מרטין - תמר ורטה זהבי - 2010

פרק ראשון

 

מרטין חוטף את הסטירה הראשונה בחייו

 

מרטין ידע שבמדינה שלו, ג'ורג'יה, אחת ממדינות הדרום של ארצות הברית, אסור לאדם שחור להיות שוטר אבל מותר לשחק בלהיות שוטר. לכן ביקש מאמו שתקנה לו מכונית משטרה. אמו הסכימה לנסוע איתו למרכז העיר, לחנות הכולבו הגדולה. היא נהנתה לראות את בנה משחק בלהיות שוטר, בלהיות גנרל בצבא, ואפילו בלהיות נשיא ארצות הברית של אמריקה.

מרטין התרגש מאוד לקראת הנסיעה למרכז העיר. זאת היתה הפעם הראשונה שנסע באוטובוס ולא במכוניתו של אביו.

למזלם של מרטין ואמו, כבר עמד האוטובוס בתחנה והם לא היו צריכים לחכות לו בחום הכבד. "נעלה מהדלת הקדמית, נשלם לנהג, נרד מהאוטובוס ונעלה אליו שוב מהדלת האחורית," הנחתה אותו אמו במהירות.

"למה אנחנו צריכים לעלות ולרדת ושוב לעלות?" התפלא מרטין.

"כי אנחנו שחורים," זירזה אותו אמו לעלות לאוטובוס. היא שילמה לנהג בנימוס, והוא זרק לכף־ידה הפתוחה את מטבעות העודף ונהם עליה, "תרדי כבר, כושית." מרטין פער את פיו בתדהמה, כיצד העז הנהג לדבר לאמו בגסות רוח שכזאת? אמו גררה אותו במדרגות האוטובוס והזהירה אותו שאם לא יזדרזו ימשיך האוטובוס הלאה וישאיר אותם מאחור.

"אבל שילמנו לו," התמרמר מרטין ומיהר לעלות לאוטובוס מהדלת האחורית.

"ככה זה," נאנחה אמו. "לפעמים הנהגים הלבנים נהנים לברוח לנו, השחורים."

מרטין ואמו נדחקו לחלק האחורי של האוטובוס ונאחזו בעמוד הברזל הדביק יחד עם המון כפות־ידיים נוספות, מוקפים שמלות של נשים, חליפות כהות של גברים וריח כבד של זיעה. "כל־כך צפוף כאן שאי אפשר ליפול," מלמל לעצמו מרטין, תחב את שתי ידיו לכיסי המכנסיים שלו ומישש את גולות הזכוכית הצוננות שלקח איתו. רגלו כאבה לאחר שבאותו בוקר נפל כשהֵגן על השער מבעיטה ישירה של ג'רמי, שחקן הכדורגל הטוב ביותר שלמד איתו בכיתה א'.

"עוד מעט נגיע לחנות הגדולה, בן. בינתיים תחשוב על מכונית המשטרה שאקנה לך," ליטפה אמו את ראשו הלוהט מחום. אבל העוד־מעט נמשך זמן רב. טיפות זיעה זחלו על גבו של מרטין ודגדגו אותו. אילו היה יכול לזוז היה פושט את החלק העליון של החליפה, שאמו הקפידה שילבש כשיצאו לקניות במרכז העיר. הוא היה צמא, רגלו הכואבת רעדה כשעמד עליה, ותחושת בחילה טיפסה בגרונו. "אמא, בואי נתקדם קצת. אולי נוכל לעמוד ליד חלון פתוח," משך מרטין בחצאיתה של אמו אחרי שאיתר אותה בין הבדים הפרחוניים, המשובצים והחלקים שנצמדו אליו והקשו עליו לנשום.

אמו הביטה בחמלה בפניו הנוצצות מזיעה. היא ידעה שגם כשיֵרדו מהאוטובוס ויעברו על יד ברזיית מים צוננים לא יוכלו לעצור ולשתות — כי מעל לברזייה יהיה תלוי שלט "ללבנים בלבד".

