הלהב
[א]
אני לא יודע מה שמעתם על אודותיי, אבל חשוב לי להבהיר לכם - אני לא כזה. אין לי צד אפל. לא משנה כמה תחפרו במודע ובלא מודע שלי, לא תמצאו שם לא סדיזם ולא מזוכיזם, לא שנאה עצמית ולא דחפים רצחניים. אני אדם נורמלי ורציונלי שנמנע באותה מידה מאסטרולוגיה ומפסיכולוגיה, שמגלה אותו סוג של רתיעה בריאה מתחבורה ציבורית ומערבי שירה בציבור. החיים היו טובים אליי עד כדי כך שהרגש הקשה ביותר שנאלצתי להתמודד איתו עד כה היה מבוכה. תמיד הלכתי בתלם, התנהלתי בהתאם למה שמצופה ממני, וכך צלחתי, ללא קשיים מיוחדים ובעזרת כמה תוכניות מצטיינים ומלגות, את מסלול החיים. בזכות תכנון מושכל ועבודה קשה, וגם כמה צירופי מקרים מיטיבים, כבשתי פוזיציה בין־לאומית נחשקת במקצוע שתמיד יהיה לו ביקוש. אני סקרן, אבל מנתב את הסקרנות שלי לדברים שימושיים. אני מקורי, אבל לא נותן לזה להשפיע על סגנון הלבוש שלי. את הוריי איני פוגש כמעט אף פעם, מילדותי בקריות אינני זוכר הרבה. אני גם לא מרבה להתחרט או להתרפק על מה שהתרחש במערכות היחסים האינטימיות שניהלתי עם גברים ועם נשים. העבר לא מושך אותי. ההווה הוא רק מקפצה אל העתיד. והעתיד, מבחינתי, הוא סדרה של אתגרים מוגדרים שאצליח לעמוד בהם.
בגלל שעבודתי היא בשוק הגלובלי, כיועץ לארגונים גדולים וממשלות קטנות, אני נאלץ לנדוד בין ערים לעיתים קרובות, ואפילו בין ארצות. במזוודה שלי אין הרבה, רק כמה טלפונים חכמים, לפטופ, מטענים שמתאימים לשקעים שונים, דרכונים, חבילה עבה של כסף מזומן וכמה בגדים לימים הראשונים. את כל השאר אני קונה כשאני מגיע וזורק כשאני עוזב. אני נע בחופשיות בין שדות תעופה, בתי מלון, חדרי ישיבות, חדרי כושר, בריכות שחייה אולימפיות, קניוני יוקרה, דירות מרוהטות, מעליות זכוכית, רכבי שטח עם נהג, ומסעדות עם מרתף יינות מרשים. התברכתי בכישרון לשפות ובקלות סיגלתי לעצמי אוצר מילים בסיסי בגרמנית, הולנדית, ספרדית, יפנית, צרפתית, רוסית, וכמה ניבים אפריקאיים, לפחות במידה שמאפשרת לתקשר עם פקידים ומלצריות ולצפות בתוכניות בישול בטלוויזיה המקומית. אם היו לי אי־פעם סיוטים קשים, לא זכרתי אותם בבוקר. אם שקעתי פעם בדיכאון, יצאתי ממנו בתוך כמה ימים בלי עזרת כדורים או, חס וחלילה, תרפיה. מעולם לא התמכרתי לחומרים מזיקים, אפילו לא לטבק או לקפה, ואין לי שום נטייה להרס או לחבלה עצמית. ובמיוחד, ואת זה חשוב לי להדגיש, מעולם לא היו לי מחשבות אובדניות. מעולם לא! כלומר, לא כאלה שבאות מבפנים. זה נכון שלפעמים, אבל רק להרף עין קל, למשל ברציף עמוס של רכבת תחתית, ברגע הרועש הזה של הציפייה, אל מול הקטר השועט קדימה על המסילה, דורס ומתקרב כמו איזה תולע־ענקים זועף, בא ומתקרב, דורס ומתקרב, ואז קם ֶהֶדף הרוח המוכר ומכה בך, ואתה שומע את חריקת הבלמים העזה, את גניחת המתכת, וכמו ילד מול הורה מכה אתה קטן כל כך, שביר ופגיע כל כך, ממש אפשר למעוך אותך ביד כמו פחית שתיה ריקה - - - ייתכן שברגע כזה שאלתי את עצמי, מתוך אינסטינקט גרידא, מה בעצם עוצר אותי מלצעוד צעד אחד קטן קדימה, לעבור את הקו המפריד בין היש והאין, ולהימחץ למוות. להתפוגג ללא כאבים. אבל, באמת, מי לא הרהר בזה? אני בטוח שגם לכם דברים כאלה עברו בראש לא פעם ולא פעמיים: כשעמדתם מול תהום מכתש רמון או במרומי הסיבוב של גלגל־ענק בלונה פארק, או סתם במהלך ביקור שגרתי בגן החיות אל מול כלוב האריות או בריכת הכרישים. בוודאי תסכימו איתי שאי אפשר שלא לדמיין, ולו לרגע קטנטן, את האפשרות האחרת. זה טבעי, זה נורמלי, זה לא אומר עליכם דבר.
