הקדמה
הנוסעים נהרו לחוף מספינת התענוגות. הם לבשו ז'קטים קלים, הרכיבו משקפי שמש וקשרו סוודרים סביב הכתפיים. נאמר להם שמזג האוויר במרחק רב כל כך צפונה הוא בלתי צפוי. הספינה הייתה גדולה עד כדי כך שכשהרימו אליה מבט מרציף מוריסון, היא גימדה את העיירה שמעבר לה. שורה אחר שורה של חלונות, ולכל אחד מהם מרפסת משלו. עיר צפה.
אלה היו צהרי היום בלֶרוויק. השמש ניתזה מהמים הדוממים, וגוף הספינה הלבן והעצום היה כה בוהק עד שצריך היה לצמצם עיניים כדי להישיר אליו מבט. במגרש החניה המתין צי אוטובוסים. התיירים יילקחו לאתרים הארכאולוגיים בדרום; לצלם את תוכיי הים במצוקי העופות ולסיור מודרך במפעל צורפות הכסף. בשלב מסוים תהיה עצירה לארוחת מנחה בסגנון שֶׁטלנד.
למרגלות כבש הספינה הציג אמן רחוב מעין יצירת אמנות חיה או מופע תיאטרון – גבר דק גזרה, מחופש לליצן פְּיֵרוֹ ומסכה על פניו. הוא לא דיבר, רק הציג בפנטומימה לעיני התיירים. הוא קד קידה מפוארת, יד אחת מונחת על בטנו והאחרת נעה בתנופה מהודרת לכיוון הרצפה. התיירים חייכו. הם קיבלו בברכה כל בידור. כשאדם כזה פונה אליהם בעיר גדולה הדבר שונה לגמרי – בעיר שוכנים קבצנים ותימהונים, ושם הכי בטוח להפנות את המבט ולא ליצור קשר עין – אך כאן, אלו איי שטלנד. אין מקום בטוח יותר, והם רוצים לפגוש את התושבים המקומיים. אחרת איך יהיו להם סיפורים לספר בבית?
הליצן נשא תיק קטיפה אדום מעוטר בפייטים. התיק נצנץ כשהתנועע. רצועת התיק הייתה מוצלבת באלכסון על גופו כפי שנשים מבוגרות החוששות מגנבים ברחוב נושאות את תיקי היד שלהן. הוא הוציא מהתיק חופן של עלונים מודפסים והתחיל לחלק אותם לקהל. רק אז הבינו. מדובר בתעלול פרסומי. אולי המקום הזה בכל זאת לא שונה כל כך מלונדון, ניו יורק או שיקגו. אבל מצב רוחם נשאר טוב. הם היו בחופשה. הם לקחו את הדפים הצבעוניים וקראו אותם. היה להם ערב חופשי בלרוויק. אולי יש מופע שיוכלו ללכת אליו. דבר־מה בבחור הזה משך אותם. הוא עורר בהם חיוך, למרות המסכה המאיימת שעל פניו.
כשטיפסו לאוטובוסים הם צפו בו נעלם אל תוך סמטה צרה המובילה לעיירה. הוא עדיין חילק עלונים לעוברים ושבים.
פרק 1
ג'ימי פֵּרֵז ראה במבט חטוף את גבו של שחקן הרחוב כשנהג דרך העיירה, אבל המראה לא נקלט בתודעתו. העסיקו אותו דברים אחרים.
זה עתה נחת במנחת בטִינגווֹל אחרי חופשה קצרה בפֵייר אַייל, במשק החקלאי הקטן של הוריו. שלושה ימים של פינוקים מצד אימו ותלונות על מחיר הכבשים מצד אביו. כמו תמיד אחרי ביקור בבית, תהה למה קשה לו כל כך להסתדר עם אביו. הם אף פעם לא התווכחו, לא הייתה ביניהם עוינות של ממש, אבל הוא תמיד עזב בתחושת עצבנות, ועימה רגשות אשם והרגשה שמשהו בו עצמו לוקה בחסר.
והייתה העבודה. ערימת הניירת שהוא ידע שתמתין על שולחן הכתיבה שלו. טופסי ההוצאות של סנדי וילסון, יום עבודה שלם בפני עצמו. דו"ח שיש להשלים לתובע הציבורי הסקוטי מטעם הכתר על תקיפה חמורה בפאב בלרוויק.
ופראן. הוא קבע איתה שיאסוף אותה מרֶייבֶנסוויק בשבע וחצי. הוא יצטרך להגיע הביתה למקלחת מהירה לפני כן. זה דייט, לא? דייט אמיתי ראשון. כבר חצי שנה הם מסתובבים יחד כחברים, אבל עכשיו התחיל משהו אחר. הוא הרגיש מסוחרר כמו נער מתבגר.
