קנו רונית

גּוּלִי לֹא רוֹצָה לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר. הִיא נִסְּתָה אֶת זֶה פַּעַם, וְזֶה לֹא עָבַד. אֲבָל כֻּלָּם אוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֵין בְּרֵרָה. “טוֹב, בְּסֵדֶר”, מַסְכִּימָה גּוּלִי, “אֲבָל בְּבֵית הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ אֲנִי קוֹבַעַת אֶת הַחֻקִּים שֶׁל עַצְמִי”. תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם כַּמָּה הִיא מֻפְתַּעַת שֶׁהַמְּחַנֶּכֶת הַחֲדָשָׁה שֶׁלָּהּ דַּוְקָא מַסְכִּימָה.

לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה קָרוּ לִי כָּל מִינֵי דְּבָרִים: שָׂחִיתִי בַּחֹשֶׁךְ, שָׁמַעְתִּי צְלִילִים וְדִבּוּרִים וְגַם גָּדַלְתִּי, כִּי אָכַלְתִּי! בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן? כֵּן, בָּרוּר. וְכֻלָּם כָּל כָּךְ חִכּוּ לִי – הַכֹּל כָּתוּב פֹּה בַּסִּפּוּר. זֶה קָרָה לִי בֶּאֱמֶת, זֶה לֹא סֵפֶר אַגָּדוֹת, אוּלַי זֶה גַּם קָרָה לָכֶם, כְּשֶׁהֲיִיתֶם נְקֻדּוֹת?