הזיכוי | ירום הלוי | פרקים ראשונים

פרק 1

הייתה לי ילדות מסעירה. אהבתי לדוג, לצוד, להתבודד. רדפתי אחרי פרפרים, לא רדפתי צדק. פעם הצלתי ארנב מלפיתת נחש, בפעם אחרת גאלתי חיפושיות שהסתבכו בקרקפת העצבּוניות. כמה פשוט וקל היה לכתוב על עצמי במונחים של ״נועד לגדולות״ — כזה שכבר בילדותו ניכר היה שלא יוכל לעמוד בבוא היום מול זעקת החפות של זדורוב. אבל האמת פשוטה וסתמית הרבה יותר: הייתי ילד פרא, שד משחת ומחמיץ לימודים סדרתי. ברחתי, קיללתי, פילחתי. לא ידעתי גבולות. לא ידעתי בושה. ייתכן שתיק זדורוב יושב אצלי בדיוק על ההפך ממה שהייתי: תיקון, או אולי גאולה.
הייתה לי ילדות יפה, אבל לא כזו שמזקיפה את קומתה של המורה שלי. השבעתי אותה מרורים. פעם נתקלנו בה ברחוב. אימא עם רנן אחי הבכור ואיתי, ילד בכל יד. עד היום אני זוכר איך נפערו עיניה, איך שאלה את אימי בחוסר אמון מוחלט: השניים האלה אחים? כי הרי לא ייתכן שרנן המוצלח וירום הסורר גדלו באותו בית וקיבלו אותו חינוך.
נולדתי בהולנד, לשם נסע אבי להתמחות בהנדסת אוניות. נוף ילדותי הקדומה נותר מעומעם ומעורפל: קור, נהר קפוא וילדים בלונדינים. חזרנו לישראל והתמקמנו בשכונת כרמליה בחיפה. גדלתי על ההר. הכרמל היה אז ירוק, עוצמתי ופרוע כמוני. רק בתים אחדים ניקדו אותו, מפוזרים על ההר כמו נמשים שצצו פה ושם על פניו. כביש אספלט צר הסתיים בקצה ההר, אל מול תהום פעורה של ואדי וים בסופו, במקום שכינינו "סוף העולם". הטבע רחש חיים מכל הסוגים והגוונים, ולמדתי להכיר את מנעד הקולות הדקים דרך הרגליים; אחרי שעות בית הספר, במקום בית הספר, לפעמים לבד, לפעמים עם חברים; היינו ארבעה פלוס אחד, שקט ומופנם, חבורה פרועה ותוססת שלא ידעה פחד: הצצנו לזוגות אוהבים ב"סוף העולם" ובפינות טבע חבויות, הצקנו לעוברים ושבים, ברחנו מהמשטרה, נתפסנו בניידת, ביקשנו יפה ״סליחה״ וחזרנו לפלח אגסים. היינו שליטי ההר בלי כתר, בלי גבול.
ביום הולדתי, הייתי אז בן 11, לקחתי יום חופש וגם את החבר המופנם. ירדנו לוואדי. הקיץ חולל בו שמות, הפך את הפלומה הירוקה־שעירה לטלאי טרשים קירח. הנוף היה צהוב וסדוק ופתאום מצאנו שועל. חברי ראה אותו ראשון. הצביע עליו והתקרבנו. השועל היה מת אבל גופתו הקטנה עדיין חמה ורפויה, פרוותו נוצצת בשמש ועיניו מבריקות, פקוחות לרווחה. הרבה גופות יצא לי לראות בחיי. עורך דין בתחום הפלילי לומד לתת בהן סימנים — כמה זמן עבר מאז הפסיק הלב לפעום, אם זה רצח אכזר או מוות שקט. אצל השועל ראינו מוות שקט ולא מכוער, אף על פי שעם השנים למדתי שאין מוות יפה וששום תיאור אינו יכול להסתיר את העליבות והעלבון הסופיים, את צפידת האיברים, את עכירות העיניים, את צהבהבות העור וסירחונו — כל מה שהיה והסתיים סיום מוחלט ובלתי ניתן לערעור.
אבל באותו הבוקר היה השועל משובב נפש במותו מפואר הפרווה. החבר שלי אמר: הזנב שלי, אני מצאתי אותו. ואני אמרתי: אתה מצאת את השועל, אבל אני הבאתי אותך אל המקום הזה ובלעדיי לא היית רואה אותו. לא היה מסובך כל כך לריב איתו. הוא היה רכרוכי ומהוסס, ואני — עורך דין שיודע לטעון. אבל הפעם הוא גילה פתאום עמוד שדרה ונלחם על הזנב. טען והתעקש כאילו חייו תלויים בזה. הוא הוציא אולר מהכיס, חתך את הזנב והסתלק איתו.
חזרתי הביתה וסיפרתי על דבר השועל להוריי. אימי נחרדה.
״איפה ישמור החבר שלך את חתיכת הנבלה הזאת?״
זיהיתי הזדמנות. ״הוא שם אותו במגירה בחדרו״, אמרתי בשלווה.
