מחסומים ברחובות טהרן, הפגנות, מהומות: השנה 1979 והמהפכה האיסלאמית עומדת לשים קץ לשלטונו של השאה ולהעלות לשלטון את האייתוללה חומייני. אבל כל אלה אינם מעניינים את זוג ההומוסקסואלים הצעירים הגרמנים, שמסיירים בעת הזאת באיראן ונקלעים למסיבה של אלכוהול וסמים שעורכים בוהמיינים, הוללים ותימהונים למיניהם בווילה מעוצבת בטעם מערבי בצפון טהרן. רק אחד מן השניים עתיד לשרוד ולהמשיך את המסע - בגפו. והוא עוזב את איראן (מרחיק אף יותר, בגופו וברוחו, אל מחוזות המזרח. הוא מגיע עד הרמות הגבוהות הכפוריות של טיבט, מסתפח שם אל חבורת עולי-רגל טיבטים, נעצר בידי חיילים סינים ונלקח אל מחנות ה"חינוך מחדש" של סין העממית.
על פי תחנותיו זהו אפוא מסע חובק זרועות עולם, פשוטו כמשמעו: מן המערב אל המזרח, מן הדקדנציה האסתטיציסטית והמתירנית המערבית אל הקנאות האיסלאמית ואל הסגפנות והטקסיות של המזרח הרחוק, מן הקפיטליזם הצרכני אל הרודנות הקומוניסטית.
אבל הספר אינו מתיימר להיכנס בעובי הקורה של ההתנגשויות בין הכוחות האדירים האלה, שהטביעו ועודן מטביעות את חותמן על ההיסטוריה של העת החדשה. כי הצעיר העושה את המסע הזה ומספר את סיפורו אינו מסוגל לזה כלל: בחור מוגבל למדי הוא, מעצב-פנים על פי מקצועו, ובתור כזה מתעניין בעיקר בפני השטח, בצורות ובצבעים, בפריטי ריהוט ולבוש, קצת בתחושות הגוף - בעיקר כשהן לא נוחות - ומעט מאוד ברגשות. פעולתו החזקה של הספר על הקורא נובעת במידה רבה מן הפער הגדול - המחושב היטב - בין דלות הכישורים האינטלקטואליים והרגשיים של המספר ובין עוצמת ההתרחשויות הקורות סביבו ואף לו עצמו:
התרחשויות מוזרות, טורדות מנוחה, מכוערות, איומות, מזעזעות, שאין לדעת אם יכריעו לבסוף את אובד-הדרך הזה, הצעיר המערבי המודרני, או שמא להפך: עד כדי כך הצטמק בתחנתו האחרונה בגולאג הסיני, שאין להביס עוד את אפסותו, ואולי אפילו היא שניצחה.
הסופר, כריסטיאן קראכט - הוא עצמו עדיין איש צעיר לימים, ודאי כבן גילו של הגיבור-המספר - היה נבון דיו לגעת בסוגיות הענקיות שהן הרקע לעלילת ספרו בכלים שהוא מיטיב לשלוט בהם: גרוטסקה ופארודיה, לשון דיווח צלולה וצוננת, עם קורטוב של אירוניה וציניות פה ושם, שמסגירות בכל זאת מנה לא קטנה של חרדה, עצב, חוסר אונים וכמיהה נואשת אל מציאות חיים אחרת. מן בחינה הזאת "1979", שעורר תגובות רבות מאוד בצאתו לאור, הוא גם אמירה עכשווית אותנטית של דור שלם.