פרק ראשון
בני טרֹוָטה היו שושלת צעירה לימים. לאבי השושלת הוענק תואר האצולה לאחר מערכת סֹולֵפרינֹו. בן סלֹוֶבניה היה. סיּפֹולֶיה — שם כפר הולדתו — היה לחניכת האצולה שלו. למעשה מיוחד במינו הועיד אותו הגורל. והנה ֶהאביד הוא עצמו את זכרו מן הדורות הבאים.
במערכה ליד סֹולֵפרינֹו היה סגן־משנה, מפקד מחלקה בחיל הרגלים. זה מחצית השעה ניטש הקרב. במרחק שלוש פסיעות ממנו ראה את גבותיהם הלבנים של חייליו. השורה הראשונה של מחלקתו כרעה ברך, השורה השנייה עמדה. רוח האנשים הייתה מרוממת, וביטחונם בניצחון היה שלם. קודם לכן סעדו סעודה דשנה וגם יי״ש שתו על חשבון הקיסר ולכבודו — מאז יום אתמול היה הקיסר בשדה המערכה. פה ושם נשר מישהו מן השורה. חיש קל זינק טרוטה אל כל פרצה שנבעתה וירה מרוביהם המיותמים של המתים והפצועים. רגע צופף את השורות שהתרווחו, משנהו שב ומיתחן, והוא בולש לכאן ולכאן בעין שהתחדדה פי מאה ומצותת לכאן ולכאן באוזן נטויה. בעיצומו של טרטור הרובים קלטה אוזנו הזריזה וצירפה יחד את מעט הפקודות הצלולות של מפקדו. עינו החדה חדרה מבעד לערפל הכחול־אפור שרבץ לפני קווי האויב. אף פעם אחת לא ירה בלי לכוון, וכל ירייה שלו קלעה למטרתה. האנשים חשו את ידו ואת מבטו, שמעו את קולו והתמלאו ביטחון.
האויב עשה הפוגה. לאורך קו החזית, שקצותיו לא נראו לעין, עברה הפקודה: ״חדל אש!״ פה ושם עוד נשמעה נקישת מדֹוך, פה
ושם עוד הרעימה ירייה, מאחרת ובודדה. הערפל הכחול־אפור שבין שני המחנות נקלש מעט. האנשים מצאו את עצמם פתאום בחום הצהריים של שמש סערה כסופה ומצועפת. והנה, בין הסגן־משנה לגּבֹות חייליו הופיע הקיסר, מלּווה בשניים מקציני המטה הכללי. ברגע זה הוא עמד להגיש לעיניו משקפת שדה שהושיט לו אחד המַלווים. טרֹוטה ידע את משמעות הדבר: אפילו מניחים שהאויב נערך לנסיגה, הרי אין ספק שהמאסף שלו פניו עדיין אל האוסטרים, ומי שמרים משקפת מודיע לו שהוא משמש מטרה הראויה שיקלעו אליה. ואיש זה הוא הקיסר הצעיר. טרוטה חש את פעימות ליבו בגרונו. האימה מפני דבר שלא יעלה על הדעת, מפני שואה בלי מָצרים, שואה שתביא כליה עליו עצמו, על הגדוד, על הצבא, על המדינה, על העולם כולו, אימה זו שילחה כפור לוהט בבשרו. ברכיו רעדו, והטינה הנצחית של הקצין הקרבי הזוטר כלפי האדונים הבכירים מן המטה הכללי, שאין להם שמץ של מושג במציאות המרה של שדה הקרב, ציוותה על הסגן־משנה אותו מעשה שחרט את שמו לבלי הימחות בדברי ימי הגדוד שלו. הוא שלח את שתי ידיו ואחז בכתפיו של השליט לדחוק את גופו כלפי מטה. אחיזתו של הסגן־משנה הייתה כנראה חזקה מדי. הקיסר נפל מיד ארצה. המַלווים עטו על הנופל. בו ברגע פילחה ירייה את כתפו של הסגן־משנה, אותה הירייה עצמה שנועדה לליבו של הקיסר. עוד הקיסר מתרומם, והסגן־משנה צנח ארצה. ַּבּכֹול, לכל אורך החזית, ניעור הטרטור המבולבל והמשובש של הרובים שנבהלו ונקרעו מן התנומה. הקיסר, שמלוויו דחקו בו בקוצר רוח להסתלק מן המקום המסוכן, נרכן בכל זאת אל הסגן־משנה השרוע, וכראוי לקיסר היודע את חובתו ביקש ממחּוסר ההכרה, שלא שמע עוד דבר, שיגיד לו את שמו. רופא גדודי, חובש בדרגת ַנגד ושני אלונקאים דהרו ובאו, שחוחי גב וכפופי ראש. קציני המטה הטילו את הקיסר ארצה ואחר כך השתטחו גם הם על האדמה. ״כאן, את הסגן־משנה!״ נשא הקיסר את קולו אל הרופא הגדודי הנושם בכבדות. בין כך ובין כך שככה האש, ובעוד הצֹוֵער הממלא מקום יוצא לפני המחלקה ומודיע בקול צלול: ״הפיקוד עובר אליי!״ התרוממו פרנץ יֹוזף ומלוויו, החובשים קשרו את
הסגן־משנה בזהירות אל האלונקה, וכולם פנו לשוב אל מפקדת הגדוד, ששם סכך אוהל צחור כשלג על תחנת החבישה הקרובה.
עצם הבריח של טרוטה הייתה מרוסקת. את הקליע, שנשאר תקוע ממש תחת עצם השכם השמאלית, הוציאו בנוכחות המצביא העליון ירום הודו ולקול שאגותיו הלא אנושיות של הפצוע, שהכאב עוררֹו מֶעלפונו. טרוטה החלים כעבור ארבעה שבועות. כשחזר אל חיל המצב שלו בדרום הונגריה, היה בעל דרגת סרן, בעל העיטור העליון ״אות ָמִרָיה ֵתֵרזה״ ובעל תואר אצולה. מעתה נקרא: סרן יוזף טרֹוטה פון סיּפֹולֶיה.
