סלטה לאחור

כל בני הכפר הזדקפו ורצו לתחנת הרכבת. ילדה נדחקה בין ההמונים והגיעה לרציף. היא הביטה בגנדי, האיש הנמוך והצנום העטוי אריג לבן. "זה מהטמה גנדי, האבא של כולנו". מהטמה גנדי היה ועודנו מנהיג מעורר השראה.

ואגנרי מאטאיי הצליחה לחולל נס - היא שכנעה מאות נשים כפריות לשתול מיליוני עצים ולהחזיר לקניה את כל סוגי העצים שצמחו בה בעבר. היא החזירה את הצבע הירוק לארצה, ואת התקווה והגאווה לתושביה.

"עכשיו אתה מבין למה המצאתם עשרות חוקים כדי להפריד בינינו?" שאל מנדלה והֵישיר מבט אל מנהל הכלא, ומיד ענה: "הפרדתם בין שחורים ללבנים כי פחדתם לגלות שאנחנו בני אדם בדיוק כמוכם!"

ילד הולך ביום קיץ באטלנטה, העיר שבה נולד. הוא משתוקק לקפוץ לבריכה הציבורית אך אינו יכול, על השער כתוב "הכניסה לשחורים אסורה". על שער הפארק הציבורי כתוב "הכניסה ללבנים בלבד". זהו סיפורו של מרטין לותר קינג שהיה למנהיג ההמונים במאבק באפליה ובגזענות

כשהבחנו בשלט "מזנון גוש קטיף" פסק הגשם. מחשבה קפצה לי לראש - מה, גם הגשם כמוני מפחד לרדת בגוש קטיף?

אלה בטוחה שהערב במסיבה יקרה סוף-סוף משהו בינה ובין איתן שבו היא מאוהבת. היא מבקשת מיֶרוס, חברתה הטובה, לקלוע לה מאה צמות לכבוד האירוע. פיגוע רצחני משבש את תוכניותיה. אלה החייכנית והחברותית נעשית שתקנית ומסוגרת. עולמה הופך זר ומאיים. עם המציאות החדשה היא תצטרך להתמודד איכשהו.

בסיפור פיוטי ומרגש להפליא, חדור אהבה ותמימות, אנו מתודעים אל עולמו של יוסף, ילד חולמני ממחנה הפליטים דהישה, שרוצה כל כך שיהיו לו אופנים, כמו בפרסומות.

יוֹם אֶֶחָָד תָָּמָָר הַַסּוֹפֶֶרֶֶת פּוֹגֶֶשֶֶׁת אֶֶת דָָּן, יֶֶלֶֶד קוֹפְְצָָנִִי שֶֶׁמִִּסְְתַַּבֵֵּךְ תָָּמִִיד. דָָּן מְְגַַלֶֶּה אֶֶת הָָאֹֹסֶֶף הַַמְְּשֻֻׁנֶֶּה שֶֶׁלָָּהּ – סִִפּוּרֵֵי מַַאֲֲבָָקִִים לֹא אַַלִִּימִִים. בִִּזְְכוּתָָם דָָּן יוֹצֵֵא לְְהֵֵאָָבֵֵק בְְּאִִי־צֶֶדֶֶק פְְּרָָטִִי מִִשֶֶּלּוֹ, וְְגַַם אַַתֶֶּם, אַַחֲֲרֵֵי שֶֶׁתִִּקְְרְְאוּ, וַַדַַּאי תַַּאֲֲמִִינוּ בַַּכּוֹחַַ שֶֶׁל כָָּל אֶֶחָָד וְְאַַחַַת לְְשַַׁנּוֹת אֶֶת הָָעוֹלָָם.