לפחות, ככה חשבתי עד לא מזמן. עד שקניתי את הסכין.
[ב]
אם יש לי חיסרון, שלא לומר חולשה, הרי זו התמסרותי לתענוגות הקולינריה. אכילה, מבחינתי, רחוקה מלהיות מילוי צורך הישרדותי. בישול הוא הגבוה שבאמנויות ושום ציור, גאוני ככל שיהיה, לא יכול להתחרות גם במאכל הבסיסי ביותר. אפילו כריך, אם מכינים אותו כראוי, מכיל סימפוניה של טעמים, החל מגוני חמיצות המחמצת וגרגיריות הדגן, דרך הארומה העזה והטעם העשיר של הגבינה או הנקניק שעושנו או התיישנו, ועד לעקיצות התענוג הקטנות שנותנים גילוחי פלפלים חריפים או המרקם הפריך של חסה טרייה.
כאמור, אני צופה נלהב בתוכניות בישול, לא משנה באיזה פורמט או באילו שפות, ואני גם בוגר גאה של סדנאות בישול בקורדון בלוֹ בצרפת ובמכון הקולינרי באמריקה, וגם זכיתי להכשרה אישית בתחום הנּובל קוויזין אצל השף מישל ֵגָראר. לשמחתי, נסיעות העסקים התכופות שלי פתחו בפניי הזדמנויות למפגשי הכשרה קצרים הממוקדים במסורות מקומיות, וכך השתלמתי גם בטקס התה היפני, בהכנת מאפי גבינה אוזבקיים, בהתססת בירה אוסטרלית ובייבוש בשר ציד והכנת נקניקי לווייתן בשיטה הנורווגית. אני גם גאה במיוחד שהספקתי להצטרף למסע של הרפתקאות קולינריות בהונג קונג עם השף הידוען אנתוני בורדיין, מחבר רב־המכר ״סודות מחיי המטבח״ (וזה היה מזל גדול, כי מעט אחר כך הוא שם קץ לחייו, בשיא הקריירה שלו ובלי שום סיבה נראית לעין, והמנקה מצאה אותו בבוקר המחרת מתנדנד מהתקרה בחדרו בבית המלון).
אני לא מספר את כל זה כדי להתפאר, אפילו שיש במה. אלא כדי להבהיר לכם עד כמה אני רציני ביחס לעולם הקולינריה. ויום אחד בעתיד - כך חשבתי לפני שהכול התקלקל - אפרוש מעסקי הייעוץ העסקי ואחזור לישראל להקים מסעדת שף, או אפילו רשת מסעדות. לכן תמיד הקפדתי שכל דירה שאני שוכר, ואפילו לשבוע ימים בלבד, תהיה מצוידת במטבח מרווח ומואר המאובזר בכל הציוד הדרוש לבישול גורמה. וכך היה המקרה גם בפעם הזו, כשהגעתי לדרום אפריקה לחודש ימים ושכרתי דירת גג של חמישה חדרים במגדל זכוכית שמתרומם לגובה שלושים קומות בלב מתחם מאובטח ומגודר היטב. הדירה הייתה מרוהטת בפונקציונליות אוניברסלית, קו נקי בצבע אפור טפלון, עם כמה התאמות מתבקשות ברוח המקום (שטיח עור זברה בסלון, רובה כפול קנה מחליד על הקיר מעל האח הדקורטיבית, פוחלצי ראשים מקורננים בחדר השינה, ושאר מזכרות ציד קטנות המפוזרות אסטרטגית ברחבי הבית). מרפסת הגג הייתה רחבה מספיק למסיבה עם חמישים אורחים, ומאובזרת במתקן גריל גחלים גדול מספיק כדי להאכיל את כולם. בעת קבלת הדירה עברתי ארון־ארון, מגירה־מגירה, ובדקתי שכל ציוד המטבח עומד ברמה הגבוהה ביותר: מטחנת הבשר, מייבש החסה, מבער הסוכר, מכתש הבזלת, שושנת האידוי, מגרדת המוסקט, חולץ הפקקים, התרווד, המרית, הקולפן, הזֶסְטֵר, ואפילו הקיסם. הכול השביע את רצוני, הכול, זולת הסכין. במקום סכין השף המתבקשת היה שם קופיץ קצבים ישן, אולי אפילו עתיק, כלי עבודה יעיל לביתור עופות ויונקים קטנים, מושחז מספיק כדי לעבור את מבחן הציפורן, אך לא יותר מזה. בקיצור, פריט מוזיאלי שנועד לתת אווירה מקומית אך לא מתאים לצורכי המטבח של המאה העשרים ואחת.