אמו ביקשה סליחה מהאנשים העומדים ופילסה דרך לעבר מרכז האוטובוס. אוויר חם נשב מהחלון הפתוח. מרטין נשם נשימות עמוקות והרגשתו השתפרה מעט. גם הצפיפות באוטובוס פחתה. ככל שהתקדמו למרכז אטלנטה, עיר הבירה של מדינת ג'ורג'יה, התרוקן האוטובוס מנוסעים. לשמחתו הבחין מרטין בשני מושבים ריקים בקדמת האוטובוס. "אמא, בואי נשב," צלע מרטין לעבר המושבים.

"לא, בן," עצרה אותו אמו בעדינות, "אסור לנו לשבת במושבים האלה. הם מיועדים ללבנים."

"אמא, אם יעלה לאוטובוס אדם לבן, אקום ואפנה לו את המקום. אני מבטיח. כואבת לי הרגל, אני חייב לשבת," ניסה מרטין להתקדם לעבר המושב שנראה לו כמו נווה המדבר שמצויר יפה כל־כך בספר שקיבל מאביו, פרס על הצטיינותו בלימודים.

"לא, בן, אסור לנו להיות בחלק הזה של האוטובוס גם אם הוא ריק מנוסעים. הוא מיועד רק ללבנים," יישרה אמו את הכובע הקטן הכחול שלראשה, החליקה את הקמטים הזעירים שעל שמלתה הבהירה ובדקה שכל הכפתורים רכוסים במעילון התכול שלבשה.

"ומה קורה אם אדם לבן עולה לאוטובוס ורואה שכל המושבים של הלבנים תפוסים?"

"אנחנו, השחורים, חייבים לקום ולפַנות לו מקום."

"זה לא הוגן!" רקע מרטין ברגלו והכאיב לעצמו עוד יותר.

"נכון, זה לא הוגן," חזרה אחריו אמו ברוגע, "אבל הגענו, בני. בוא נחזור לדלת האחורית ונרד ממנה."

מרטין נצמד לאמו מבוהל מעט. רעש מחריש אוזניים עלה מהכבישים הרחבים והסואנים, והאנשים, כל־כך הרבה אנשים מילאו את המדרכות, וכולם מיהרו לכיוונים שונים או נשאבו לפתחי החנויות ונעלמו בתוכן.

"אני אוהבת להיות כאן," חייכה אליו אמו. "גם השם של הרחוב הזה יפה — עץ האפרסק. פעם, כשאטלנטה היתה עיירה קטנה, ודאי צמחו כאן עצי אפרסק." מרטין לא הבין כיצד אמו יכולה לאהוב את הבניינים רבי־הקומות, את ההמולה ואת ריח עשן המכוניות. הוא העדיף לשחק בקרבת ביתו, בשדרות אוֹבֶּרְן השלוות, עם חברו הטוב תוֹמַס.

יד ביד הם נכנסו לחנות הגדולה וצעדו לעבר מדור הצעצועים. אמו נעצרה מול מדף עמוס כובעים. היא מדדה אותם זה אחר זה ועשתה לִבנה פרצופים מצחיקים: רגע היתה זעופה, רגע מבוהלת ורגע חייכנית כמו סבתו של מרטין. מרטין הביט לצדדים לוודא שאף אחד לא מבחין באמו וצחק צחוק משוחרר. "את השמחה שלנו ואת הצחוק שלנו לא יוכלו לגזול מאיתנו," אמרה אמו.

הם המשיכו לצעוד לעבר כוננית עמוסה מכוניות קטנות עשויות ברזל ומכוניות גדולות יותר עשויות פח. עיניו של מרטין נפערו לרווחה, הן חלפו על פני כל המכוניות, וכשאמו לחשה לו שהוא גם יכול לגעת בהן, בחנו ידיו כל מכונית ומכונית. אמו ליטפה את תלתליו השחורים ואמרה שהיא הולכת לקנות את אחד הכובעים שמדדה ומיד תחזור. היא הזכירה לו לא לזוז מכוננית המכוניות. "אני מבטיח לא לזוז מפה," אמר מרטין ובלבו קיווה שאמו תתעכב והוא יוכל לבחון את המכוניות ביסודיות.