הוא הגיע לביתה בדיוק בזמן, שערו עדיין לח והוא חנוט בחולצה חדשה מעומלנת ונוקשה עם סימני קיפול קלים בחזית מהאריזה. הוא תמיד היה מתוח בענייני בגדים. מה עליו ללבוש למסיבה שחוגגים בה פתיחה של תערוכה, כשהאישה שרודפת את חלומותיו בלילות ומעסיקה את מחשבותיו בימים היא אחת האמניות בה, וכשהוא מקווה להיכנס איתה למיטה הלילה?
גם היא הייתה מתוחה. הוא הבחין בזה ברגע שנכנסה למכונית. היא הייתה לבושה במשהו שחור וצמוד, ונראתה כה מתוחכמת שהוא התקשה להאמין שיש לו איזה סיכוי איתה. ואז היא חייכה אליו את אותו חיוך מוזר שתמיד גרם לבטנו להתהפך, כאילו זה עתה בילה שלוש שעות על סיפון ה"גוּד שֶׁפֵּרד" בסופה מערבית עזה. הוא אחז בידה ורצה לומר לה עד כמה היא נראית מהממת, אבל לא הצליח להעלות על דעתו איך לומר זאת בלי להישמע גס רוח או מתנשא, והם נסעו כל הדרך עד בִּידִיסטָה בשתיקה.
הגלריה נקראה "בית ההרינג"; פעם ייבשו כאן דגים. היא שכנה בקצה עמק קטן, ממש על גדת המים, בחוף המערבי. מעט הלאה משם עמד מזח אבן קטן שסירות הדייגים עגנו לצידו כדי לפרוק את שללן; כמה אנשים עדיין החזיקו סירות שם. ביציאה מדלת הגלריה עמד ריח של אצות ומלח. בלה סינקלֵר סיפרה שכאשר קיבלה לידה את המקום לראשונה הקירות עדיין הדיפו ריח קלוש של דגי הרינג.
בלה הייתה האמנית האחרת שהציגה. כמו כל תושבי שטלנד, גם פרז הכיר אותה. ברמה של שיחות חולין במסיבות, אבל בעיקר מיד שנייה, דרך הסיפורים עליה שעברו מפה לאוזן. היא הייתה שטלנדית שנולדה וגדלה בבידיסטה. בצעירותה הייתה פרועה, כך סיפרו, אבל עכשיו היא די מרוחקת, מרתיעה. ועשירה.
הוא עדיין היה מעורער קצת מהריצה החפוזה שאחרי הטיסה ומהתחושה שזאת ההזדמנות היחידה שלו עם פראן. הרי הוא מגושם כל כך עם רגשותיהם של אנשים. מה אם יעשה שגיאה? כשהושיט יד כדי ללחוץ את ידה של בלה הוא הבחין שידו רועדת. אולי הוא נדבק בחרדה של פראן בנוגע לתגובות המבקרים לציוריה. כשהם התחילו להסתובב בין האורחים ולהתבונן ביצירות המוצגות על הקירות החשופים הוא חש שהמתח הולך ומתעצם. הוא בקושי קלט מה קורה סביבו. הוא דיבר עם פראן, הניד ראש אל מכרים, אבל לא היה מעורב באמת. הוא חש בלחץ המצטבר כנגד מצחו, כאילו הוא ממתין לסופת רעמים ביום חם ולח. רק כאשר רוֹדי סינקלר עלה לנגן הוא הצליח להירגע מעט, כאילו הגשם סוף־סוף הגיע.
רודי עמד במרכז החלל, ממוסגר באור. השעה הייתה תשע בערב, אבל אור השמש עדיין חדר מבעד לחלונות הקבועים בגג הגבוה והמשופע. האור השתקף מרצפת העץ הממורקת ומהקירות המסוידים בלבן והאיר את פניו. הוא עמד רגע בלי נוע, בחיוך, והמתין עד שהאורחים יתחילו להסתכל עליו, בביטחון מוחלט שהוא יזכה בתשומת ליבם. השיחות דעכו והחדר השתתק. הוא הביט בדודתו, שחייכה אליו חיוך פייסני ואסיר תודה בעת ובעונה אחת. הוא הרים את הכינור, לחץ אליו את סנטרו ושוב המתין. רגעשל דממה חלף, והוא התחיל לנגן.
הם ידעו לְמה לצפות והוא לא אכזב אותם. הוא ניגן כמו מטורף. בזה הוא היה ידוע, בראוותנות; בה ובמוזיקה. נגינת כינור שטלנדית, שמשום־מה שבתה את דמיון הציבור, הושמעה ברדיו הלאומי וזכתה לתשבחות מפי מנחי תוכניות אירוח בטלוויזיה. כמעט לא ייאמן – בחור צעיר משטלנד מוזכר בעיתוני רכילות בגלל שתיית שמפניה ודייטים עם שחקניות מתבגרות. הוא הגיע לפסגה באופן פתאומי. כוכב רוק נקב בשמו כנגן המועדף עליו, ומאז שמו הוזכר בכל מקום, בעיתונים ובטלוויזיה ובכתבי עת נוצצים של ידוענים.