כבר בבוקר המחרת נסעתי למרכז יוהנסבורג וביקרתי בחנות ציוד מטבח גורמה בעלת מבחר מוצרים המתפרשת על פני שלוש קומות. במחלקת הסכינים היו מותגים מהשורה הראשונה, אבל לא מעבר לזה. התלבטתי בין שמונה אינטש של סום־היקארי שעלתה מאתיים שלושים דולר, ובין שמונה אינטש בסגנון אירופאי, סכין של ווסטהוף הגרמנית, שהייתה טיפה זולה יותר ועלתה מאתיים דולר בלבד. שתיהן סכינים טובות שבאות מבית טוב, עשויות מפלדת אל־חלד ובעלות ידית אחיזה ארגונומית. בדקתי את חדות הלהב, בהתחלה במבחן הציפורן, ואחרי זה עם נייר גלגול. העמדתי את הנייר הדק על שולחן התצוגה, החזקתי אותו קלות בין אצבע לאגודל והורדתי דרכו בעדינות את להב הסכין מבלי להפעיל שום לחץ מלבד משקל הסכין עצמה. שתיהן חתכו בקו ישר למדי, גם עם כיוון הסיבים של הדף, וגם, וכאן האתגר האמיתי, במאונך לכיוון הסיבים. הסקתי כי שתיהן חדות מספיק כדי להתגלח איתן, קצה להב בעובי של 0.3 מיקרון בערך. בקיצור, סכינים מצוינות. מעל ומעבר לצרכים שלי בביקור הזה. ובכל זאת, משום־מה, לא הייתי מרוצה. לפעמים זה כך. כאילו תינוק זר בוכה בחדר סמוך. אני נתקף בחוסר נחת חסר הסבר. הכול לכאורה טוב. דבש ניגר ואבקת סוכר. מבחינה אובייקטיבית הכול מצוין אפילו, ובכל זאת.
המוכר, איש מבוגר בעל מבנה פנים אסייתי, כנראה הבחין במבדקים שביצעתי לחדות הסכינים והבין לליבי. הוא ניגש אליי והציע להראות לי סכין נוספת, כזו שלא נמצאת בתצוגה הכללית: ״סכין למביני דבר״, כך אמר באנגלית עם מבטא יפני. אני כבר מכיר את טכניקות המכירה האלה, ולא פעם התאכזבתי לגלות שמאחורי הקלעים הזבנים מוכרים אותה סחורה בדיוק, רק יותר ביוקר. לכן הרמתי גבה ספקנית ושאלתי באיזו פירמה מדובר, והוא ענה, בחרדת קודש: ״סוּפוֹקוֹ״.
מיד באתי איתו.