אחרי שמישש ובדק את כל המכוניות, העמיד זו לצד זה מכונית משטרה גדולה ואמבולנס מבהיק בלובנו. "אם אבחר באמבולנס, אוכל להציל חולים ופצועים," מלמל לעצמו, "אפעיל את הסירנה ואסיע אותם במהירות לבתי־החולים. את הפצועים הלבנים אביא לבתי־החולים שלהם ואת השחורים לבתי־החולים של השחורים."

לפתע חש מרטין כאב צורב בלחיו. הוא מישש אותה ונשא את עיניו מכוננית המכוניות. פנים אדומות מכעס של אישה לבנה הביטו בו בשנאה, ופיה השמיע מילים מכוערות, "כושי מלוכלך. איך העזת לדרוך לי על הרגל." ידה התנופפה לסטור לו סטירה נוספת אבל מרטין התחמק בזריזות וידה נחתה על הכוננית וקיבלה מכה הגונה. מרטין רצה לרוץ למצוא את אמו במדור הכובעים, אבל נזכר שהבטיח לא לזוז מכוננית המכוניות. למזלו המשיכה האישה בדרכה.

עיניו הוצפו דמעות, והוא אסר עליהן לגלוש על לחייו. לא, הוא לא יבכה. לא, הוא לא יספר לאמא על האישה הרעה הזאת. היא הרי לא תוכל לנזוף בה או להתלונן עליה כי האישה לבנה ואמו שחורה. הוא רצה לטלטל את כוננית המכוניות, הוא רצה לשמוע אותן נופלות ואז לבעוט בהן לכל עבר.

כשראה את אמו פוסעת לעברו ובידה שקית קניות גדולה רץ אליה ומשך אותה אל דלת היציאה.

"ומה עם מכונית המשטרה? שכחת אותה, בן?"

"אני כבר לא רוצה לשחק בכלום. אני רוצה לחזור הביתה!"

"מה קרה? מישהו העליב אותך?"

מרטין לא ענה לה אבל היא הבינה... מישהו לבן פגע בבנה כשהיא לא היתה לצדו.

"יבוא יום והלבנים יבינו שאנחנו לא פחות טובים מהם," לחצה אמו את ידו הקטנה.

"יבוא יום... יבוא יום... זה מה שאתם כל הזמן אומרים לי. אני רוצה שהיום הזה יגיע עכשיו! הרגע!"

"שששש, בני, כולם כבר מסתכלים עלינו."

"שיסתכלו, לא אכפת לי!"

"שששש, בני. נדבר על הכול כשנצא מהחנות."

 

כשיצאו פנתה אמו לעבר תחנת האוטובוס שיחזיר אותם לביתם. מרטין נעצר, הביט באמו בעיניים בורקות ואמר בתקיפות, "לאוטובוס כזה אני לא עולה!"

"אם לא ניסע באוטובוס איך נגיע הביתה, בן? והרגל שלך, אני רואה שהיא עדיין כואבת לך."

"אני לא עולה לאוטובוס שיש בו מושבים פנויים ולשחורים אסור לשבת עליהם! אפילו אם תישבר לי הרגל אני לא אעלה!" הרים מרטין את קולו.

"ספר לי, בן, מה עשו לך כשהלכתי לקנות את הכובע?" אמו הביטה בו במבט חודר ולבה נצבט — כל־כך קשה להיות שחור בין לבנים.

"לא קרה כלום. וגם אם היה קורה משהו לא נעים, הייתי יודע להסתדר לבד," ניסה מרטין לחייך ולא הצליח.

"נתחיל ללכת ברגל לכיוון הבית וכשנתעייף נעצור מונית וניסע בה." אמו חיבקה את כתפיו ומבטה חיפש דוכן גלידות ששחורים יכולים לקנות בו.