הוא קיפץ ורקד ריקוד מהיר, והאנשים המכובדים בגיל העמידה, מבקר האמנות מהדרום ומעט האנשים האנשים החשובים מאוד שנסעו צפונה מלרוויק, הניחו מידם את הכוסות והתחילו למחוא כפיים לפי הקצב. הוא נפל על ברכיו, השתרע לאיטו לאחור עד ששכב שטוח על הרצפה והמשיך לנגן בלי להחמיץ שום תו. ואז קם על רגליו בזינוק והמוזיקה נמשכה. בפינת הגלריה רקד זוג קשישים. הם היו קלי רגליים להפתיע, זרועותיהם שלובות.
הנגינה הייתה כה סוערת שעיני הצופים לא הצליחו לעקוב אחרי אצבעותיו. ופתאום המוזיקה נפסקה. הצעיר קד קידה. האורחים הריעו, ההופעה הסתיימה. פרז ראה אותו מנגן פעמים רבות בעבר, אבל ההופעה עדיין ריגשה אותו, הוא חש לגביה מעין גאווה פטריוטית שעוררה בו אי־נוחות. הוא הביט בפראן. אולי הנגינה הייתה רגשנית מדי בשבילה? אבל היא הריעה עם כולם.
בלה יצאה מהצללים אל האור והצטרפה לרודי. היא הושיטה זרוע, מחווה דרמטית במודע שנועדה להוקיר את ההופעה.
"רודי סינקלר", אמרה, "האחיין שלי". היא הביטה סביבה. "אני רק מצטערת שלא היו כאן יותר אנשים כדי לצפות בו". והחדר אכן הכיל רק קומץ דליל של אנשים. ההערה הבליטה פתאום את העובדה הזאת. נראה שהיא הבינה זאת מיד כי היא שבה והזעיפה פנים, וניכר בה שהיא מצטערת על האמירה.
הצעיר קד שוב, חייך והניף את הכינור ביד אחת ואת הקשת באחרת.
"פשוט תקנו את הציורים", הוא אמר. "בשביל זה אתם כאן. אני רק מופע החימום. התמונות הן האטרקציה העיקרית".
הוא הפנה להם גב ולקח כוס יין משולחן מתקפל ארוך שניצב לאורך הקיר החשוף היחיד בחדר.
פרק 2
פראן כבר שתתה כמה כוסות יין. היא הייתה מתוחה יותר משציפתה להיות. כשעבדה בכתבי עת לונדוניים השתתפה בעשרות אירועים כאלה: הופעות בכורה, ערבי פתיחה, תערוכות. היא הסתובבה, שוחחה, זכרה שמות ופנים, הסתירה את השיעמום שלה. אבל הפעם הזו היא אחרת. כמה מהציורים על הקירות האלה הם עבודותיה. היא הרגישה חשופה ופגיעה. אם ידחו את היצירות שלה או יזלזלו בהן היא תרגיש כאילו הם מזלזלים בה עצמה. היא רצתה לצעוק אל האנשים שעמדו בגבם אל האמנות והתעדכנו ברכילות האי: תסתכלו כמו שצריך על התמונות שתלויות על הקירות. תתייחסו אליהן ברצינות. לא אכפת לי אם תשנאו אותן, אבל בבקשה תתייחסו אליהן ברצינות.
ומספר האנשים היה קטן יותר משציפתה. ערבי הפתיחה של בלה תמיד משכו קהל רב, אבל אפילו כמה מהאנשים שפראן עצמה הזמינה – אנשים שהחשיבה לחברים – לא הגיעו. אולי רק היו מנומסים כשדיברה איתם על התערוכה. אולי ראו את האמנות שלה ולא גילו בה עניין, או לפחות לא מספיק כדי לצאת מהבית בערב יפה כאשר יש דברים אחרים לעשות. זאת הייתה עונת השנה שבה היה נהוג לצלות בשר על האש ולבלות על המים. פראן התייחסה לנוכחות הדלה כעלבון אישי.
