השתיקה של אימא | מיכל גוברין | פתיחה

וידוי

לפני השינה קראתי במיטה, ואם התאחרה השעה עלתה מחדרם של ההורים הקריאה של אימא, ״מיכלי, תכבי את האור!״ למקרים אלו הייתי מצוידת בפנס, ולאורו, באוויר הדחוס שמתחת לשמיכה, המשכתי לקרוא.
הקריאה הייתה הדרך שלי להימלט ממועקת הבת היחידה בדירה בקומה השלישית בתל אביב אל ״ָשם״ שבו, ורק בו (הייתי משוכנעת,) מתקיימת המציאות המפעימה — הרי כאן שום דבר לא קורה. קראתי בראש הסולם ליד תעלת הבוידם (כתחליף מאובק לעליות הגג שבספרים( או השתרבבתי החוצה בין מוטות הברזל של מעקה המרפסת.
לילה אחד קראתי בלב הולם מתחת לשמיכה את סיפורו של אדגר אלן פו ״נפילת בית אשר״. בסופו נמלט המספר מהטירה המתמוטטת, שמתה־חיה קבורה במרתפיה, וכשהוא מסובב את ראשו הוא רואה את הטירה נבקעת, ומבין שבריה מגיח הירח המלא.
הנחתי את הספר, אבל דפיקות הלב לא שככו. עכשיו שמעתי קול מקונן. קרוב מאוד. מה זה!?
מישהו מת אצל השכנים והם מקוננים?
חציתי יחפה את הדירה הדוממת למרפסת האחורית. בבניין שממול לא דלק שום אור, והדשא הגדול היה ריק. גם הקול הנורא לא נשמע עוד.
חזרתי נסערת לחדרי. מה זה היה? הסקתי )כנראה בהשפעת הסוריאליזם( שהקריאה חוללה בי הזיות, וסיפרתי זאת בגאווה.

שנים רבות אחרי מות הוריי התפנתה לכמה ימים הדירה בתל אביב. בארונות הקיר עדיין עמד הריח העמוק, הכתם על רצפת בית השימוש דמה לפיל, ומן המרפסת האחורית נראה הדשא, שיבש מזמן.
באחד הערבים יצאתי לארוחה עם ידיד. סיפרתי בבדיחות גם על קינת השכנים שהזיתי. הידיד, בן של ניצולים שגדל באירופה, תיאר איך לילה אחד התעורר לשמע הצעקות של אביו, ונחרד.
באותו רגע התמוטט בתוכי המחסום, והבנתי מניין עלו הצעקות ששמעתי. הן היו כה שונות מקולה הרגיל של אימא עד שלא זיהיתי אותן, וסברתי שמישהו מת אצל אחד השכנים ״והם מקוננים״. אימא התעוררה מצעדיי בדרך למרפסת, ואני חזרתי אל חדרי.
לא הייתי מסוגלת לשמוע אז את אימא. ויותר מכך, לא הייתי מסוגלת לשייך אליה את הצעקות.
חיים שלמים נדרשו כדי לחבר את הצעקה לצועקת, את קולה אל אוזניי וליבי.

חלק ראשון
הגלד

העיר החבויה

1

בבגד ים שחור צמוד לגופה הגיחה מתוך אימא לפתע פתאום אישה אחרת. היא נעמדה על שפת המים והתעמלה באיברים מונפים, מושיטה קדימה רגל מתוחה כבריקוד, מותחת מעלה את הזרועות, והיא אז כולה לעצמה, שונה מכל סובביה, שייכת למרחבי הכחול. הבטתי אז באישה שלא הכרתי, שלא אכפת לה שכולם רואים אותה ואת מערות בית השחי העמוקות שלה. מעבר לחלקת החול המפרידה בינינו בלעתי את מבוכתי עם חמצמצות הענבים שהתחממו בקופסה.
ובבת אחת תלשו אותי הזרועות החזקות של האימא הזאת הצוחקת, תלשו אותי מתוך השאון וההמון, ״בואי!״ ומשכו אותי אל תוך גל קר שמטפס למותניים ומכסה את החזה. בבהלת עלבון עוד התאמצתי רגע להזדקר לשמש ולחום, אבל אימא חיבקה אותי חזק אל גופה, והגל שטף את שתינו יחד. יד ביד נעמדנו מול הר המים הדוהר לעברנו, מפנות גב כמעט ברגע האחרון להולם שעוד רגע יכסה את שתינו ויתנפץ, ומיד אחריו גל נוסף שיסחף אותנו, וכשיתרסק יפלוט את שתינו יחד קרוב לחוף.
אז יימהל הקור בחמימות, ובקלילות ננתר יחד במים אל הגל הבא, ובמרום גבנונו התכול המבהיק, נישאת בידיה של אימא, איסחף