חייו שלו עצמו כמו הוחלפו בחיים זרים, חדשים, חיים תוצרת סדנה: לילה־לילה לפני שנרדם ובוקר־בוקר לאחר שהתעורר שינן לעצמו את דרגתו החדשה ואת מעמדו החדש וניגש אל המראה להיווכח שקלסתר פניו נשאר כשהיה. בין מנהג הִקרבה המגושם שניסו חבריו לגשר בו על המרחק שקבע פתאום הגורל המופלא בינו לבינם ובין מאמצי השווא שלו עצמו לנהוג ַּבּכֹול דרך חירות כרגיל התערער כנראה שיווי המשקל של האציל החדש סרן טרוטה ונדמה היה לו שמכאן ואילך נגזר עליו להלך כל ימיו במגפיים לא לו על קרקע חלקלקה, מאחור ירדפוהו ליחושים ומלפנים יחכו לו מבטים מפוחדים. סבו עדיין היה איכר זעיר, אביו היה ַנגד תשלומים ולימים סמל ז׳נדרמריה באזור ְסָפר שבדרום הממלכה. לאחר שאיבד עין בקרב עם מבריחים ּבֹוסנים חי עתה כנכה צבא ושימש שומר הגן של ארמון ַלקֶסנּבּורג, האכיל את הברבורים, גזם את המׂשוכות, באביב השגיח על שיחי הַלּבּורנּום ואחר כך על שיחי הסמבוק מפני ידיים לא קרואות, חמסניות, ובלילות חמימים הניס מהספסלים החשוכים והמיטיבים זוגות נאהבים חסרי קורת גג. דרגה של סגן־משנה פשוט בחיל הרגלים נראתה טבעית והולמת לבנו של ַנגד. אך מן הסרן האציל והמעוטר באות הצטיינות, שהיה מתהלך לו בזוהר הזר, המפחיד כמעט, של החסד הקיסרי כבתוך ענן פז, מן הסרן הזה נמצא פתאום אביו מולידו רחוק ומרוחק, והאהבה המדודה שגמל הצאצא להֹורהו תבעה עכשיו כמדומה התנהגות שונה, יחסים מסוג חדש בין האב לבן. זה חמש שנים לא ראה הסרן את אביו.
אבל אחת לשבועיים, בשובו מסדרת האימונים שלעולם אינה משתנה אל התורנות במחנה, היה כותב לו לזקן מכתב קצר. בחדר המשמר כתב אותו, לאורו הדל והמתחבט של נר השירות, לאחר שערך ביקורת אצל הזקיפים, רשם את מועדי החלפתם, ובמשבצת ״תקריות מיוחדות״ ציין ״אין״ נמרץ וברור, שכמו כפר אף באפשרות קלושה שבקלושות שיהיו תקריות מיוחדות. המכתבים דמו זה לזה כמו אישורי חופשה וטופסי שירות. כתובים היו על שמינית גיליון של נייר סיבי צהבהב. משמאל, במרחק ארבע אצבעות מן השוליים העליונים ושתי אצבעות מן הצדדיים, הּפנייה: ״אבא יקר!״ אחריה, לפתיחה, ידיעה קצרה בדבר שלומו של הכותב, אחר כך תקווה שלמכותב שלום, ולסיום, בפסקה חדשה, הנוסח הקבוע, מצּויר מימין למטה, במרחק מלוכסן מן הּפנייה: ״ביראת כבוד, בנך הנאמן והאסיר תודה יוזף טרוטה, סגן־משנה״. ועתה איך יַשנה מתבנית המכתבים המחושבת כדת וכדין לכל ימי חיי החייל שלו, והרי בזכות הדרגה החדשה בא הקץ גם על השתתפותו בסדרות, ואיך ידחק אל בין המשפטים המקובלים ידיעות החורגות מן השגרה על נסיבות שחרגו מן השגרה, נסיבות שהוא עצמו עדיין מתקשה להשיגן? באותו ערב שקט שישב הסרן טרוטה, לראשונה מאז החלים, אל השולחן המחורץ והמחורק לאורכו ולרוחבו בסכינים משתעשעים של גברים משועממים, מתוך כוונה למלא את חובת ההתכתבות, נוכח לדעת שלעולם לא ירחיק מן הפנייה ״אבא יקר!״ והוא השעין את העט העקר אל הדיֹותה וקטם את הפתילה המהבהבת, כמקווה לרעיון מוצלח או לנוסח הולם מאורו המּורך של הנר, ולאט־לאט הפליג לו בזיכרונות, זיכרונות מן הילדות, מכפרו, מאימו ומבית הספר לקצינים, והתבונן בצללים הענקיים שהטילו עצמים פעוטים על הקירות החשופים, המסוידים בכחול, ובקו המנצנץ, המעוקל מעט, של החרב שעל הוו, ליד הדלת, ובקולר הכהה המושחל דרך מגן המקלעת של החרב. וצותת לגשם הלא נלאה שבחוץ ולתיפופו המתנגן על אדן החלון המצופה פח. ולבסוף קם מתוך החלטה לבקר אצל אביו בשבוע הבא, לאחר ראיון ההודיה אצל הקיסר, כמתחייב מן התקנות, ריאיון שיזומן אליו בעוד ימים אחדים.