עד אותו הרגע לא יצא לי לראות מקרוב סכין של סופוקו. רק קראתי עליהן במגזינים, ופעם, בביקור בקיוטו, ראיתי תוכנית תיעודית ביפנית שעסקה בתהליך החישול הסיזיפי שלהן: שלושה חרשי מתכת מומחים עובדים שלושה חודשים על כל סכין, מכים אותה ידנית בפטישים במשמרות, עד שהם מביאים אותה לידי שלמות. במאי התוכנית היה אובססיבי לסכינים האלה, ולא היחיד, בקרב קהילת חובבי הסכינים הן היו לאגדה. סכיני סופוקו מיוצרות על ידי בני משפחת אקירה, חרשי מתכת אומנים שמשך מאות שנים יצרו חרבות סמוראים עבור השושלת הקיסרית. תהליך חישול הסכינים הוא סוד שעבר במשפחתם מדור לדור, ושום טכניקה תעשייתית מודרנית לא הצליחה להתקרב לאיכות הלהב הנוראה של פלדת הטָמָהַָגָנֶה. להב שהוא לא רק חד וחזק מאוד, אלא גם בולם זעזועים ועמיד לשימוש ממושך. אם משום־מה יש צורך להשחיז סכין סופוקו, אסור בשום פנים לעשות זאת לבד, אלא שולחים אותה בחזרה ליפן והיא מחושלת מחדש על ידי היצרן. למרות שיש להן ביקוש עצום, מיוצרות רק כמה עשרות סכינים כאלו בשנה, ורובן מוזמנות מראש על ידי גדולי השפים היפנים — וגם על ידי ראשי היקוזה. לא מוכרים אותן לזרים. רק סכינים אחדות מצאו את דרכן למערב. איך הגיעה סכין סופוקו ליוהנסבורג? ואם הגיעה, למה היא נמכרת? המוכר הסביר לי שזו סכין פרטית שלו, שהיא יקרה מאוד לליבו ורק בשל נסיבות אישיות מצערות הוא נאלץ למכור אותה, ואני קיבלתי את דבריו. הייתי צריך לחשוד, להבין שזה לא סביר. הייתי צריך להתרחק. אבל הסקרנות, כרגיל, הייתה חזקה מהזהירות.
[ג]
כשנכנסנו לחדר האחורי חלץ המוכר את נעליו והתיישב על השטיח בישיבת ״סייֶזה״ מסורתית. כלומר על הברכיים, כשהישבן מונח על העקבים והידיים נחות בקלילות על הירכיים. היו בחדר שולחן וכיסאות, אך הוא ישב בכוונה על השטיח, מבטו פונה קדימה, והמתין שגם אני אנהג כמוהו. הבנתי שהוא מזמין אותי להצטרף אליו למרחב טקסי בעל כללים קשוחים כשל טקס התה, ונזכרתי שבסרט התיעודי נאמר שכל מכירה של סכין סופוקו, או אפילו הצגה שלה, נעשית על פי כללים מדוקדקים הכפופים לקוד הכבוד הסמוראי. חלצתי נעליים והתיישבתי מולו, הוא קד קידה עמוקה ואני קדתי חזרה. מרגע זה הוא דיבר אליי ביפנית בלבד. אוצר המילים המוגבל שלי הספיק כדי להבין את עיקרי הדברים: כמה הכרזות פיוטיות במיוחד, תודה לאבות, לדורות הקודמים של משפחת יצרני החרבות, וגם, כך נדמה לי, תודה ל״רוח הברזל״ ובקשת רשות מ״נשמת הסכין״. לאחר מכן הוא קם וכשחזר הניח ביני ובינו קופסת עץ מוארכת והשתחווה שוב, הפעם לא אליי, אלא לקופסת הסכין. גם אני השתחוויתי אליה.
״זה בית הסכין,״ הוא אמר והמתין לתשובתי. לא ידעתי מה עליי לומר על פי כללי הטקס, ופניו החתומות לא נתנו לי כל רמז.
״אני מבין,״ אמרתי לבסוף.
כנראה תשובתי סיפקה אותו, שכן הוא פתח את הקופסה ובתוכה ראיתי את הסכין נתונה בתוך נדן מצופה לכה שחורה.
״זה לבושה הגשמי של הסכין,״ הוא אמר. ״אני מבין,״ אמרתי שוב.
אחר כך הוא הרים את הסכין, איזן אותה בין שתי כפות ידיו, השתחווה והגיש לי אותה. השתחוויתי ולקחתי מידיו את הסכין. אחזתי בידית ועדיין לא הסרתי את הנדן. כבר בשלב זה הרגשתי שאני נמצא בנוכחותה של גדוּלה. אפילו ידית האחיזה של הסכין הייתה מושלמת בפשטותה. היא התאימה במדויק לכף היד שלי, כאילו נוצרה במיוחד עבורי. ידעתי ששום סכין אחרת שהחזקתי בחיי לא הייתה באיכות כזו: מצוינות יסודית כל כך, מהותית כל כך, שהיא בגדר סגולה רוחנית. למעשה, שום חפץ שהיה בבעלותי לא התקרב כמוה לשלמות. ואז, בבת אחת, התרחש שינוי מוחלט בהוויה. שינוי עדין מאוד, אך נוכח בכול. רגע חד כתער של הרמוניה גמורה. כל חושיי התחדדו והייתי נוכח מאוד, נתון לחלוטין ברגע, מודע לכל גרגיר אבק בקרן האור. ויחד עם זאת, במובן מסוים, כבר לא היינו בחדר האחורי של חנות כלי מטבח, לא היינו ביוהנסבורג. נדדנו בזמן ובמרחב ליפן הפאודלית, נמצאנו בפגודה בנויה עץ שזיף משויף ונייר אורז, מוקפים יערות במבוק, מאזינים לפריטת מיתרי הקוֹטוֹ. כל הדברים בעולם היו מאוזנים, בכול שרר אושר שקט.