פרז קרב אליה מאחור. היא חשה בתנועה והסתובבה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה, כמו תמיד כשהפתיע אותה ברגע שלא עמדה בו על המשמר, הייתה שהיא רוצה לרשום את דיוקנו. אצבעותיה השתוקקו לאחוז בפחם. זה יהיה רישום זורם, ללא קצוות חדים. כהה מאוד. פרז היה שטלנדי בכל רמ"ח איבריו. משפחתו התגוררה באיים מאז המאה השש עשרה, אבל דם ויקינגי לא זרם בו. אחד מאבות אבותיו נסחף אל החוף לאחר שנטרפה ספינה מהארמדה הספרדית, או לפחות כך הוא סיפר. היא תהתה אם הוא לא אימץ את המיתוס הזה פשוט כדי להסביר את מראהו השונה, את השם המוזר. מעטים באיים היו בעלי שיער כהה ועור שחום כמו שלו – שטלנדים שחורים, כך כינו אותם המקומיים – ובכינוס הזה הוא בלט, נראה זר ואקזוטי.
"נראה שהולך טוב", הוא אמר בהיסוס, ונראה שהוא במצב רוח מוזר הערב. אולי מרוב מתח. הוא ידע עד כמה הפתיחה חשובה לה. התערוכה הראשונה שלה. ובכל מקרה, הם עדיין גיששו את דרכם במערכת היחסים. היא שמרה על מרחק, על עצמאות. אם תתחייב לקשר עם פרז, הקשר לא יהיה רק איתו. תהיה גם המשפחה שלו, ויהיה כל העניין של פייר אייל. הוא ייאלץ להתמודד עם אם יחידנית, עם ילדה בת חמש. יותר מדי, היא חשבה, אין מה לשקול את זה. אלא שהיא כן שקלה את זה. בלילות הקיץ הארוכים האלה, שדומה שאף פעם לא ירדה בהם חשיכה, היא חשבה עליו. תמונות שלו התרוצצו במוחה, כמו שקופיות מיושנות הנופלות לתוך מקרן. מדי פעם קמה וישבה מחוץ לביתה, צפתה בשמש שאף פעם לא שקעה לגמרי מעל המים האפורים וחשבה איך תצייר אותו. גופו הארוך בגבו אליה, העצמות שמתחת לעורו, עמוד השדרה הקשיח וקימור הישבן, וכל זה היה בדמיונה בלבד. הוא כבר נישק את לחְייה, כבר נגע בזרועה, אבל לא היה ביניהם שום מגע גופני אחר. אולי יש אישה אחרת בחייו? מישהי שהוא חולם עליה כשהואעצמו לא נרדם בגלל האור? ואולי הוא ממתין להחלטה מצידה.
זמן קצר אחרי שנפגשו לראשונה נסעה פראן דרומה לחודש. היא אמרה לעצמה שהנסיעה היא למען הבת שלה. קאסי חוותה דרמה שהייתה גורמת לטראומה אפילו למבוגר, ופראן חשבה שתקופה קצרה מחוץ לשטלנד תעזור לה להתאושש. כשפראן חזרה פרז יצר איתה קשר כדי לשאול לשלומה ולשלום הילדה. התעניינות מקצועית, חשבה פראן, וקיוותה שאולי בכל זאת היה בכך משהו נוסף. התפתחה ביניהם חברות נינוחה. היא לא התאמצה לקדם אותה; עדיין הייתה זרה כאן ולא ידעה מה בדיוק מצופה ממנה. כישלון נישואיה ריסק את ביטחונה העצמי והיא לא יכלה לעמוד בפני דחייה נוספת.
"זה בכלל לא הולך טוב", היא ענתה עכשיו. "אין כאן כמעט אף אחד". היא ידעה שהיא נשמעת כפוית טובה, אבל היא לא הצליחה להתאפק. "אפשר היה לחשוב שאנשים יבואו, ולו רק בגלל היין בחינם וההזדמנות לראות את רודי סינקלר".
"אבל האנשים שכן נמצאים כאן באמת מתעניינים", הוא אמר. "תראי".
היא ניתקה את מבטה ממנו וחזרה להתבונן בחדר. פרז צדק. אנשים הסבו את תשומת ליבם מהיין ומהמוזיקה והתחילו להתהלך סביב הגלריה, להתבונן בציורים, לעצור מדי פעם כדי להתמקד בפרט מסוים. המרחב היה מחולק שווה בשווה בין היצירות שלה ובין היצירות של בלה. התערוכה תוכננה כרטרוספקטיבה של יצירותיה של בלה סינקלר; ציורים ורישומים שנמשכו מאוספים מכל רחבי המדינה, פרי עמל של שלושים שנה. ההזמנה לפראן להציג לצידה הגיעה באופן מפתיע.
"את צריכה להיות גאה", אמר פרז, ופראן לא ממש ידעה איך להגיב. היא קיוותה שהוא יגיד משהו מחמיא על עבודותיה. הערב היא עצבנית וחשופה והיא זקוקה לחנופה.