כעבור שבוע, היישר מן הריאיון — שנמשך בדוחק עשר דקות, לא יותר מעשר דקות של חסד קיסרי ואותן עשר או תריסר שאלות קרואות מטופס, שכמענה להן צריך היה לירות בדום מתוח ״כן, הוד מלכותו!״ כירי רובה רך אבל מדויק — נסע במרכבה שכורה לַלקֶסנּבּורג אל אביו ומצא אותו במטבח דירת השירות שלו בכותונת, יושב אל שולחן חשוף מהוקצע עד ברק שממחטה כחולה כהה אדומת שוליים מוטלת עליו, ולפניו ספל בעל מידות של קפה ריחני מהביל. מקל ההליכה המסוקס, העשוי עץ דובדבן אדום־חום, היה תלוי בידיתו על שפת השולחן והתנדנד קלות. נרתיק עור מקומט ובו טבק סיבי זול היה מונח גדוש ופתוח למחצה ליד מקטרת ארוכה, ספק לבנה ספק שחמחמה ספק צהבהבה. גווניה התאימו לשפם הכביר הלבן של האב. סרן יוזף טרוטה פון סיּפֹולֶיה עמד בתוך החמימות הדלה הזאת המשולמת מכספי הממשלה כמו אל מלחמה, באבנט ׂשרד נוצץ, בקסדה מצופה לּכה, שהפיצה כמין זיו שמש שחור משל עצמה, במגפיים גבוהים, חלקים ומדוהנים עד ברק, בדרבונות נוצצים, בסגין מעוטר בשני טורים של כפתורים מבריקים, כמעט מרצדים, וברכת עוצמתו השמימית של אות מריה תרזה שורה עליו. ככה עמד הבן לפני אביו, והאב קם לו לאיטו כמבקש להתחרות בזוהרו של הצעיר בעזרת איטיותם של גינוני הברכה. סרן טרוטה נשק את ידו של אביו, הרכין עוד קצת את ראשו וקיבל נשיקה אחת על מצחו ואחת על לחיו. ״שב!״ אמר הזקן. הסרן פיתח מעליו חלקים אחדים מזוהרו וישב. ״מזל טוב לך!״ אמר האב בקולו הרגיל, בגרמנית הנוקשה של אנשי הצבא הסלבים. לעיצורים נתן לפרוץ קדימה כסערה ועל הברות הסיום הכביד במשקולות קטנות. לפני חמש שנים עדיין דיבר עם בנו סלֹובנית, אף שהנער לא הבין בה אלא מילים אחדות ולא דיבר אפילו מילה אחת. ואולם היום היה הזקן סבור מן הסתם שהשימוש בשפת אימו עם הבן שרּוחק ממנו כל כך בחסד הגורל והקיסר יהיה בו משום מנהג ִקרבה נועז מדי; ואילו הבן ריכז את תשומת ליבו בשפתיו של האב, לקדם בברכה את צליל הסלֹובנית הראשון כדבר מרוחק ריחוק של ִקרבה, כאֵבדה מבית אבא. ״מזל טוב, מזל טוב!״ שנה הסמל בקול רועם. ״בזמני זה אף פעם לא
הלך כל כך מהר! בזמני עוד טרטר אותנו רדצקי!״ נכון, זה באמת נגמר! אמר סרן טרוטה בליבו. בין האב לבינו גבה הר כבד של דרגות צבאיות. ״יש לו עדיין קצת ראקיה, אדוני אבי?״ שאל מתוך רצון לתת תוקף לשריד האחרון של השותפות המשפחתית. והשניים שתו, השיקו כוסיות, שוב שתו, ואחרי כל לגימה נאנק האב ונבלע בתוך שיעול אין־סופי, האדים והכחיל, ירק, נרגע לאט־לאט והתחיל מספר את המעשיות הידועות מן הימים ששירת הוא בצבא, מתוך כוונה ברורה לגמרי למעט מֵערך מעלליו והצלחתו של הבן. לבסוף קם הסרן, נשק לאביו על ידו, קיבל את נשיקתו של האב על מצחו ולחיו, חגר את החרב, חבש את הצ׳אקֹו והלך — מתוך ודאות שראה את אביו בפעם האחרונה בעולם הזה.
זו הייתה הפעם האחרונה. הבן כתב מכתבים לאביו כרגיל. אך מלבדם לא היו עוד יחסים של ממש בין השניים — נתֹוק ניַתק הסרן מן השורה הארוכה של אבותיו הסלבים עובדי האדמה, והיה הראשון בשושלת חדשה. השנים העגולות התגלגלו להן וחלפו זו אחר זו כגלגלים שלווים שאינם משנים את הילוכם. כראוי למעמדו נשא טרוטה לאישה את אחייניתו האמידה של מפקדו, שכבר לא הייתה צעירה כל כך, בתו של שר מחוז במערב בוהמיה, הוליד בן, נהנה מן הקצב הקבוע של הווי חייו הצבאי הבריא בחיל המצב הקטן, רכב בכל בוקר למגרש המסדרים, אחרי הצהריים שיחק בשחמט עם הנוטריון בבית הקפה ונעשה בן בית בדרגתו, במעמדו, בכבודו ובתהילתו. הוא ניחן בכישרונות צבאיים ממוצעים, ואת פירותיהם הממוצעים היה מציג בכל שנה בזמן התמרונים, והיה בעל טוב, בנשים לא נתן אמּון, ממשחקי מזל רחק, וכל כמה שהיה איש נרגן, נהג עם ְּפקּודיו ביושר והיה אויב מהיר ֵחמה לכל דבר שקר, להתנהגות לא גברית, לשאננות שיש עימה מוגות לב, לשבחים להגניים ולתשוקות שאפתניות. איש פשוט היה ונקי מדֹופי ממש כיומן ההתנהגות שלו, ורק בזעם שאחז אותו מזמן לזמן יכול היה מי שיודע את נפש האדם לחוש שגם בנפשו של הסרן טרוטה מדמדמות אותן תהומות ליליות שהסערות נמות שם, הן וקולותיהם האלמוניים של אבות עלומי שם.