״פתח אותה,״ הוא אמר וקולו החזיר אותי מאי־שם ונעץ אותי שוב במקום ובזמן. נשמתי עמוק. שלפתי את הסכין מהנדן. הלהב התגלה בפניי - וליבי פסק לפעום. זה היה להב יפהפה. אינסוף לכוד בתוך פיסת ברזל. הייתה בסכין העירומה איכות כמעט ארוטית. המבנה שלה לא היה דומה לשום סכין שף אחרת. הלהב לא היה מלבני כמו של הסכינים הסיניות, לא משולש ארוך וצר כמו של רוב הסכינים היפניות, ולא בעל קצה מעוגל מעט כמו של הסכינים האירופיות שנועדו לתנועת נד־נד של קיצוץ על קרש החיתוך. היה לה רק את העיקול הקל, המעודן, של חרב הסמוראי.
״בדוק אותה,״ הוא אמר, וקולו הטקסי, הניטרלי, נסדק מעט. הרמתי אותה לגובה עיניי ובחנתי את הלהב מקרוב, כלומר, בחנתי את הקצה החותך של הלהב, האזור המושחז והבוהק שנקרא בעברית ״חֻֻרְְפָָה״. אפילו במבט מהיר ראיתי שהסכין חדה בהרבה משתי הסכינים שבחנתי קודם. הבוהַַק של החורפה היה מסנוור והעיד על חדות שלא היה לי אוצר המילים ההולם לתארה. בקרב קהילת חובבי הסכינים התפתחו עם השנים מונחים מקובלים לתיאורן של סכינים חדות במיוחד: חדות מפחידה, חדות משוגעת, חדות מטורפת, חדות מרושעת, וכן הלאה. אך החדות של הסכין הזו הפליגה הרחק מעבר לכל הדרגות האלו. יותר משהייתה זו סכין מעשה ידי אדם, היא הייתה שן חותכת של יצור אגדי, כריש קדמון ועצום ממדים או דרקון־נקמות. היה זה ניב שנתלש מתוך פה מפלצת בסוף מסע הרפתקאות וייסורים, וכשהאביר העייף והפצוע חזר סוף־סוף לביתו, עייף וזקן, הוא הוסיף לה ידית אחיזה מעץ. לא האמנתי שאני נמצא בנוכחות של סכין נעלה שכזו. יהיה זה מעליב לבדוק את חדותה בעזרת נייר גלגול. יהיה זה מעליב לבדוק אותה בכלל. ובכל זאת, לבדוק צריך: אלו כללי הטקס. הנחתי את הסכין על השטיח כשחורפת הלהב פונה כלפי מעלה. בתנועה מהירה תלשתי מעורפי שערה יחידה, ישרה, החזקתי אותה במאוזן מעל הסכין ושמטתי. השערה נפלה לאט דרך האוויר, מתערסלת כמו נוצה ברוח, וכשנגעה בחורפה נחתכה בדממה והמשיכה ליפול באותו קצב בדיוק, כמו לא הבחינה בכלל שמשהו איום קרה לה. התרגשתי עד עמקי נשמתי, מעולם לא פגשתי סכין שיכולה לחתוך כך.
״נסה שוב,״ הוא אמר, ומשהו ברטט קולו כמו רמז לי שהמבחן שבחרתי היה קל מדי. תלשתי מעורפי שערה נוספת, והפעם החזקתי אותה במאונך, כששורש השערה עומד בדיוק מעל הלהב, שמטתי אותה והשערה נפלה והתפצלה לשתיים במרכזה, קנה־השערה נחצה והיא הפכה לשתי שערות דקות יותר שהתקרזלו כמו קליפה. הבטתי במוכר והופתעתי לראות שדמעות עמדו בעיניו. לא ידעתי אם הוא נרגש כמוני מנפלאות הסכין, אם הוא נעצב מכך שייתכן שייפרד ממנה בקרוב, או שמא הוא נזכר בנסיבות חייו המצערות בהכרח, אלו שהביאו אותו למכירתה.