אבל תשומת ליבו פנתה אל האורחים. "איש אחד נראה ממש נלהב". היא עקבה אחרי מבטו אל גבר בגיל העמידה שנראה מהודר בסגנון אמנותי ונינוח. גזרתו דקה, כמעט נערית, ז'קט פשתן שחור מעל חולצת טריקו שחורה, מכנסיים שחורים רפויים. הוא עמד מול דיוקן עצמי מוקדם של בלה. זאת הייתה בלה בשיא תקופתה השערורייתית. דמותה לבושה באדום, מריחת שפתון אדום כשני במקום פיה, שערה מתנופף ומורם מפניה. דמות מטרידה וארוטית כאחת. ציור שמן שצויר במשיחות מכחול חופשיות מאוד בצבע סמיך ומרקמי.
ואז הוא עבר לעמוד לצידו של רודי סינקלר ולבהות ביצירה של פראן, ובה קאסי על החוף ברייבנסוויק. משהו בעוצמת מבטו עורר בה אי־נוחות, אף על פי שזה לא היה מסוג הציורים שהיו מאפשרים לו לזהות את קאסי ברחוב. הוא נראה מבועת, היא חשבה, לא נלהב. כאילו הרגע היה עֵד למעשה זוועה או ראה רוח רפאים.
"הוא לא מקומי", אמר פרז. פראן הסכימה, לא רק מפני שלא זיהתה אותו. סגנונו של האיש הוא שסימן אותו כזר מהדרום –הבגדים, צורת העמידה שלו והאופן שבו התבונן בתמונה.
"מי זה, לדעתך?" היא הציצה מעל שולי הכוס שהחזיקה בניסיון לא להבליט מדי את המבט שנעצה בו, אבל הוא עדיין בהה בציורוהיה כה שקוע בו שלא נראה שיבחין בה גם אם יסתובב.
"איזה אספן עשיר", אמר פרז וחייך אליה. "הוא מתכוון לקנות כאן את הכול ולהפוך אותך למפורסמת".
היא צחקקה. הקלה רגעית מהמתח. "או כתב האמנות של אחד מעיתוני סוף השבוע. אני אככב בכתבה על הכישרון החדש הבא".
"ברצינות", הוא אמר. "למה לא?"
היא פנתה להביט בו, בהנחה שהוא שוב מתבדח, אבל מצחו היה מקומט קלות.
"באמת", הוא חייך שוב. "את מוכשרת מאוד".
היא לא ידעה מה לומר וגיששה אחר משהו שנון ומצטנע כשראתה את האיש מסתובב. הוא נפל על ברכיו, ממש כפי שעשה רודי כשניגן בכינור. ואז הוא הליט את פניו בידיו והתחיל להתייפח.
פרק 3
בתקופה הזאת של השנה כולם משתגעים קצת, חשב פרז, בגלל האור העז בשעות היום שנשאר נוכח בשעות הלילה, בגלל השמש שאף פעם לא גולשת ממש מעבר לאופק, כך שאפילו בחצות הלילה אפשר לקרוא בחוץ. החורפים היו קודרים ושחורים עד כדי כך שבקיץ האנשים נתקפו במין טירוף של פעילות בלתי פוסקת. שררה תחושה שחייבים לנצל כל רגע, לצאת לבלות, ליהנות מהאור לפני שיבואו שוב הימים האפלים. כאן בשטלנד קראו לזה "דמדומי קיץ", והשנה הם היו אפילו גרועים יותר. בדרך כלל מזג האוויר בלתי צפוי ומשתנה מדי שעה, גשם ורוח ופרקי זמן קצרים של שמש קורנת, אבל השנה היה מזג האוויר נאה כבר כמעט שבועיים רצופים. היעדר החושך השפיע גם על מבקרים מהדרום. לעיתים התגובות שלהם היו אפילו קיצוניות יותר מאלה של המקומיים. הם לא היו רגילים לחריגת הטבע מהדפוסים הרגילים: לציפורים שהמשיכו לזמר עד שעות הערב המאוחרות, לאור בין הערביים שנמשך כל הלילה; כל אלו ערערו אותם.
פרז התבונן באיש הלבוש שחורים הכורע בשלולית אור השמש ופורץ בבכי, וחשב שמדובר במקרה של טירוף קיץ. הוא קיווה שמישהו אחר יתמודד עם זה. המחווה הייתה תיאטרלית. נראה שהאיש לא הגיע מיוזמתו. בלה סינקלר בוודאי הזמינה אותו, או שאחד המבקרים הקבועים הביא אותו. לא קל להגיע לבית ההרינג מהדרום, אפילו אחרי שמגיעים ללרוויק. אם כך זה בטח קשור לאישה, חשב פרז. או שהוא עוד אמן שרוצה למשוך תשומת לב. מניסיונו, אנשים מדוכאים באמת, אנשים שמרגישים דחף לבכות כל הזמן, אנשים כאלה אינם מחפשים את אור הזרקורים. הם מתחבאים בפינות ומעלימים את עצמם.