ספרים לא קרא הסרן טרוטה, ובליבו ריחם על בנו הנער שנאלץ להתחיל לעסוק בֶחרט, בלוח וספוג, בנייר, בסרגל ובאחת כפול אחת, והמקראות הללו שאין מנוס מהן כבר מחכות לו. אז עדיין היה הסרן מובטח בו בבנו שגם הוא נועד להיות חייל. לא עלה על דעתו כלל שאחד מבני טרוטה — מעתה ועד שתכלה השושלת מן העולם — יכול לעסוק במקצוע אחר. גם אם היו לו שניים, שלושה, ארבעה בנים — אלא שאשתו אישה חלשה, זקוקה לרופאים ולטיפולים, וההיריון מסוכן לה — היו כולם חיילים. כך עדיין חשב לו הסרן טרוטה בעת ההיא. דיברו על מלחמה, והוא היה נכון תמיד. ואף כמעט ודאי היה לו שנבחר למות בשדה הקרב. בתמימותו הנאמנה סבר שתהילת לוחמים חזקה עליה שהיא מביאה עימה מוות בשדה הקרב. עד שיום אחד לקח לידיו, סתם מתוך סקרנות, את המקראה הראשונה של בנו, שלא מלאו לו אלא חמש שנים וכבר גרמה שאפתנותה של אימו שמֹורה פרטי היה מטעימו בטרם עת את מרורי בית הספר. קרא את תפילת הבוקר המחורזת — אותה תפילה היא זה עשרות שנים והוא עדיין זכר אותה. קרא את ״ארבע העונות״, את ״השועל והארנבת״, את ״מלך החיות״. פנה לעמוד תוכן העניינים ומצא שם כותרת של קטע שנגע כנראה בו עצמו, שּכן כך נאמר בה: ״פרנץ יוזף הראשון במערכה ליד סֹולֵפרינֹו״. קרא והיה אנוס לשבת. ״במערכה ליד סֹולֵפרינֹו״ — כך נפתח הקטע — ״נקלע קיסרנו ומלכנו פרנץ יוזף הראשון לסכנה גדולה״. טרוטה עצמו נזכר שם. אבל באיזה גלגול! ״בלהט הקרב״, נכתב שם, ״ֵהֵעז השליט להתקדם כל כך, שלפתע פתאום מצא את עצמו מכּותר בפרשי האויב. ברגע זה של סכנת מוות פרץ ובא על גב סוס ערמוני שטוף זיעה סגן־משנה עּול ימים וחרב מונפת בידו. הו! הו! אילו מהלומות נחתו שם על קודקודיהם ועורפיהם של פרשי האויב!״ ואחר כך: ״חנית פילחה את חזהו של הגיבור הצעיר, אבל רוב האויבים כבר הוכרעו. השליט הצעיר העשוי לבלי חת, והסיף הנוצץ בידו, הצליח על נקלה להדוף את ההתקפות הנחלשות והולכות. כל צבא הפרשים של האויב נפל אז בשבי. ואילו הקצין הצעיר — יֹוזף האביר פון טרֹוטה שמו — זכה בעיטור הגבוה ביותר שיכולה מולדתנו להעניק לבניה
הגיבורים: אות מריה תרזה״. הלך סרן טרוטה והספר בידו אל גן הפרי הקטן שמאחורי הבית, שאשתו הייתה עסוקה שם בשעות אחר צהריים נאות, ושאל אותה, בקול ְּכאֹוב ובשפתיים חיוורות, אם הקטע השפל הזה מן המקראה מּוכר לה. האישה הנהנה בראשה וחייכה. ״זהו שקר!״ צעק הסרן והטיח את הספר באדמה הלחה. ״זה בשביל ילדים״, ענתה אשתו ברֹוך. הסרן הפך אליה את גבו. הֵחמה טלטלה אותו כרוח סערה המטלטלת שיח חלוש. והוא מיהר אל הבית וליבו מפרפר. הגיעה אז שעת משחק השחמט. הסרן לקח את החרב מעל הוו, חגר לגופו את הָאֵזן במשיכה עזה ונרגזת ויצא מן הבית בצעדים רחבים ופראיים. כל רואהו היה חושב שהוא יוצא להרוג גדוד שלם של אויבים. בבית הקפה, לאחר שהפסיד בלי אומר ודברים בשני משחקים, מצחו הצר והחיוור חרוץ ארבעה חריצים מלוכסנים ועמוקים תחת השיער הקצר והקשה, הפיל ביד זועפת את כלי המשחק המקרקשים ואמר לחברו למשחק: ״נחוצה לי עצתו!״ — אתנחתה — ״עשו לי עוול״, פתח ואמר שוב, הישיר את מבטו אל משקפיו הבורקים של הנוטריון ורגע אחר כך התברר לו שחסרות לו מילים. היה עליו להביא עימו את המקראה. אילו החזיק את החפץ המתועב הזה בידיו היה לו קל הרבה יותר להסביר. ״איזה עוול?״ שאל המשפטן. ״מימיי לא שיַרתי בחיל הפרשים״, כך, סבר הסרן טרוטה, ראוי לו להתחיל, אם כי לו עצמו היה ברור שבדרך זו לא יבינו אותו. ״והנה הכתבנים הללו חסרי הבושה כותבים בספרי הילדים שפרצתי ובאתי על גב סוס ערמוני, על גב סוס שטוף זיעה פרצתי ובאתי, הם כותבים, להציל את השליט, הם כותבים״. הנוטריון הבין. גם הוא הכיר את הקטע מן הספרים של בניו. ״מפריז הוא בערך העניין, אדוני הסרן״, אמר, ״יחשוב נא שנית, הרי זה בשביל ילדים!״ טרוטה הביט בו מזועזע. באותו הרגע נדָמה לו שכל העולם כולו חבר נגדו: כותבי המקראות, הנוטריון, אשתו, בנו, המורה הפרטי. ״כל המאורעות ההיסטוריים״, אמר הנוטריון, ״מוצגים אחרת לצורך ההוראה. ובצדק, לדעתי. הילדים זקוקים לדוגמאות שיובנו להם, שייחרתו בליבם. את האמת לאמיתה הם לומדים יותר מאוחר!״ ״את החשבון!״ קרא הסרן ועמד ממקומו.
הוא הלך אל הקסרקטין, הפתיע את הקצין התורן סגן־משנה ָאֶמרלינג בלשכתו של ַנגד התשלומים בחברתה של עלמה אחת, ערך בעצמו את הביקורת אצל הזקיפים, קרא לרב־סמל, זימן את הנגד התורן להתייצב ולתת דין וחשבון והוציא את הפלוגה לתרגילי נשק על מגרש המסדרים. האנשים צייתו נבוכים ורועדים. בכל מחלקה חסרו אנשים אחדים, נעלמו ואינם. סרן טרוטה פקד לקרוא את השמות. ״הנעדרים יתייצבו מחר לתת את הדין״, אמר לסגן־משנה. מתנשמים וגונחים ביצעו החיילים את תרגול הסדר החמוש. המדֹוכים נקשו, הרצועות התעופפו, כפות הידיים החמות טפחו בקול על קני המתכת הצוננים, הקתות הכבירות בטשו את האדמה הטחובה הרכה. ״ְטַען!״ האוויר רעד מטרטורם החלול של תרמילי הסרק. ״מחצית השעה של תרגילי הצדעה!״ פקד הסרן. כעבור עשר דקות שינה את הפקודה. ״לתפילה ְּכַרע!״ רוגזו פג, והוא כרה אוזן לשמוע את החבטה העמומה של הברכיים הקשות על אדמה, חצץ וחול. עדיין היה סרן, מפקד הפלוגה שלו. הוא עוד ַיראה להם לכתבנים הללו.
