נובמבר-דצמבר

ריצ'רד אברנתי, העשיר והבכיר בבני משפחת אברנתי, מת במפתיע באחוזתו. כשבני המשפחה מתכנסים להלוויה אחותו קורה פולטת משפט משונה: "הוא הרי נרצח, לא?" דבריה מעוררים סערה, מדוע שתאמר דבר כזה? אלא שכעבור זמן קצר קורה עצמה נרצחת באכזריות. מסתבר שיש דברים בגו, וכעת בני המשפחה כולם חשודים בפשע.

לפעמים האור רוחץ את פניך, ולפעמים, בשיר אחר, ההר סוטר על לחייך. המקום של צוריאל אסף הוא בד בבד מעיין אור ומחנך קשוח, אתר של תבערה וגם ערסל של הפוגה. הצעת השירה הזאת היא להרגיש מחדש, דרך המילים, את היותנו כאן, לשלוח יד אל להבות המקום, להכניס את הראש מתחת למימיו, לתת לרוחותיו לחבוט בנו.

בספר זה טוען יוחאי עתריה שהרצון של המדע לאשש את תורת האבולוציה קשור בניסיון האנושי להסביר את זוועות המאה ה¬20. לנסות ולמצוא הוכחה לכך שאנחנו "רעים מטבענו", אם נצליח להוכיח זאת נוכל להסיר מעצמנו אחריות לזוועות כי "זה טבוּע בנו". אך מאחר שקשה להוכיח את הטענה הזו וקשה למצוא ממצאים שמגבים אותה, אנחנו פועלים בעוד ערוץ – הטכנולוגיה אשמה, ולא האדם.

בַַּדֶֶּרֶֶךְ לַַיָָּם סַַבָָּא פּוֹגֵֵשׁ חֲֲבֵֵרִִים וּמְְדַַבֵֵּר אִִתָָּם בְְּשָָׂפָָה שֶֶׁמְְּבִִיאָָה נִִיחוֹחוֹת מִִמְְּחוֹזוֹת רְְחוֹקִִים, אֲֲבָָל דַַּוְְקָָא מֶֶזֶֶג הָָאֲֲוִִיר הַַלֹּא צָָפוּי מַַפְְגִִּישׁ אֶֶת הַַנֶֶּכֶֶד עִִם סַַבָָּא כְְּמוֹ שֶֶׁלֹּא הִִכִִּיר קֹֹדֶֶם לָָכֵֵן. סִִפּוּר עַַל קֶֶשֶֶׁר בֵֵּין סַַבָָּא לְְנֶֶכֶֶד, עַַל קַַבָָּלָָה וְְאַַהֲֲבָָה דֶֶּרֶֶךְ שָָׁרָָשִִׁים שֶֶׁל שָָׂפָָה וּמוּזִִיקָָה.

שרה ניחנה בפיקחות, במסתורין וביופי בעזרתם השיגה מילדות את מה שהעניק העולם לאחרים. כשהיא פוגשת את דְריס, שאומרים עליו כי הוא "עשיר כמו המלך", היא מחליטה לפתות אותו ולהינשא לו כדי להיחלץ מחיי העוני. רומן חושני וחתרני שבמרכזו גיבורה בלתי נשכחת. הקולות, הריחות, היופי והכיעור נחשפים בו באור ועז כשמש והולמים בעוצמה בחושיהם של הקוראים.

את גיבור הספר – בעל בית דפוס לשעבר, אלכוהוליסט, אב כושל – אנו פוגשים ביומו האחרון, אם לא אחריו. אז, ככל שהספר מתקדם מעמוד לעמוד, חייו נפרמים לאחור. האהבה והזעם, האמון והבגידה תופסים זה את מקומו של זה בסיפור חייו ובסיפורי חייהם של אהובתו, של אשתו לשעבר, של בתו ושל חברי נפשו.