אבל איש לא ניגש לעזרתו. הסובבים הפסיקו לדבר וצפו בו במין הבעה מרותקת ונבוכה בשעה שהוא המשיך להתייפח, פניו פונים כעת מעלה אל האור, וידיו לצידי גופו.
פרז חש במורת רוחה של פראן לצידו. היא בוודאי מצפה שיעשה משהו. אין שום משמעות לעובדה שהוא לא בתפקיד. הוא אמור לדעת מה לעשות, ולא רק בגלל עבודתו. היא ניצלה את העובדה שהוא מסור לה. הכול היה צריך להתנהל בקצב שלה. כמה זמן הוא המתין לדייט הזה? הוא היה נואש כל כך לרַצות אותה עד שהתאים את עצמו לתוכניותיה תמיד. עד כה לא קלט עד כמה הוא כפוף לרצונה, והידיעה הכתה בו באופן פתאומי. ואז, מיד אחרי פרץ התסכול, חשב עד כמה ההתנהגות שלו נבזית. היא כמעט איבדה את בתה. לא מגיע לה זמן להתאושש? ואין ספק ששווה להמתין לה. הוא ניגש אל האיש המתייפח, כרע לצידו, עזר לו לקום על רגליו והוביל אותו הרחק מעיני הציבור.
הם ישבו במטבח שהשף הצעיר מרטין ויליאמסון עסק בו במילוי מגשים של מתאבנים. פרז הכיר אותו, כמובן. בכמה שניות של מחשבה יכול היה לספר את תולדות חייו ולנקוב בשמות הפרטיים של סבו וסבתו. לבית ההרינג הייתה מסעדה משלו, ומרטין ניהל אותה. הערב דגי ההרינג כיכבו, כמובן. פרוסות קטנות מגולגלות על עיגולי לחם סודה. הדג היה כבוש ונדף ממנו ריח נקי של חומץ ולימון. היו שם גם צדפות מקומיות וסלמון שטלנדי מעושן. פרז לא אכל מאז הצהריים ופיו התמלא ריר. מרטין הרים את מבטו כשנכנסו.
"אכפת לך אם רק נשב כאן כמה זמן?"
"תצטרכו להתרחק מאוד מהאוכל. בטיחות וגהות", ענה, אבל הוא חייך. הוא היה ילד מאושר, נזכר פרז. תמיד ראה אותו במסיבות ובחתונות והוא נחקק בזיכרונו כמישהו שתמיד צוחק, תמיד מעורב במעשי הקונדס.
עכשיו השף חזר לעבודתו ולא הקדיש להם תשומת לב. צלילי נגינת כינור נשמעו מהגלריה. רודי הוחזר כדי לחפות על השתיקה המביכה ולהשיב לאנשים את מצב הרוח להוציא כסף. הזר עדיין התייפח. פרז חש רגע של אהדה, כמה חסר לב מצידו להניח לאוכל להסיח את דעתו. הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו מפגין בצורה כזאת את יגונו, וחשב שבוודאי אירע משהו נורא אם האיש בוכה בפומבי. או שהוא חולה, כנראה זה העניין.
"היי", הוא אמר. "זה בטח לא עד כדי כך נורא, נכון?" הוא משך אליו כיסא והושיב אותו עליו.
האיש לטש בו עיניים כאילו רק עכשיו קלט שפרז נמצא בחדר. הוא ניגב את עיניו בגב ידו. זאת הייתה תנועה ילדותית וחסרת תחכום שעוררה בפרז חיבה. הוא נבר בכיסו, מצא ממחטה והעביר אותה לאיש.
"אני לא יודע מה אני עושה כאן", אמר האיש. הוא אנגלי, אבל לא מדרום אנגליה, חשב פרז. הוא חשב על רוי טיילור, עמית שעבד באינוֶורנֶס. במקור הוא היה מליוורפול. האם קולו של האיש דומה לקולו של רוי? לא בדיוק.
"כולנו מרגישים ככה לפעמים".
"מי אתה?"
"ג'ימי פרז. אני בלש. אבל לא זאת הסיבה שאני בבית ההרינג. אני חבר של אחת האמניות".
"בית ההרינג?"
"המקום הזה. הגלריה. כך היא נקראת".
האיש לא הגיב, כאילו כבה, כאילו שקע שוב באבלו, כאילו חדל להקשיב.
"מה שמך?" שאל פרז.
הוא לא זכה לתגובה. רק למבט בוהה.