היום לא הלך למועדון הקצינים, אפילו לא אכל, הוא שכב לישון. שנתו הייתה כבדה וללא חלומות. בבוקר שלמחרת, בשעת מסדר הקצינים, אמר באוזני האלוף־משנה בקיצור ובקול צלול ובהיר את קובלנתו. הקובלנה הועברה הלאה. וכך החלה דרך הייסורים של הסרן יוזף טרוטה, האביר פון סיּפֹולֶיה, אביר האמת. שבועות עברו עד שבאה ממשרד המלחמה התשובה שהקובלנה הועברה למשרד החינוך והתרבות. ושוב חלפו שבועות, עד שיום אחד באה תשובת השר, וזה לשונה:
כבוד מעלתו, אדוני הסרן הנכבד מאוד!
בתשובה לקובלנת כבוד מעלתו בנוגע לקטע החמישה עשר במקראות המאושרות לבתי הספר העממיים והתיכוניים של אוסטריה על פי החוק מ־21 ביולי ,1864 מקראות שחוברו ונערכו בידי הפרופסורים ויידֶנר וְסְרֵדני, נוטל לו האדון שר החינוך רשות להסב במלוא הכבוד הראוי את תשומת ליבו של
כבוד מעלתו לעובדה שאותם הקטעים במקראות שיש להם חשיבות היסטורית, ובייחוד הקטעים הנוגעים לקיסר פרנץ יוזף ירום הודו בכבודו ובעצמו, וגם לאישים אחרים מבית המלוכה העליון על הכול, מותאמים תמיד, לפי צו מיום 21 במרץ ,1840 לכושר התפיסה של התלמידים והולמים את מיטב המטרות החינוכיות האפשריות. הקטע הנדון, הקטע החמישה עשר, הנזכר בקובלנת כבוד מעלתו, הוגש אישית להוד מעלתו האדון שר התרבות, והשר אישר את הקטע האמור לשימוש בבתי הספר. רשויות החינוך העליונות, ולא פחות מהן הרשויות התחתונות, מכוונות את דעתן להציג לפני תלמידי הקיסרות את מעללי הגבורה של אנשי הצבא בדרך שתהלום את אופי הילד, את דמיונו ואת הרגשות הפטריוטיים של דורות בני הנעורים בלי לגרוע מאמיתותם של המאורעות המתוארים, אך גם בלי למוסרם בנעימה היבשה שנמנעת מכל גירוי של הדמיון ושל הרגשות הפטריוטיים. מתוך שיקולים אלה וכיוצאים באלה מפציר החתום מטה בכבוד מעלתו במלוא הכבוד הראוי שיואיל לחזור בו מקובלנתו.
מסמך זה היה חתום בידי שר החינוך והתרבות. האלוף־משנה מסר אותו לסרן טרוטה והוסיף ואמר בנימה אבהית: ״הנח לו לכל העסק הזה!״
טרוטה לקח את המכתב ושתק. כעבור שבוע ימים הגיש בצינורות הרשמיים בקשה כחוק לריאיון אצל הקיסר ירום הודו, וכעבור שלושה שבועות בשעת בוקר עמד בארמון עין בעין עם מצביאו העליון.
״ישים לב, טרוטה היקר!״ אמר הקיסר, ״עניין מאוד לא נעים יש לנו כאן. אבל שנינו יוצאים ממנו לא רע לגמרי! יניח לו לכל העסק הזה!״
״הוד מלכותו״, השיב הסרן, ״זה שקר!״ ״משקרים הרבה״, הסכים עימו הקיסר.
״לא אוכל, הוד מלכותו״, פלט הסרן בקול משתנק.
הקיסר קרב אל הסרן. קומתו של השליט הייתה גבוהה כמעט כקומתו של טרוטה. השניים הביטו זה בעיני זה.
״השרים שלי״, פתח פרנץ יוזף ואמר, ״יודעים מה הם עושים. אני מוכרח לתת בהם אמון, הלוא יבין, סרן טרוטה היקר!״ וכעבור רגע: ״אנחנו עוד נשפר את פני הדברים, רֹאה יראה!״ הריאיון הסתיים.
האב עדיין חי. אבל טרוטה לא נסע לַלקֶסנּבּורג. הוא חזר אל יחידתו וביקש שחרור מן הצבא.
ושוחרר בדרגת רב־סרן. את מגוריו העתיק אל חבל ּבֹוֶהמיה, אל אחוזתו הקטנה של חותנו. חסד הקיסר לא סר מעליו. כעבור שבועיים התבשר שהקיסר הואיל להקציב לבנו של מציל חייו חמשת אלפים גּולדנים מאוצרו הפרטי לשם לימודים. בו בזמן הועלה טרוטה למעלת ָּברֹון.