איתה בצהלה, עד שהגל יניח אותנו ברכות על החול הרך וייגרף לאחור, מותיר אחריו שבילים זוהרים. ושוב אנחנו רצות, אל הגל הבא, וגם הוא עוטף ונושא אותנו, ומגרונה של אימא מתרוננים גם השירים המצחיקים מהגימנזיּום בקרקוב, שירים שמיליהם נופלות לאחור כמו ליצנים הפוכים.
הצחוק היה נפרק שם בחיבוק במים בין הזרועות החזקות של אימא, בדילוג משותף מעל לגלים, בהתנפצותם המחרישה מעל שתינו, לרגע מכסה הכול בבהלת החבטה והאפלה ועצירת הנשימה בכל הכוח כשהפנים נסחפות בקערת הגל המתרסק, ואחרי הפחד ההקלה, כשצריבת המלח בעיניים מכסה את הכחול, ומתוך הרסיסים והעונג והמלח הצובט בגרון ניגר הצחוק, כי אנחנו יצורי מים, שתינו מפרכסות מתוך האור הגנוז במצולות אל אור השמש, והכול ניתז סביבנו ברסיסי בוַהק, בהתמזגות כחול של מעלה וכחול של מטה ובנצנוץ המים על העור החשוף והאיברים החזקים של אימא־של־הים, זו שהייתה לפני שהופרדו מים עליונים ממים תחתונים, והעולם עדיין היה אחד.

הים היה שם תמיד, אין־סופי ורונן. היה מגיח פתאום מתוך חלון האוטובוס בנסיעות לדודה טֹונָקה ולעיר החבויה, פתאום היה מתגלה ממרומי רחוב בוגרשוב שרוע במורדו בכחול בוהק. בקיץ, בשבתות שלא ביקרנו במוזאון, היינו הולכים שלושתנו, אבא אימא ואני, ״לרחוץ בים״. הים היה של אבא, זה היה ברור, ואיתו אספנו צדפים בכל הצבעים, וכששטפנו אותם במי הים היה זרזיף זעיר בוקע מהנקב שבכנפם.
אבל בימי החול הייתי נוסעת לים עם אימא, והמסע הזה היה שונה לגמרי. הוא התחיל באריזה מעיקה של מגבות, דלי כתום וכף כתומה ופירות שניקח לחוף, נמשך בישיבה באוטובוס על אימא, דחוקות שתינו לצד הצרורות, ואחר כך היה הדשדוש על האספלט

הלוהט עד רחוב הירקון, ופתאום מעבר לו, כמו על במת תיאטרון ענקית, נפרש הכחול הבוהק אפוף בשאון הרוחצים — קריאות מוכרי הקרטיבים המשתרכים בחול כחרפושיות עם ארגזי הקירור התלויים עליהם, צווחות להקות הילדים המשחקים על החוף והמוני כיסאות נוח, ומגבות פרושות ועליהן משתזפים ומשתזפות, ושאון הקיץ הלך והתגבר עם הלמות הלב בחזה ככל שהתקרבנו אל מעקה הטיילת.
המדרגות היו מכוסות שכבת חול, ועלו מהן ריחות רקב של ביצים קשות והבל תירס חם, וידה האמיצה של אימא הוליכה אותי עם הדלי והכף אל הכיסא הנוח — אחד לשתינו — עם הסוכך שהרכיב מעליו משכיר הכיסאות. פרקנו על החול את הצרורות שנשאנו, ופשטנו את בגדינו, והלב כבר כמעט התפוצץ מציפייה.
אחר כך, כשכבר התיישבנו שתינו, שיחקו ילדים זרים סביבנו על החול מוקפים אחים, אחיות, חברים, חברות, ואני ישבתי למרגלות כיסא הנוח. לבד הלכתי עם הדלי אל קו המים ומילאתי אותו וחזרתי לארמון שבניתי כדי למלא מים בתעלה שחפרתי סביבו.
רק לקראת הצהריים היינו קמות אל מחסן כיסאות הנוח הצמוד לקיר הטיילת, ובאפלולית הדחוסה בפריטי ציוד אפופים צחנת מלח וזפת ושמנוניות נייר ושתן וצואה היינו נדחקות גוף אל גוף להחליף בגדים. אימא, שכבר הכירה את המקום המשונה הזה, שפשפה את איבריי, דחקה מגבת לחריץ הטוסיק, גלגלה במיומנות את התחתונים שלי לפס צר, כשהרגל שלי המלאה בחול מתרוממת להידחק לתוכם, ואחר כך התלבשה לצידי. ומה דווקא שם מקרב אליי כל כך את הגוף העירום של אימא? רכינת השדיים, פלחי הישבן המתגלים עד לבישת התחתונים? מה עוד ברכינה הזאת גוף אל גוף בגומחת המחסן, שרק סדק אור צר מאיר אותה בעירוב של ריקבון וחדוות חיים, חקק את הרגע כהתגלות הגוף של אימא?
ריח של ים קריר עלה ממנה בערטול המתוק המלוח הלא מוכר, וזרועותיה החזקות בוהקות ללא סימן.