רגלו של מרטין הלכה והתנפחה, הוא חש אותה ממלאת את נעלו כמו בצק שמרים שעולה על גדותיו. הוא חשק שפתיים והמשיך ללכת. מולם עברה משפחה לבנה, אבא, אמא ושני ילדים בערך בגילו. הם נתנו ידיים זה לזה והתפרסו לרוחב המדרכה. אב המשפחה הביט במרטין ובאמו במבט מזלזל. הוא ציפה שירדו לכביש ויפַנו את המדרכה לו ולמשפחתו. מרטין זקף את קומתו והמשיך ללכת — לא, הוא לא יֵרד לכביש! לא, הוא לא יפַנה להם את המדרכה! גם אם יסטור לו האיש, הוא ימשיך ללכת באמצע המדרכה ולא יזוז ימינה או שמאלה. בני המשפחה הלבנה הביטו בתדהמה בילד השחור ולא שמו לב שהם שמפַנים לו את הדרך.

כשסוף־סוף מצאה אמו דוכן גלידה לשחורים, הושיטה למרטין גביע גדוש שלושה כדורים ואמרה לו בהתרגשות, "קח, בן. אם יהיו רבים כמוך — גאים ואמיצים — נחיה בעולם צודק יותר."

"אמא, אני לא מבין מה הבעיה. כל האנשים השחורים פשוט צריכים להחליט שהם מפסיקים להיכנע לחוקים המרושעים שהמציאו הלבנים."

"זה לא פשוט כל־כך, בן, זה נושא לשיחה ארוכה. עכשיו בוא נעצור מונית של נהג שחור. אני צריכה להכין ארוחת ערב. בעוד שעה יחזור אביך מהכנסייה ולא נוכל להגיש לו את הכובע החדש שלי."

מימיו לא שמח כל־כך להגיע לרחוב שלהם. הדשא שהקיף את ביתו וערוגות הפרחים שטיפחה אמו נראו לו היפים בעולם. מרטין צלע במהירות במעלה המדרגות לקומת חדרי השינה. מדרגות העץ חרקו תחת רגליו ברעשים מוכרים, נעם לו ריח שעוות הדבורים שבה הבהיקה אמו את מעקה העץ. כשהגיע לחדרו פשט את החליפה החמה וחלץ את נעליו הלוחצות. הרגשתו השתפרה. הוא דפק על דלת חדרה של אחותו הגדולה כריסטין. היא ישבה כפופה מעל שולחן כתיבה עמוס ספרים ומחברות. העיפרון שבידה היה מכורסם עד חציו, וכמה דפים תלושים ומגולגלים לכדורי נייר היו פזורים על רצפת העץ.

"מה את מנסה לכתוב?" זרק עליה את אחד מכדורי הנייר.

"אני צריכה לכתוב חיבור על אברהם לינקולן, והצלחתי לכתוב רק חמש שורות," זרקה עליו כריסטין בחזרה את כדור הנייר.

"על אברהם לינקולן? חיבור על הנשיא הלבן שביטל את העבדות באמריקה? על הגיבור שהיה מוכן לצאת למלחמת אזרחים עם מדינות הדרום כדי להכריח אותן לשחרר את כל העבדים השחורים שלהן? אני יכול לכתוב לך עשרה עמודים עליו."

"אז תכתוב," הדפה כריסטין את מחברתה לעברו.

"את יודעת שאם לינקולן לא היה נבחר לנשיא, היינו את ואני ואמא ואבא ואפילו האח הקטן שלנו דניאל קוטפים כותנה בשביל אדם לבן שהיה מצליף בנו בשוט אם היינו מתעייפים או אם סתם היה משעמם לו?" החזיר מרטין את המחברת לאחותו.

"תירגע, מרטין. אתה מדבר כאילו הוא עדיין חי, אבל לינקולן מת לפני שבעים שנה, ב־ 1865 . עכשיו כבר 1935 ."

"לינקולן לא מת, הוא נרצח!" צעק מרטין בהתרגשות, "ואת יודעת מי רצח אותו?"

אחותו רצתה לענות לו שלינקולן נרצח באולם תיאטרון בידי אחד השחקנים, אך אחיה לא אִפשר לה והמשיך בלהט, "רצח אותו אדם לבן שחשב שאנחנו לא ממש בני־אדם, שאנחנו מין בהמות עבודה. רצח אותו אדם גזען שרצה שהסבים שלנו, האבות והאמהות שלנו, וגם אנחנו, נמשיך להיות עבדים, ושהאדון הלבן שלנו יוכל לעשות בנו מה שירצה — אפילו להרוג אותנו אם לא נציית לו."