יוזף טרוטה הברון פון סיּפֹֹולֶיה קיבל את תשורות הקיסר במורת רוח, כאילו היו עלבונות. את המערכה נגד הפרוסים ערכו והפסידו בלעדיו. ליבו היה מר עליו. רקותיו כבר הכסיפו, עינו כהתה, צעדיו הואטו, ידו ָּכבדה, פיו מיעט בדיבור אף יותר מקודם. אף על פי שהיה גבר במיטב שנותיו הוא נרָאה כמזדקן במהירות, גרֹוש גורש מגן העדן של האמונה הפשוטה בקיסר ובמידות הטובות, ָּבאמת וַבצדק, וכיוון שאנוס היה לראות ולשתוק, חזקה עליו שלא נעלם ממנו שהעולם עומד מכוח הערמומיות וכמוהו גם תוקף החוק וזוהר המלכים. בזכות משאלה שיצאה פעם מפי הקיסר נעלם הקטע החמישה עשר ממקראות הקיסרות. השם טרוטה השתמר רק ברשומות החסויות של הגדוד. והרב־סרן חי לו את חייו כבעליה האלמוני של תהילה נעלמה, כצל עובר שאיזה עצם חבוי במקום סתר מטיל על עולמם הבהיר של החיים. מתהלך היה באחוזת חותנו ובידו מזלף ומזמרה, וכאביו בגן הארמון בַלקֶסנּבּורג גזם את המׂשוכות, כסח את הדשא, באביב השגיח על שיחי הַלּבּורנּום ואחר כך על שיחי הסמּבּוק מפני ידיים לא קרואות, חמסניות, החליף קרשי גדר שנרקבו בקרשים חדשים, מהוקצעים למשעי, תיקן מכשירים וכלים, אילף ואיּכף במו ידיו את הסוסים החומים, חידש מנעולים מחלידים בשערים ובדלתות, הניח בזהירות תומכות עץ מגולפות בקפידה בין צירים יגעים שהתחילו שוקעים, בילה ימים תמימים
ביערות בציד חיות קטנות, לן אצל היערן, דאג לתרנגולות, לזבל ולקציר, לפרות ולפרחי המטפסים, למָׁשרת ולַרּכב. את הקניות עשה בקמצנות ובחשדנות, בקצות אצבעותיו היה מוציא מטבעות מתוך שקיק העור המרופט וחוזר ומטמינו בחיקו. והיה לאיכר סלובני זעיר. מזמן לזמן עוד התלקחה בו הֵחמה כלפנים וטלטלה אותו כרוח חזקה המטלטלת שיח חלוש. ואז היה חובט במשרת ובצלעות הסוסים, מטיח דלתות אל מנעולים שהוא עצמו תיקנם, מאיים על שכירי היום שירצח ויחסל אותם, דוחה מעליו בתנופה רגוזה את הצלחת בשעת ארוחת הצהריים, וצם ורגן. לצידו, בחדרים נפרדים, חייתה הרעיה, חלושה וחולנית, וחי הנער, שלא ראה את אביו אלא בשעת הארוחות, ופעמיים בשנה היו מראים לו לאב את תעודותיו ולא מילטו אלו מפיו לא שבח ולא גנאי, וחי החותן, שהיה מבזבז בחדווה את דמי הִקצבה שלו, אוהב את הנערות, מבלה שבועות שלמים בעיר וירא מפני חתנו. איכר זעיר היה הברון טרוטה, איכר סלובני קשיש. פעמיים בחודש בשעת ערב מאוחרת לאורו המהבהב של נר עדיין היה כותב מכתב אל האב על שמינית גיליון של נייר צהבהב ופותח ב״אבא יקר!״ במרחק ארבע אצבעות מלמעלה ושתיים מן השוליים. לעיתים רחוקות מאוד נענו מכתביו.
מזמן לזמן אמנם עלה על דעת הברון לבקר אצל אביו. מכבר התגעגע אל הסמל, אל אותה דלות מסכנה המשולמת מכספי הממשלה, אל הטבק הסיבי ואל הראקיה תוצרת בית. אבל הבן חס על כספו כאביו וכסבו וכאבי סבו לפניו. כעת שוב היה קרוב אל נכה הצבא שבַלקֶסנּבּורג יותר משהיה לפני שנים, כשישב במטבח המסויד בכחול של דירת השירות הקטנה, זוהר בזוהרה הרענן של אצילותו החדשה, ושתה ראקיה. עם האישה לא דיבר מעולם על מוצאו. ליבו אמר לו שבין בת השושלת הוותיקה יותר של פקידי מדינה ובין סמל סלובני יקום חיץ של התנשאות נבוכה. על כן גם לא הזמין אליו את אביו. פעם אחת, ביום בהיר בחודש מרץ, כשכיתת הברון את רגליו על רגבי האדמה הקשה בדרכו אל מנהל האחוזה, הביא לו משרת מכתב מלשכת הארמון בַלקֶסנּבּורג. נכה
הצבא מת. בלא ייסורים עצם את עיניו לנצח והוא בן שמונים ואחת. הברון טרוטה אמר רק זאת: ״לך אל הגברת הברונית — יש לארוז את מזוודתי, אני נוסע הערב לווינה!״ והמשיך את דרכו אל בית מנהל האחוזה, שאל שם על הזריעה, דיבר על מזג האוויר, הורה להזמין שלוש מחרשות חדשות, לזמן את רופא החיות ליום השני ואת המיילדת עוד היום — אל המשרתת ההרה; ועם פרידה אמר: ״אבי נפטר. אשהה שלושה ימים בווינה!״ הצדיע באצבע רפה והלך.
מזוודתו הייתה ארוזה, רתמו את הכרכרה, התחנה הייתה במרחק של שעת נסיעה. הוא אכל בחיפזון את המרק ואת הבשר ואמר לאישה: ״איני יכול לאכול עוד! אבי היה איש טוב. אף פעם לא ראית אותו!״ ההיה זה הספד? ושמא טרוניה? ״אתה בא איתי!״ אמר אל בנו המבוהל. והאישה קמה לארוז גם את חפציו של הנער. בשעה שטרחה בקומה העליונה, אמר טרוטה לילד: ״עכשיו תראה את סבך״. הנער רעד והשפיל את עיניו.
בבואם היה הסמל מוכן לקבורה. מוטל היה על ַּכן האשכבה בחדר מגוריו, בשפם סֹומר כביר, ושמונה נרות שאורכם מטר ושני נכי צבא מחבריו לשירות ניצבים עליו למשמר. במדים כחולים כהים שכב, ושלוש מדליות נוצצות לו על חזהו. נזירה ממסדר האּורסּולינות התפללה בפינה ליד החלון היחיד, המחופה בווילון. נכי הצבא עברו לדום כשנכנס טרוטה. לבוש היה במדי הרב־סרן ומעוטר באות מריה תרזה. הוא כרע על ברכיו, גם בנו צנח ארצה ועמד על ברכיו לרגלי המת, ואל הפנים הצעירות ניבטו סוליות הנעליים הכבירות שעל הגופה. בפעם הראשונה בחייו חש הברון טרוטה מדקרה דקה, חדה, בסביבות הלב. עיניו הקטנות נשארו יבשות. הוא מלמל אבינו שבשמיים פעם ופעמיים ושלוש, רק מתוך מבוכה אדוקה מן הסתם, קם על רגליו, גחן אל המת, נשק לשפם הכביר, אחר כך בירך במועל יד את נכי הצבא ואמר לבנו: ״בוא!״
״ראית אותו?״ ״כן״, אמר הנער.
״הוא היה רק סמל של הז׳נדרמריה״, אמר האב, ״אני הצלתי את חיי הקיסר במערכה ליד סֹולֵפרינֹו — ואז קיבלנו את תואר הברונות״. הבן לא אמר דבר.