אחר כך, במסע שלנו בחזרה הביתה, החלה הדעיכה. בוססנו בחול הלוהט שבמעלה החוף, נסענו באוטובוס לוהט לא פחות שהיטלטל ברחובות צרובים משמש, השתרכנו בכבדות הביתה. ושם, כל האושר שהתרונן בגלים התפוגג על סף חדרה שתריסיו מוגפים בצהריים, כי אימא נחה אז, נבלעת בעולמה

2

הבית רוחש סודות. מרחבי מסתורין אפלוליים חודרים אל החדר שלי בנהמת המנועים של הספינה השטה. ספנים עמלניים על סיפונה והם קוראים בקולה המצלצל של אימא — היא המשיטה את הספינה בין אורות לצללים בריצוד של עולם נסתר. שאון המנועים אינו חדל גם כשהחדר סגור. טריקת דלת הארון במסדרון, קרקוש הדלי, חבטות מחבט השטיחים, צעדי המטאטא המתקדם כמו חיה שעירה ששום דבר לא יעצור אותה, עד שגם הוא נחבט על מעקה המרפסת וסלסולי אבק ניתקים משערו ומתרוממים, ומהמטבח נשמעות נקישות סכין החלטיות על קרש החיתוך.
בבקרים מהדהדת הלמות פטיש עליזה. אימא הזיזה במטבח את שולחן האוכל, ובמקומו הקימה בית מלאכה קטן לייצור נפות מרצועות עץ גמישות ושבכות דקיקות, ועל הסדן עולות ידיה ויורדות בריקוד הפטיש. היא מגלגלת רצועת עץ, מותחת עליה שבכה, הולמת בכל מסמר עד שנצנוצו נבלע בחישוק העץ הסובב על הסדן במחול ידיה, ומול הילדה המשתאה היא מכריזה בצחוק, ״עוד נפה מוכנה!״
ואצלי בחדר, עם הארון והשולחן שאימא צבעה בצהוב עליז, יש צרור בד ובתוכו השמַאטקעלעך, חתיכות הבד הצבעוניות שקולט, החברה של אימא, אספה מהתופרות שלה כדי שאוכל להכין מהן בגדים לבובות.

בכל בוקר כשאימא נכנסת היא חבוקה בצללים, עד שהיא מניפה את ידה ופירורי הזוהר נחפזים אליה באלומה הבוקעת מבין שלבי

התריס. ״זה האור!״ היא מכריזה בקול נוהר ולוכדת את ההבהוב בין אצבעותיה. היא חוצה זקופה את החדר, ובנקישה עזה פותחת לרווחה את כנפות התריס הפונה למזרח, ועם הצללים נעלמים גם כל גרגירי האור, נבלעים באשד המסמא, המציף, נמוגים עם הסוד.
בבוקרי שבתות היה האור נכנס באלומה סמיכה יותר, והחדר היה צף בבועה רוטטת מהמיית התורים שבחצר, פרררר, פרררר, מפכה כמו הצחוק המגרגר של אימא, פרררר, פרררר, כשהיא קולעת שובך מאצבעותיה: שתי האצבעות המורות רוכנות אל האגודלים כחלונות, שתי האמות נזקפות לגמלון גג, ומתוך החלונות צצות שתי יונים של הקמיצות, וזנבות הזרתות מתנופפים בקולה המתרונן של אימא, פרררר, פרררר...
בשבת מתפשטים וממלאים את החדר ניחוחות ארוחת הבוקר. אבא, שנח מתפקידיו הציבוריים, מהמהם לעצמו ניגון חסידי ומכין את הארוחה שגולת הכותרת שלה היא הלַאטקעס: פרוסות נדיבות של חלה טבולות בחלב וביצה ומיטגנות לאט. אבל כשאחת מהן מונחת בצלחת שלי, זרועה בגרגירי סוכר, אבא מתחפש לזאב רעב ותובע שאוותר על הלאטקע — ״במילא לא תאכלי אותה״ — וצריך לגונן בחירוף נפש עליה ועל פריכותה הנימוחה בצלחת.
בצלילות בוקרי שבתות מרחף הבית אל העולמות שבין דפי הספרים והמוספים הספרותיים, שההורים נבלעים לתוכם דרך שבילי הנייר המרשרשים בגיליונות הגדולים. בבית דומייה והמהום.