"אתה יודע, מרטין, כשאני חושבת על זה, מה שהכי נורא בעיני זה שהאדון הלבן היה יכול למכור את אב המשפחה ללבן אחד, את הילד ללבן אחר ואת האמא להשאיר אצלו. לפעמים בלילה אני חולמת שאנחנו משפחת עבדים וזה מה שעושים לנו... מפרידים בין כולנו ואני נשארת שפחה של לבנה מרושעת. מזל שאין כבר עבדים באמריקה."

"אין עבדים, אבל יש חוקים שמפלים אותנו, ויש לבנים ששונאים אותנו רק בגלל צבע העור שלנו." מרטין רצה לספר לה על הסטירה שקיבל מהאישה הלבנה, אבל התבייש. אילו רק היה אומר משהו לאישה הנוראית ההיא, או לפחות מוציא לה לשון. אבל הוא שתק מפחד.

"רק אל תתחיל בנאום חדש. אתה לא נשמע כמו ילד בכיתה א', אתה נשמע כמו אבא כשהוא נושא את הדרשה שלו בכנסייה בכל יום ראשון." כריסטין נעמדה בפישוק קל, עיבתה את קולה, נופפה בידיה ואמרה, "זִכרו את בני ישראל במצרים. גם הם היו עבדים כמונו והאל הטוב השיב להם את חירותם... ועכשיו נשיר כולנו שירי הודיה לאל הטוב שבמרומים."

מרטין פרץ בצחוק מתגלגל — החיקוי של אביהם הכומר היה מושלם. כריסטין נדבקה בצחוקו ולא הצליחה להמשיך. לפתע הפסיקה לצחוק ושאלה את אחיה, "אתה יודע למה אברהם לינקולן, הגיבור שלך, גידל זקן?"

מרטין הניד את ראשו לשלילה. "כי ילדה אחת כתבה לו שהוא ייראה טוב יותר עם זקן, ושאם ישמע לה ויגדל זקן ייבחר לנשיא. לינקולן שמע לה, גידל זקן ונבחר לנשיא. אתה רואה כמה הבנות חכמות?"

"איזה שטויות יש לבנות בראש. נשיא לא נבחר בגלל זקן, הוא נבחר בגלל הרעיונות שלו." מרטין מישש את סנטרו ותהה אם כשיגדל יוכל להפוך גם הוא לנשיא ארצות הברית.

ריח אומצות הבשר ותפוחי האדמה נישא במדרגות והגיע לאפם. "אם תעזור לי לכתוב את החיבור, אעזור לך לסדר את החדר המבולגן שלך ושל דניאל," הציעה כריסטין והיטיבה את שני הסרטים הלבנים בצמותיה השחורות. אבל מרטין לא ענה לה. הוא שקע במחשבות — עד כמה צריכה אמריקה להשתנות כדי שהוא, מרטין, ייבחר לנשיא השחור הראשון של ארצו.

"נו, בוא כבר!" דחפה אותו אחותו לעבר המדרגות.

כשירדו שניהם במדרגות אל חדר המגורים הגדול, נכנס אביו של מרטין הביתה. הוא חיבק את אשתו ונשק לה על שתי לחייה. לעומת גובהו הרם ורוחב גופו העצום נראתה אמו כילדה קטנה. כשאביו חיבק גם אותו, הרגיש מרטין שהכאב ברגלו מתפוגג. מחר אצליח לשחק בכדורגל בבית־הספר ואחרי הלימודים אפגש עם תומס ואראה לו את הגולה המיוחדת שהרווחתי, חשב לעצמו.

כולם ישבו לשולחן. אביו עצם את עיניו והתכונן לברכה שלפני הארוחה. מרטין, אחָיו ואמו עצמו אף הם את עיניהם, אחזו ידיים והודו לאל על הארוחה הטעימה שהם עומדים לאכול. מרטין הרגיש כיצד המתחים והכעסים מפנים מקום לתחושות של חום ואהבה אל הוריו, אל אחותו הגדולה ואל אחיו הקטן.