את נכה הצבא קברו בבית העלמין הקטן של ַלקֶסנּבּורג בחלקה הצבאית. שישה חברים כחולים כהים נשאו את הארון מבית התפילה אל הקבר. ידו של רב־סרן טרוטה — בכובע הצ׳אקֹו ובמדי ׂשרד — הייתה מונחת כל הזמן על כתף בנו. הנער התייפח. הנגינה העצובה של התזמורת הצבאית, הזמרור הנוגה של אנשי הכנסייה, שנשמע בכל פעם שחלה הפוגה בנגינה, ריח הקטורת שריחף קלות ונגוז — כל אלה הֵסּבּו לנער כאב חונק, לא מובן. והיריות שירתה כיתת חיילים על הקבר זיעזעו אותו בקשיחותן הנחרצה והמהדהדת. ירו מטחי כבוד אחר נפש המת הממריאה היישר לשמיים ומסתלקת לה לעולם וֵעד מן האדמה הזאת. האב והבן נסעו הביתה. כל הדרך שתק הברון. רק כשירדו מן הרכבת ועלו אל הכרכרה הממתינה להם מאחורי גן התחנה אמר הרב־סרן: ״ַאל תשכח אותו, את סבא!״
והברון שב לעיסוקי יומו הרגילים. והשנים התגלגלו וחלפו להן כאותם גלגלים חרישיים שמתגלגלים בנחת ואינם משנים את הילוכם. הסמל לא היה הגופה האחרונה שנגזר על הברון להביאּה לקבורה. תחילה קבר את חותנו, שנים אחדות לאחר מכן את אשתו, זו מתה בדלקת ריאות קשה, מהר מתה, בצנעה ובלי להיפרד. את בנו הכניס לפנימייה בווינה וגזר שלעולם לא יהיה הצעיר חייל בצבא הקבע. ונשאר לו באחוזה בגפו, בבית מידות לבן, שנשמות המתים עוד מהלכות בתוכו. דברים החליף רק עם היערן, עם מנהל האחוזה, עם המשרת ועם הַרּכב. התפרצויות הזעם שלו התמעטו והלכו. אבל המשרתים חשו תדיר את אגרוף האיכרים שלו, ושתיקתו הרוּויה זעם רבצה כעֹול כבד על עורף האנשים. שקט מאיים הלך לפניו, ַּכשקט שלפני הסערה. פעמיים בחודש קיבל מכתבים ממושמעים מילדו, ופעם בחודש השיב בשני משפטים קצרים על פיסות נייר חסכוניות — השוליים הריקים שתלש מן המכתבים שקיבל. פעם בשנה, בשמונה עשר באוגוסט, יום הולדתו של הקיסר, נסע לבוש מדים לעיר חיל המצב הקרובה. פעמיים
בשנה בא הבן לביקור, בחג המולד ובחופשת הקיץ. בכל ליל חג המולד קיבל הנער שלוש מטבעות כסף של גּולֶדן כסף, את קבלתן חייב היה לאשר בחתימת ידו ומעולם לא הורשה לקחתן עימו. בו בערב מצאו הגּולדנים את דרכם אל תיבה במגירתו של הזקן. לצד הגּולדנים היו מוטלות תעודות בית הספר. אלו העידו על חריצותו הנאמנה של הבן ועל יכולתו הממוצעת, שמספיקה תמיד. מעולם לא קיבל הנער צעצוע, מעולם לא קיבל דמי כיס או ספר, חוץ מספרי הלימוד שהיה מחויב בהם. דומה שלא היה חסר דבר. מחונן היה בשכל קפדני, מפוכח וישר. דמיונו הדל לא נתן בליבו שום משאלה מלבד המשאלה שיעבור בשלום, מהר ככל האפשר, את שנות הלימודים.
כשמלאו לו שמונה עשרה שנים, אמר לו אביו בליל חג המולד: ״השנה לא תקבל עוד שלושה גּולדנים! אתה רשאי לקחת לך מן הקופה, תמורת קבלה, תשעה גּולדנים. היה זהיר עם הבחורות! רובן נגועות במחלות!״ ואחרי אתנחתה: ״החלטתי שתהיה משפטן. לשם כך יידרשו לך שנתיים. הצבא יכול לחכות. אפשר לדחות את השירות עד שתסיים״.
גם את תשעת הגּולדנים וגם את משאלתו של האב קיבל הצעיר במידה שווה של צייתנות: לבחורות הלך לעיתים רחוקות, ברר מתוכן בקפידה, וכששב הביתה לחופשת הקיץ, עוד היו בידיו שישה גּולדנים. הוא ביקש את רשותו של האב להזמין חבר. ״טוב״, אמר האב, משתומם מעט. הידיד בא ועימו חפצים מעטים, אבל הוא הביא עימו תיבת ציור בעלת מידות, ודעתו של בעל הבית לא הייתה נוחה ממנה. — ״הוא מצייר?״ שאל הזקן. ״מצייר יפה מאוד!״ אמר פרנץ הבן. ״שלא ישאיר כתמים בבית! שיצייר את הנוף!״ האורח אמנם צייר בחוץ, אבל לא את הנוף צייר. הוא צייר מן הזיכרון את דיוקנו של הברון טרוטה. יום־יום בשעת הארוחות למד את תווי פניו של מארחו. ״מה הוא נועץ בי עיניים?״ שאל הברון. שני הצעירים הסמיקו והביטו אל מפת השולחן. אך הדיוקן נעשה והוגש לזקן לפרידה במסגרת. זה בחן אותו בחון היטב, בחיוך, הפך אותו לאחור, כמחפש בצידו האחורי עוד פרטים שאולי נשמטו מן הצד הקדמי, החזיק אותו כנגד החלון, אחר כך הרחיק
אותו מעיניו, סקר את עצמו במרָאה, ִהשווה לדיוקן ולבסוף אמר: ״איפה נתלה אותו?״ זו הייתה הנאתו הראשונה זה שנים רבות. ״אתה רשאי להלוֹות לידידך כסף, אם יצטרך״, אמר בלחש לפרנץ. ״העיקר שתסתדרו יפה זה עם זה!״ הדיוקן היה ונשאר התמונה היחידה של טרוטה הזקן שנעשתה מעולם. לימים היה תלוי בלשכתו הפרטית של בנו, וגם את דמיונו של נכדו עוד העסיק.