״אחוז בה,״ הוא אמר וקולו רעד. החזקתי בידית האחיזה וחשתי, אולי לראשונה בחיי, שאני אדם שלם. לא, יותר מזה, הרבה יותר מזה, שאני יצור חדש ומעולה: אדם־סכין. הסכין הייתה המשכה הטבעי של היד שלי, אקסטנציה של הגוף. כמו המכחול בידיו של אמן הקליגרפיה. מיד ראיתי בעיני רוחי באיזו זריזות אני חותך, קוצץ ומפרק ירקות ובעלי חיים. איך אני פורס נתח בשר בקר לפרוסות דקיקות, כמעט שקופות, להכנת קרפצ׳יו. דמיינתי איך אני מפסל בעזרת הסכין סשימי מטונה אדומה או תמנון טרי, איך בחבטה אחת, עזה ומדויקת, אוכל לחצות תרנגול הודו שלם, לחתוך במכה דרך כל העצמות, ואפילו העזתי לתכנן מסע ציד של שבוע ברחבי הסוואנה, מסע שבו אשתמש בסכין כדי להסיר עור של אנטילופה או קּודּו, אנקה את הקרביים, אבתר את הפגר הגדול, אחתוך ואחתוך, אשסף ואערוף, והדם ייזל וירווה את האדמה...
״אדוני,״ הוא אמר ודמעה ראשונה זלגה במורד לחיו, ״אדוני יוכל לקחת אותה איתו עוד היום אם רק נסכים על סכום.״
הדמעה הדליקה בי נורת אזהרה. אדם שקשור כל כך לסכין סופוקו לא ימכור אותה לאיש זר שפגש במקרה. משהו כאן לא בסדר, שגוי במידה איומה. הייתי צריך לשאול את עצמי מה הוביל אותו למכור, מדוע הוא נפרד מסכין שכל כך חשובה לו. הייתי צריך לשאול אותו איך אדון בעל מעמד וטעם מעודן כמו שלו, מעמד שאפשר לו לרכוש סכין סופוקו, מתדרדר לדרגת עובד זוטר בחנות כולבו ביוהנסבורג. התעלמתי מכל הסימנים החשודים. ככל הנראה, כבר אז הייתי מסונוור בבוהק להב הסכין.
[ד]
הסכין עלתה הון תועפות, בסכום כזה יכולתי לאבזר מטבח של מסעדת יוקרה. למחרת התפקחתי, הבנתי שלא היה שום היגיון ברכישה המופרזת הזו. הקנייה הזו סתרה את כל אורח החיים שלי. אין לי מטבח קבוע, אני לא לוקח כמעט כלום במזוודה, וגם אם רציתי לשנע סכין מארץ לארץ, הרי נוהלי הביטחון הקשוחים של שדות התעופה יקשו על כך מאוד. החלטתי שלפני שאטוס מדרום אפריקה אמכור אותה, ואפילו במחיר הפסד. אולי המוכר יתחרט ויקנה אותה בחזרה בעצמו. כל מה שיהיה לי איתה זה רק חודש אחד, ובינתיים, כדאי לנצל כל רגע פנוי לבישולים.
אך בימים שלאחר מכן העסיקה אותי עבודתי מאוד. רצף של פגישות, נסיעות, משחקי גולף, מועדוני חשפנות ומגעים עסקיים סודיים בסאונות פיניות. לא היה לי רגע לבשל בעצמי. אכלתי בחוץ, במסעדות ובדוכני רחוב. אני מחבב את המטבח הדרום־אפריקאי, מטבח פיוז׳ן שמשלב מסורות אפריקאיות, שיטות בישול אירופיות שהובאו על ידי המתיישבים הקולוניאליסטים, רכיבים מיובאים ואפילו ירקות שהגיעו מהמזרח הרחוק — בגלל העבדים שההולנדים והבריטים השיטו הנה מאינדונזיה ומהודו. כך שזכיתי לתפריט מגוון: אכלתי צדפות ענק, דייסות תירס, סטייקים של חצי קילו ומעלה, ויותר מכול נהניתי מה״הוּּנדֶֶרפַַסטֵֵיי״, מעין פשטידת עוף מקומית על בסיס בצק פריך, ומנקניקיות הבורוורס הספירליות, שנראות כמו נחש שהתכרבל והתכונן לשינה.
