משה הס נחשב בדרך כלל כמי שבתחילת דרכו נהה אחר רעיונות גאולה סוציאליסטיים אוניברסליים, ורק באחרית ימיו חזר לצור מחצבתו וקרא לשיבת היהודים לארצם כדי לבנות בה חברה יהודית סוציאליסטית. בביוגרפיה רעיונית משכנעת של ראשון מבשריה של הציונות הסוציאליסטית ואחד מראשוני הסוציאליזם הגרמני והבינלאומי, סותר שלמה אבינרי תפישה פשטנית ומוטעה זו. הוא מוכיח שאף כי את השקפתו על הצורך להקים חברה יהודית ריבונית בארץ-ישראל פיתח רק בספרו המאוחר "רומי וירושלים" (1862), הרי בסוגיית מקומם של היהודים בהיסטוריה העולמית וחלקם בחזון הגאולה החברתית דן בהרחבה כבר בספרו הסוציאליסטי הראשון "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" (1837). ובעצם כל דרכו הרעיונית והפוליטית היתה רצופה התמודדות עם בעיות הקיום והגורל היהודי. שלא כידידיו הנערצים ובני-הפלוגתא שלו – קרל מרכס והיינריך היינה – השכיל הס להבחין בזיקה המהותית שבין המאבק לשחרור לאומי ובין הסוציאליזם; אך במסכת רעיונותיו כבמפעלם הרוחני הנאדר באה לכלל ביטוי גם המצוקה הרוחנית וחיפושי הזהות האישית של היהודים הגרמנים מחבל הריינוס, בני הדור הראשון לאמנסיפציה, שחתרו איש איש בדרכו למצוא לעצמם ולדורם מקום בעולם משוחרר וצודק.