ובינתיים ִהשרה הדיוקן על הרב־סרן מצב רוח מיוחד במשך שבועות מספר. פעם תלה אותו על קיר זה ופעם על משנהו, התבונן בו בקורת רוח והתברך בליבו בחוטמו הקשה המזדקר נכחו, בפיו הלא משופם, החיוור והצר, בעצמות הלחיים המשופות שהתגבעו כגבעות לפני העיניים השחורות הקטנות, ובמצח החרוש קמטים ששיער נטוי לפנים, שיער קצוץ, זיפי ודוקרני מסוכך עליו, רק עכשיו למד להכיר את קלסתרו. מפעם לפעם היה מחליף עימו דברים בלי קול. קלסתר זה עורר בו מחשבות וזיכרונות שמימיו לא ידע כמוהם, צללים של תוגה, חומקניים, מיטשטשים במהרה. התמונה היא שהעמידה אותו לראשונה על הזדקנותו בטרם עת ועל בדידותו הגדולה. מן הבד המצויר ניגרו הללו ובאו לקראתו, הבדידות והִזקנה. האם כך היה תמיד? שאל את עצמו. האם תמיד היה כך?
מזמן לזמן הלך סתם כך אל בית העלמין, אל קבר אשתו. התבונן בבסיס האפור ובצלב הלבן כגיר, בתאריך הלידה והמוות, חישב ומצא שמתה בטרם עת והודה שנבצר ממנו לזכור אותה במדויק. את ידיה למשל שכח. ״שיקוי ברזל סיני״ צץ בדעתו, רפואה שזו הייתה בולעת שנים רבות. ָּפֶניָה? עתה עוד יכול להעלותן מן הנשייה בעיניים עצומות, ובמהרה נמוגו גם הן וניטשטשו במעגלי דמדומים אדמדמים. בבית ובאחוזה נעשה אדם נוח. לפעמים ליטף סוס, חייך לפרות, שתה כוסית לעיתים קרובות יותר, ויום אחד כתב לבנו מכתב קצר מחוץ לשורה. האנשים התחילו מברכים אותו בחיוך, והוא ניענע להם בראשו במאור פנים. הקיץ בא, החופשה הביאה עימּה את הבן ואת ידידו. הזקן נסע עם השניים לעיר, נכנס לבית אוכל, לגם כמה לגימות של סליבֹוביץ׳ והזמין לצעירים סעודה דשנה.
הבן היה למשפטן, בא לבקר בבית לעיתים קרובות יותר, הסתובב באחוזה, ויום אחד התעורר בליבו הרצון לנהל אותה ולנטוש את הקריירה המשפטית. והוא גילה את רצונו זה לאביו. אמר לו הרב־סרן: ״מאוחר מדי! לעולם לא תהיה איכר, גם לא חוואי! אתה תהיה פקיד מוכשר ולא יותר!״ בכך הוכרע העניין. הבן היה לפקיד ממשלה, נציב מחוז בשֶלזיה. השם טרוטה אמנם נמחק מספרי הלימוד המאושרים, אך בשום פנים לא נמחק מן המסמכים החסויים של הרשויות העליונות, וחמשת אלפי הגּולדנים, שנתרמו בחסד הקיסר, הבטיחו לו לפקיד הממשלה טרוטה תשומת לב קבועה ותמיכה מצד בעלי שררה אלמונים. התקדמותו הייתה מהירה. שנתיים לפני שהתמנה לשר מחוז מת הרב־סרן. צוואה מפתיעה הניח במותו. לפי שידוע לו בוודאות — כך כתב — שבנו לא יהיה חוואי טוב, ולפי שהוא מקווה שבני טרוטה, מתוך הכרת טובה לקיסר על חסדו המתמיד, יגיעו למעמד ולכבוד בשירות המדינה ויוכלו להיות מאושרים בחייהם יותר ממנו, בעל הצוואה, לפיכך גמר בדעתו, לזכר אביו המנוח, לצוֹות את האחוזה שהוריש לו האדון חותנו לפני שנים, על כל הנכסים הניידים והלא ניידים אשר בה, לקרן נכי הצבא, ובתמורה אין הנהנים מן הצוואה מתחייבים אלא לקבור את המוריש בכל הצניעות בבית העלמין שנטמן בו אביו, ואם לא יקשה עליהם הדבר, סמוך לקברֹו. הוא, המוריש, מבקש להימנע מכל פאר והדר. הרכוש במזומנים, חמשת אלפים פלורינים עם הריבית, המופקדים בבנק ֶאפרֹוסי שבווינה, ושאר כלי הזהב והכסף והנחושת, לרבות הטבעת, השעון והשרשרת של האם המנוחה, שייכים לבנו יחידו של המוריש, הברון פרנץ פון טרוטה וסיּפֹולֶיה.
תזמורת צבאית מווינה, פלוגת חיל רגלים, נציג של בעלי עיטור מריה תרזה, נציג של הגדוד הדרום־הונגרי, שהרב־סרן היה גיבורו הצנוע, כל נכי הצבא שרגליהם עדיין נושאות אותם, שני פקידים מלשכת חצר הקיסר והממשלה, קצין ממשרד המלחמה וַנגד נושא את עיטור מריה תרזה על כרית מצופה שחורים — אלה היו המלווים הרשמיים. פרנץ הבן הלך לבוש שחורים, צנום ובודד. התזמורת ניגנה
את שיר הלכת שנוגן בעת קבורתו של הסב. המטחים שנורו הפעם היו חזקים יותר והדהדו שעה ארוכה יותר.
הבן לא בכה. איש לא בכה על המת. הכול נשאר יבש וחגיגי. איש לא דיבר ליד הקבר. סמוך לקברו של הסמל של הז׳נדרמריה נח הרב־סרן הברון פון טרוטה וסיּפֹֹולֶיה, אביר האמת. מצבת אבן צבאית פשוטה העמידו לו, ומלבד השם והדרגה והגדוד נחקק עליה באותיות שחורות ודקות התואר הגא ״גיבור סֹולֵפרינֹו״. לא הרבה השאיר אפוא המת אחריו מלבד האבן הזאת, תהילה שנגוזה ותמונת הדיוקן. כך הולך לו איכר באביב בשדה — ולימים, בקיץ, תנשב ברכת החיטה שזרע על עקבותיו ותכֶסה אותם. הנציב הבכיר מטעם ממשלת הקיסר ירום הודו, טרוטה פון סיּפֹולֶיה, קיבל בו בשבוע איגרת תנחומים מהוד מלכותו, ובה נזכרו פעמיים ״שירותיו הלא נשכחים לעד״ של המנוח, זכרו לברכה.