממה בבית, והחלל נתמלא קרקור צפרדעים שבא מבחוץ. ברכה נאנחה ואמרה משהו על המרצחים הערבים המשוטטים בפרדסים ומסביב לבית.
מדוע אינן ממשיכות בשירתן? רוצה היה וייס שבת-שבע תבוא ותשב לידו במרפסת הסגורה, כשהוא עוסק בחשבונותיו. תשב לידו ותסרוג, או תקרא ברוֹמַן. הרי כאן קריר יותר מאשר בבית. ברכה הציעה את מיטותיהם בחדר הגדול והבנות נכנסו לישון בחדרן.
"הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדוּת עושה, הרבה שכנים הרעים עושים..." נזכר בפסוק ולא ידע מהיכן הוא קלוט ומה ענינו לכאן. עיניו נעצמו מעייפות. הוא אסף את הניירות מעל השולחן. כיבה את האור ונכנס לחדר הגדול.
ברכה נחרה במיטתה. סימן שהבריאה ושנתה תקינה. הגוף עשוי להבריא, אולם המרה השחורה שלה לעולם אינה חולפת. רוח חרישית התגנבה בעד החלונות. הוא העלה את הסדין על כתפי אשתו. היא מילמלה כמה הברות סתומות והתהפכה על משכבה. שוב נשמט הסדין אל מתניה. הניח לה ופרש למיטתו. מיד שקע בתרדמה עמוקה.
לפנות בוקר התעוררו לקול חבטות ומהלומות בחצר. ברכה הזדקפה חיורת במיטתה ומילמלה, "הערבים!"
וייס פתח לאט את התריס שליד מיטתו והחדר הוצף קרני-שמש ראשונות. ברוך עמד בחצר ועדר בטוריה שלו במרץ. כשראה את החלון נפתח. הזדקף. מיצמץ בעיניו לעומת השמש.
"מה השעה, ברוך?" שאל וייס בכעס ובתמיהה.
"אולי חמש, אדון וייס," השיב ברוך, "אני חופר גומות לעצים שאמרת אתמול בערב."
השתילים היו ערוכים בפינות החצר, בתוך פחים חלודים.
"להעיר אנשים באמציע הלילה, חיה רעה," אמרה ברכה.
"עכשיו מתחילים לעבוד, ברוך. לפנות בוקר?"
"כן, אדון וייס, כך אני עובד תמיד, בבוקר יש יותר כוח, כי עוד לא חם."
"תיכנס אחר-כך ותשתה אתנו כוס קפה."
"תודה רבה, אדון וייס, אבל שתיתי כבר בבוקר. כוס מים קרים אולי."
רוחו היתה מרוממת. הוא פצח בשיר עליז והטוריה היתה מרקדת בין שתי ידיו, מפלחת את אדמת-החמרה היבשה כגושי חמאה. וייס לא מש מן התריס ולא גרע עין מן המחזה. ברוך בתמלא גאוה והגביר את הקצב. הגומות היו נפערות, לחלוחיות, תחת מכות הטוריה שלו, והוא היה מעגל את הדפנים, גורף את האבנים החוצה ומשרש את היבלית בזריזות מופלאה.
"בוקר טוב, ברוך," אמר לפתע וייס.
"בוקר טוב," השיב ברוך ולא חדל מעבודתו.
ה
הדסה פרידמן היתה יחידה לאביה פרידמן השיכור. אמה מתה לפני שנים רבות, והדסה אולי אף לא זכרה אותה. לא היתה לה להדסה עבודה קבועה; בחורף היתה יוצאת לעבוד בעיטוף הפרי בבתי-האריזה שבמושבה. ובקיץ לא היתה עובדת, חוץ מבהזדמנויות מיוחדות. איש לא ידע במה מתפרנסים פרידמן השיכור ובתו. הזקן היה מבזבז ערב-ערב את כספו בחנות של ירדני, והדסה לא מיחתה בידו.
הדסה פרידמן היתה בחורה צנומה, שערה שחור וחָלָק, גזוז בערפה, עיניה שחורות ובוערות וריסיה כבדים. ביתם של פרידמן השיכור ובתו היה מוקף ברושים גבוהים וגינה יפה היתה בחזיתו. שיחי-היסמין היו מטפסים עד החלונות הנמוכים, והתריסים הירוקים הצבועים תמיד חדש, היו מחשיכים ונסגרים בראשית הערב, גם בקיץ.
חברה אחת היתה להדסה, והיא מַשה, אחותו של נַפּוֹליוֹן הקטן. למשה היה שם רע מאוד במושבה, אולם להדסה לא היה איכפת, כי מַשה היתה בחורה טובה. מַשה עבדה בקביעות בבית-החרושת לסוכריות. היא היתה גבוהה מאוד, צנומה, ושמלותיה הצבעוניות היו מוטלות ללא חן על גרמיה הצרים והבולטים. שערה היה קצוץ
סוף עמוד 26