שני ילדים וילדה משחקים באבא, אמא וילד. אמא רוחצת כלים במטבח, אבא משכיב את הילד לישון ומספר לו סיפור לפני השינה. למראה עורק עבה שבולט בצוואר הילד שראשו מונח בחיקו מתאר לו האבא-ילד שאם יחתוך אותו, כל הדם שלו ייזל החוצה. ככה מתחיל הילד פטר את סיפורו, שעומד להכיל, אגב ערבוב תמידי של בדיון ומציאות, את סיפור ילדותו, את סיפור משפחתו היהודית למחצה למן ראשיתה בימי ישו, ועמו את סיפור העם היהודי כולו. וכל הסיפורים האלה – שאת מקצתם הילד מביא מפי סבו - כמוהם כתמונת משחק הילדים שבפתח הספר: הם מתנודדים בין הכמיהה ליציבות, לעדנה ורכות, ובין נוכחותה הקבועה של התוקפנות והאלימות למיניה ולפרצופיה השונים והמשונים. המתח הדינאמי בין הקטבים האלה הוא חוט השני שנותן לכידות ליצירת הפרוזה הפיוטית הזאת, ששום סיפור מאותם סיפורים אינו מסופר בה כהלכתו. כי סיפור כהלכתו אינו מתיישב עם עולמו של פטר הקטן: ילד הגדל אצל סבו וסבתו בשנות החמישים בהונגריה הסטליניסטית, אמו מתה, אביו מעורב בעסקי מודיעין וריגול עכורים ואינו פוקד את הבית אלא לעיתים לא קבועות, וסופו שהוא מתגלגל לפנימייה רודנית לאחר שהסב והסבתא מתים לנגד עיניו זה אחר זה – לא לפני שהם מטביעים בנשמתו את חותמו הכבד של עולמם המשובש שלהם עצמם, העומד בסימן החורבן שהניחה אחריה מלחמת העולם השנייה. בכל אלה נוגע "הסוף של רומן משפחה" בעוצמה רבה, בפרוזה פרועה, רבת תעוזה, שהקנתה למחברה את מקומו בין גדולי הסופרים המודרניים של הונגריה.