לדירה חזרתי רק מאוחר בלילה. וכשחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לחלוץ נעליים, להדליק נר כתום ומקל קטורת, לשבת על השטיח בישיבת סייזה ולהביט בסכין. השתקפות הלהב השרתה עליי ריכוז מדיטטיבי. ללא כל מאמץ נלקחתי למקום אחר, לתודעה אחרת. להבת הנר ריצדה ונצנצה מוחזרת בעד בוהק הסכין, ושקט פנימי גמור שרר בתוכי. כל מה שאישי התפוגג, והמחשבות, גם הרעות וגם הטובות, נרגעו ושקעו כמו סופות חול רחוקות שאיבדו מכוחן. נותר רק להב הסכין. רק להב הסכין. מתכת חזקה ודקה, שהופכת דקה יותר ויותר, עד שקצה הלהב דק כל כך, דק במידה אינסופית, שהוא כבר רעיון מופשט. הסכין חתכה דרך הכזב של העולם. הבלתי נתפס היה בהישג יד, הבלתי נראה שכן בקצה המבט. המציאות הגולמית, חסרת ממדים ונצחית, איומה ואדירה, ניצבה לפניי.
הייתי חופשי.
התעוררתי וחזרתי לעצמי רק כשהכאב בשוקיים ובברכיים - כאב שישיבת סייזה ממושכת משרה על המערביים - הפך חזק מספיק והבקיע דרך מצב התודעה המשונה ששקעתי בו.
כך עבר שבוע שלם עד שהגיע יום חופשי שבו יכולתי להכין לעצמי ארוחה. הלכתי לקצב שמתמחה בבשר פרא והזמנתי ממנו שני קילו בשר בופלו שניצוד בבר. החלטתי להכין את הבשר כתבשיל קדירה, ולא על הפלנצ׳ה לפי הנטייה הטבעית שלי, כדי שיהיה לי תירוץ לקצוץ ולחתוך הרבה, וכך אוכל להתענג כמה שיותר על הסכין החדשה. כידוע, הבופלו רזה ויבש יותר מהבקר, לכן תכננתי לחתוך אותו לקוביות ולטגן אותו בכמות נדיבה של חמאה בתוך קדירת ברזל כבדה. קילפתי את הבצלים, הגזרים ותפוחי האדמה, וגם חלטתי וקילפתי את פקעות האָמָדוּמְבֶּה, ועוד כמה ירקות שורש מקומיים, ורק אז הוצאתי את הסכין מקופסתה, שלפתי אותה מנדנהּ וניגשתי למלאכה. כצפוי, היא חתכה בצורה נפלאה. כל חתך היה נקי ומדויק ולא דרש כמעט הפעלת כוח. הספיקה נגיעה קלה בחלק החיצוני של הירק, וכבר העמיקה הסכין והבקיעה מצידו השני. הסכין חדרה דרך החומר בקלות מסנוורת, כאילו היא ישות של רוח טהורה, וכל המוצק, כל הנוכח, כל הקיים, לא מהווה עבורה כל מכשול. כיבדתי אותה, וגם חשדתי בה. כשעובדים עם סכין כל כך חדה חובה להיזהר מאוד, לגעת בה אך ורק מהצד הקהה שלה, אף פעם לא לחתוך לכיוון הגוף, לא לעקם או לסובב אותה, לנגב אותה בזהירות מופלגת, לא להניח אותה על השיש או להשאיר אותה בכיור ולו לרגע, לא לשתות יין או להיות תחת השפעת סמים במהלך הבישול, לא להקשיב לפודקאסטים או מוזיקה, בקיצור, להימנע מכל פעולה שמסיחה את הדעת. הזהירות הוסיפה לטוהר החוויה, שכן הסכין דרשה ממני ריכוז ונוכחות שגבלו בתודעת זן - להיות אחד לגמרי עם כל פעולה שאתה מבצע. אתה קוצץ צרור ירק, וזה כל מה שאתה: איש קוצץ. אין לך עבר ואין לך עתיד, כל מהותך היא פעולת הקיצוץ.