"הרי לא יקרה שום דבר רע אם תגיד לי מה השם שלך", סבלנותו עמדה לפקוע. הוא חשב שזה יהיה הערב שבו יוכל להבהיר את מצב העניינים עם פראן. הוא דמיין את עצמו נשאר לישון בביתה.היו לו פנטזיות שהיו מזעזעות את האנשים שהכירו אותו, שזיעזעו אותו עצמו. קאסי תישן אצל אביה, אמרה לו פראן. סימן טוב, לא? בדרך כלל הוא נטה להיסחף בקלות רבה מדי אחרי רגשותיהם של אחרים. היום יש לו תמריץ לעמוד בפני הזר המייבב הזה.
האנגלי הרים אליו את מבטו.
"אני לא יודע מה השם שלי", הוא אמר בנימה חדגונית. ללא דרמה עכשיו. "אני לא זוכר אותו. אני לא יודע מה השם שלי ואני לא זוכר למה אני כאן".
"איך הגעת לכאן? לבית ההרינג? לשטלנד?"
"אני לא יודע". עכשיו נשמעה נימה של בהלה בקולו של האיש. "אני לא זוכר שום דבר מלפני הציור. הציור של האישה באדום שתלוי על הקיר שם בחוץ. כאילו נולדתי כשבהיתי בציור ההוא. זה כל מה שאני יודע".
פרז תהה אם מדובר באיזו מתיחה. זה בדיוק מסוג התעלולים שהיו מצחיקים את סנדי. לסנדי, שהגיע מווֹלסֵיי ועבד עם פרז, היה חוש הומור ילדותי. כל חברי הצוות בוודאי יודעים שהבוס נמצא כאן הערב עם האמנית האנגלייה, ופרז לא היה פוסל את האפשרות שהם מנסים להרוס לו את הערב. בעיניהם זאת תהיה בדיחה מעולה.
לא נראה שום סימן של פגיעת ראש. האיש נראה מסוגנן כל כך, מטופח כל כך, עד שהיה קשה להעלות על הדעת שאולי עבר תאונה, ולכן אם היה מדובר בהצגה האיש היה משכנע מאוד. הדמעות, הרעידות. אין ספק שקשה לזייף אותן. ואיך סנדי יכול היה להכיר אותו? איך יכול היה לשכנע אותו לבצע כזה תרגיל?
"למה שלא תרוקן את הכיסים שלך?" אמר פרז. "יהיו שם רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי. לפחות נוכל לגלות מה השם שלך, לאתר כמה קרובי משפחה, למצוא איזה הסבר לְמה שאולי קרה".
האנגלי קם על רגליו ושלח יד לתוך הכיס הפנימי של הז'קט שלו. "הוא לא שם", הוא אמר. "שם אני תמיד מחזיק את הארנק שלי".
"אז את זה אתה זוכר?"
האיש היסס. "חשבתי שאני זוכר. איך אני יכול להיות בטוח במשהו?" הוא התחיל לחפש בשאר הכיסים בצורה איטית ויסודית. לא היה בהם דבר. הוא הוריד את הז'קט והושיט אותו לפרז. "תבדוק אתה".
פרז בדק, אבל כבר תוך כדי מעשה הוא ידע שאין שם מה למצוא. "מה עם המכנסיים?"
האיש שלף החוצה את בטנות הכיסים ועמד שם במראה מבוהל וקצת מגוחך, הבד הלבן משתלשל כנגד מכנסיו השחורים.
"לא היה איתך שום דבר?" שאל פרז. "תיק? תיק מסמכים?" הוא קלט שהוא נשמע נואש. פנטזיית הלילה שיבלה עם פראן הלכה והתפוגגה במהירות.
"איך אני יכול לדעת?" התשובה בקעה מפיו כמעט כצרחה.
"אני אלך להסתכל".
"לא", אמר האיש. "אל תעזוב אותי".
"מישהו פגע בך? ממה אתה פוחד?"
הוא חשב רגע. האם חזר אליו שמץ של זיכרון? "אני לא בטוח".
"בוא איתי אם אתה רוצה".
"לא. אני לא מסוגל לעמוד מול האנשים האלה".
"אתה זוכר שראית אותם?"
"אמרתי לך. אני זוכר את כל מה שקרה אחרי הציור".
"היה בתמונה משהו מיוחד שהטריד אותך?"
"אולי. אני לא בטוח".
פרז קם על רגליו. כעת עמדו שניהם זה מול זה משני צידי השולחן. השף יצא מהמטבח ורודי סינקלר הפסיק לנגן. רחש חרישי של קולות נשמע מהגלריה. "אני הולך לברר אם היה איתך תיק", אמר פרז, "ואם מישהו מכיר אותך, או ראה אותך מגיע. אתה תהיה בסדר כאן".
"כן", הוא אמר, אבל קולו היה מהוסס. הוא נשמע כמו ילד המנסה לשכנע את עצמו שהוא לא פוחד מהחושך.