אחר כך מונחת על המיטה של אימא גיגית מים, ולצידה, על עיתון פרוש, זוג מספריים קטן, פצירת מתכת וסכין עגולת להב ולה ידית שנהב. על העיתון עולות כפות הרגליים היחפות, המוזרות, של אימא, מעוותות צורה בעצם הבולטת מצידן ובאצבעות הכפופות. אימא רוכנת אליהן במסירות שלא הולמת את עיוותן, מטפלת בהן בקפדנות, כמעט בגאווה: משרה אותן במים, מסירה בסכין או

במספריים קרום מיוּבל, שקועה כולה בכפות רגליה, שני יצורים מוזרים שזקוקים לטיפולה המסור והם חלק מן הסוד הסובב את מיטתה.
אבל בערב אימא נועלת את נעלי העקב ואוחזת בידיי, ושתינו יוצאות יחד בריקוד הקרקוביאק על השטיח בסלון, סובבות בין ערוגות הפרחים הכחולים־אדומים כמו ״הגּוָרלים״, שוכני ההרים המופלאים, ששם גר פעם הילד ָמאֶרק — הבן של אימא. אימא אומרת ״מאֶרק״ בקול חולמני שבוקע ממחוזות עלומים, ופיסות זוהר מוקפות אפלה מרפרפות בעיניה. גרעין האהבה נובט אז מהחושך שבעומק החיבוק, וקולה הזהוב הקטיפתי עוטף אותנו בהברות רכות שרק מאֶרק מבין:

ָאה ָאה קֹוְדקי ְדָוה, ָשֶרה ּבּוֶרה אֹוִּבידָוה ִניץ׳ נֶיה ִּבנדֹוו רֹוִּביָוה

עד השורה המיוחדת שלי, ִטילקֹו מיכל נא, נא, נא... אני לופתת את גופה של אימא, מנענעת אותה, שתמשיך לשיר לנו, לי ולילד מאֶרק, נא, נא, נא, תערסל אותנו בגוש מחובק אחד.

ויש גם ימים של סגריר, כשאבא לא בבית, והשמיים נעשים בבת אחת שחורים, ומהפנים של אימא מגיחים עננים קודרים, מתקדמים עם גלי המחשבות שרצות לה על המצח. שפתיה נפשקות בדיבור לא נשמע, אצבעותיה מתופפות בהיסח דעת, והעיניים שלה מסתכלות ולא רואות. ופתאום הכול מחשיך והגרון נסתם, והדפיקות בבית מתגברות ומתאמצות להניע הלאה את מנועי הספינה השטה בין צל לאור. אבל אחר כך נעים העננים הלאה במסעם, אור חיוור מפזר בהרות על עלי העץ הרטובים,

וכבר הוא שוטף את המטבח, ומבעד לחושך מבקיע החיוך הקונדסי של אימא, ושוב אפשר לנשום.

לפעמים, כשהסופה מטלטלת את הבית, כנף החלון הולמת במשקוף, המרזב רועם מנחשולי גשם, והבטן מכווצת מפחד שמא ספינת הבית תטבע, דווקא אז צצה הקלה. כי הסופה הרי קיננה שם כל הזמן, ארבה וחיכתה לשעתה, ועכשיו כשנפתחו השמיים נחשף סודם והכול התגלה. ובלילה, כשהרעמים קורעים את העולם ואני בולמת את נשימתי, הפחד אז מתוק, כי אפשר לרוץ למיטה של אימא — כשיש רעמים היא מרשה, ואפשר להיצמד חזק־חזק אל הגוף החם שלה ואל בד הפלנל הרך של הפיג׳מה, ומתוך החיבוק לחוש איך היא צוחקת בגרגור מדגדג.
ולכן לפעמים, כדי לחטוף את אימא ממה שמכסה לה את הפנים, אני מושיבה אותה על הברכיים, עם המשקל שלה שכמעט מוחץ אותי, ומנענעת אותה, ָאה ָאה קֹוְדקי ְדָוה, טילקו אימא נא, נא, נא...