כשהירקות כבר היו חתוכים ומוכנים בקערות נירוסטה נפרדות, ניגשתי לעיקר - נתח הבופלו. הבשר נראה יפה מאוד, בריא. ניכר שהוא הגיע מחיה שרעתה בבר ולא ברפת: בשר נקי יותר וגם מוצק יותר, עם רק מעט עורקי שומן לבנים. הרחתי אותו, ריח רענן, עם זכר למישורי עשב. לא הפעלתי כוח. אחזתי את הסכין ביציבות מעל הבשר והנמכתי אותה לעבר קרש החיתוך תוך תנועת משיכה עדינה, כמו נגן צ׳לו המניע לאט את קשתו. יותר משחתכתי ממש, פשוט נתתי לפלדה לחדור לבשר. הפעולה זרמה בטבעיות כאילו סוף־סוף מגשימה הסכין את ייעודה. תכננתי לחתוך קוביות של שני סנטימטר על שני סנטימטר. פעלתי בדיוק מקסימלי, דיוק מנתחים. המשכתי וחתכתי, מפריד פרוסות בעובי שני סנטימטר מתוך גוף הבשר הגדול, כל פרוסה כזו נפרסה לרצועות, וכל רצועה נחתכה לקוביות. נסחפתי בתוך שצף הפעולה. כבר הכרתי את הסכין, כך לפחות חשבתי, ויכולתי להזדרז יותר ועדיין להיזהר מספיק. חיתוך רדף חיתוך, עד שבסוף חתכתי במהירות שיא, באקסטזה כמעט, כאילו ליוו את פעולתי תופים שמכים בקצב. כל כך השתלהבתי עד שלא רציתי להפסיק. גם לאחר שהבשר כולו נחתך לגודל המתאים הוספתי וחציתי אותו לקוביות של סנטימטר, ואז של חצי סנטימטר, כולן קוביות שוות צלעות ומושלמות כמו שהסכין המופלאה הזו ידעה ליצור, אבל קטנות מדי לתבשיל שתכננתי. ובכל זאת, המשכתי וחתכתי. מרוב התלהבות שוצפת הוספתי וקצצתי גם את הקוביות הקטנות מדי לקוביות עוד יותר קטנות, ועוד יותר קטנות, קטנות כל כך שהבשר כבר דמה לבשר טחון. ואפילו כשהבנתי שהרסתי את הבשר התקשיתי להפסיק. הסכין פעלה כמו מעצמה. מתענגת, בבולמוס מבהיל, על חופש הפעולה שזכתה לו. ייתכן שהייתי ממשיך וקוצץ עד שהבשר כולו היה הופך לרפש אדמדם אלמלא חשתי פתאום עקיצה בידי. עצרתי כנדהם וראיתי שנחתכתי בקצה הבוהן. החתך היה עמוק ודם פרץ ממנו. קפאתי. לקח לי רגע להגיב, ובינתיים הדם זרם בחופשיות וזלג על הסכין. הבטתי בה בבהלה: היא הייתה מטונפת בדם כמו סכין של רוצח סדרתי. נחרדתי, אבל לא על עצמי נחרדתי אלא על הסכין. מחשבת הבהלה שחלפה בראשי הייתה בלתי הגיונית, ואפילו בזמן שחשבתי אותה הבנתי שזו מחשבה לא שפויה:
הסכין טעמה דם.
הסכין טעמה דם.
הסכין טעמה דם אדם.
מיד התעשתי, מצצתי את הבוהן, עצרתי את הדימום בנייר סופג, ולחצתי על הפצע באצבע הנגדית. הבטתי הצידה וראיתי: אדום־בורדו על בוהק מתכת, דם מנצנץ על הסכין, דם חם זולג על מתכת קרה. החי נספג בדומם. מיהרתי וניקיתי אותה, ייבשתי אותה במטלית כותנה, החזרתי אותה לנדן וסגרתי אותה בקופסתה. ורק לאחר מכן הוספתי וטיפלתי בפצעי. שטפתי, ניקיתי, חיטאתי, חבשתי בפלסטר. את הבשר המקולקל שטומא בדמי השלכתי לפח, ויחד איתו גם את הירקות החתוכים. ממילא איבדתי את התיאבון. הכול נראה בעיניי מזוהם. לא היה לי למה לצפות, אלא ליום המחרת. לקחתי כדור שינה על קיבה ריקה, ובשוכבי במיטה חשבתי, לא יכולתי להימנע מלחשוב, הסכין טעמה דם, הסכין טעמה דם, הסכין טעמה דם אדם.