בגלריה פראן הייתה שקועה בשיחה עם אישה גדולה הלבושה בשמלה פרחונית רחבה. פראן הייתה קצת סמוקה. כשחלף על פניהן הבין מהשיחה שהאישה קנתה אחד מהציורים ושהן דנות בדרכים לשלוח אותו דרומה. תיירת, חשב פרז, זאת העונה המתאימה. ותיירת עשירה. עכשיו היא אמרה עד כמה היא מתפעלת מעבודתה של פראן ושאלה אם יוכלו אולי לדון בהזמנה פרטית. פתאום היה גאה מאוד בפראן.
בלה חלפה היישר על פני גבר קשיש שניסה למשוך את תשומת ליבה וניגשה אל פרז. היא מזכירה דג כסוף גדול, חשב, עם שערה האפור הקצוץ, עגילי הכסף הארוכים וחולצת המשי האפורה, וגם דבר־מה בפה שלה ובעיניה הבהירות הפעורות. אך היא עדיין הייתה מושכת. בצעירותה נחשבה ליפהפייה, לאגדה, ומשהו בה עדיין תבע תשומת לב. "תודה שטיפלת באיש המסכן הזה, ג'ימי. מה קרה לו?" היא נעצה בו את עיניה האפורות בלי למצמץ.
"אני לא יודע בוודאות", פרז אף פעם לא מסר מידע אלא אם כן היה צורך בכך. הרגל שרכש עוד בילדותו. בקהילה הקטנה שבה גדל הפרטיות הייתה מועטת כל כך עד שהוא הוקיר כל שמץ ממנה, ובעבודתו המידע הוא מטבע יקר ערך שעלול לדלוף בקלות רבה מדי. אילו נהג שוטר בחוסר זהירות קל במקומות אחרים, אנונימיים יותר, לא הייתה לכך חשיבות רבה. מילה לבן או לבת זוג בארוחת הערב, סיפור מצחיק בפאב, איש לא יֵדע לעולם, אך כאן הסיפורים נטו לחזור ולרדוף את מי שסיפר אותם. "את מכירה אותו, בלה? הוא סוחר אמנות, עיתונאי? הוא אנגלי".
"לא. חשבתי שאולי פראן הזמינה אותו".
"הוא נראה מוקסם מאוד מהדיוקן העצמי שלך".
היא משכה בכתפיה כרמז לכך שההתעניינות בעבודתה היא טבעית בסך הכול.
"ראיתְּ אותו מגיע?"
"הוא נכנס פנימה בדיוק לפני שרודי התחיל לנגן. ראיתי את רודי מופיע עשרות פעמים, כך שתשומת הלב שלי לא הייתה מרוכזת בו כמו של כולם".
"האיש היה לבדו?"
"אני בטוחה שכן".
"לא שמת לב אם היה איתו תיק כשהוא נכנס?"
היא עצמה את עיניה לרגע בניסיון לשחזר בדמיונה את המראה. הזיכרון שלה בוודאי יהיה אמין. היא ציירת.
"לא", היא אמרה. "שום תיק. הידיים שלו היו בכיסים. הוא נראה די רגוע בשלב הזה. הוא עמד מאחורה, בשולי הקהל, ורק צפה עד שרודי הפסיק לנגן. ואז הוא ניגש לציור שלי, ואחרי כן עבר הלאה לרישום של קאסי. הוא נראה ממש נרגש ממנו, אתה לא חושב?" היא עמדה והמתינה לתשובה.
"הוא נראה קצת מבולבל", אמר פרז לבסוף. "אני לא יודע. אולי התמוטטות עצבים. ייתכן שאנסה לקחת אותו לרופא".
אבל נראה שבשלב הזה בלה כבר חדלה להקשיב. היא העבירה מבט מסביב וניסתה לאמוד את מידת העניין באמנות.
"לאיש שמדבר עם פראן קוראים פיטר וילדינג", היא אמרה. "אני מקווה שהיא נחמדה אליו. הוא קונה".
האישה בשמלה הפרחונית כבר עזבה את פראן ואת מקומה תפס גבר דרוך למראה בגיל העמידה שלבש חולצה לבנה והיה לו שיער כהה מאוד. פראן דיברה והוא רכן לעברה בראש מוטה קצת הצידה, כאילו הוא לא יכול לשאת את המחשבה שיחמיץ אפילו מילה.
בלה צחקה צחוק קליל והתרחקה. פרז עבר בכוונה ליד השניים בדרכו למטבח. וילדינג דיבר עכשיו. קולו היה שקט, ופרז הבין שהוא מתמוגג מהיצירות, אף על פי שהמילים המעטות שאמר נטמעו ברעשי הרקע. פראן כלל לא הבחינה בפרז.
בדלת המטבח נעצר פרז. מרטין ויליאמסון עמד בגבו אליו ושטף סירים בכיור. האיש המסתורי נעלם.