״ואימא שלו יודעת?״
״ברור שלא, אסור. אם תדע, היא תיקח את הזנב ותזרוק אותו״.
ההמשך התנהל כפי שצפיתי בדיוק: אימי התקשרה לאימו, וזו הקימה מהומה. גם אני התקשרתי וסיפרתי לחבר הנזוף שדוד רחוק במשפחתי נגע בזנב שועל וחטף כלבת; שערו נשר והוא התחרש; אם לא היה מקבל טיפול חירום, היה גם מתעוור; מזל שלקחו את הזנב וקברו עמוק באדמה. על כן הצעתי באבירות לסייע בקבורת הזנב בגינת הבית. למחרת התגנבתי לשם בשנית ושלפתי את האוצר השעיר מתוך הבור.
כמה שבועות טובים הייתי יקיר השכונה. באו לראות את הזנב, לקנא, לשלם כדי לגעת. גם החבר שלי הגיע. התבונן בזנב בדממה ולא אמר מילה. אפילו לא טרחתי להמציא סיפור כיסוי, כל כך זחוח הייתי. בסוף אימא גילתה את הזנב וזרקה אותו לפח. בינתיים החבר נעלם. גם מהחבורה התנתק.
נהפכתי ממזר יותר ואכזר יותר. נתתי מכות. השחזתי מילים. היה בי דחף בלתי נשלט לפרוץ מסגרות. בגיל 12 גנבתי קישוטים מהסוכות בשכונה. משהו בניירות הזהב המנצנצים הוציא ממני איזה שד. הייתי היזם, המבצע וגם האחראי לשלל. כששוטרים רדפו אחריי, השקית הייתה אצלי ביד. תוך כדי ריצה זרקתי אותה והעלמתי ראיות. הייתי זריז וקל רגליים, ובכל זאת הפעם תפסו אותי והכניסו לניידת. נלקחתי אחר כבוד לחקירת משטרה בעיר התחתית, ובחצות הלילה החזירו אותי הביתה — שני שוטרים וירום הקטן — דפקו על הדלת, ואימא מודאגת ומבוהלת כמעט התעלפה. זה היה השלב שבו הדודה החליטה שצריך לקחת אותי אל הרופא. ריטלין עוד לא היה אז באופנה והציונים שלי היו טובים — מקרה של ״ראש טוב, ישבן רע״, כמו שנהגו לומר בזמנים ההם. הרופא הציץ בתעודות שלי, שאל כמה שאלות ואמר לדודה: ״גברת, הילד בריא, שההורים שלו יחנכו אותו״.
לא הוצע לי דבר, אבל באורח פלא נרפאתי בתיכון. הפסקתי לקלל, להרביץ, להשתולל ולפלח, אבל המשכתי לקבל ציונים טובים וגם לברוח לפעמים כדי לרדת אל הוואדי ולהתמזג בטבע. אלו היו רגעים של אושר מזוכך. רציתי להיות צלם טבע כשאגדל, אבל כל מי שהכיר אותי ייעד אותי לתחום המשפט. היה בזה משהו. ידעתי להסביר, לשכנע. לשכך את הזעם. להוציא ציונים טובים, אבל גם להוציא את המורים מדעתם בטיעונים מאתגרים. כבר לא הייתי פגע רע. אימא זכתה סוף־סוף להפוגה בסערות.
ייתכן שכבר אז נבט החיבור שלי לעולם הפלילי כמגן ולא כמבצע. ראיתי בנאשמים משהו מניצוץ נשמתי. אולי הזדהיתי עם פריצת הגבולות שלהם, עם האומץ ללכת נגד החוקים והמוסכמות. עזרתי להם בתנאי שלא פגעו בקשישים, בילדים, בנשים או בבעלי חיים. לא היה לזה קשר לזדורוב. האיש שהואשם ברצח הנתעב ביותר לא היה אמיץ ולא פרץ גבולות. הוא היה שקט, פשוט ותמים ובעיקר חף מפשע. בכל ליבי האמנתי שזדורוב נוצל על ידי משטרה לחוצה ופרקליטות תאבת הרשעה בתיק הדרמטי הזה, כדי לגעת בקו הסיום מהר ובכל מחיר.
אבל בגיל 18 עוד לא ידעתי שאגן עליו. עמדתי בפני גיוס והיה ברור שאבחר בחיל הים. הטבע היה לא רק ואדיות ובעלי חיים, אלא גם גלי ים ואדוות קצף. שלחו אותי לקורס לוחמה אלקטרונית בבת גלים בחיפה, ממש למרגלות הכרמל. למדנו להטעות את טילי ספינות מצרים וסוריה במסגרת קשה ותובענית. דרשו מאיתנו ״ראש גדול״ ומשמעת ברזל, והבטיחו שמצטיין הקורס יוכל לבחור בעצמו את הבסיס שבו ישרת. באותם ימים כבר הייתה לי חברה, יעל. היא הייתה ילדת טבע כמוני, יפה כמו מלאך, חכמה ומלאת חיים. הייתי הבחור הכי בר מזל בחיפה. יעל התגייסה לפניי ושובצה בתפקיד שרטטת, בבסיס חיל הים בשארם א־שייח׳, בדרום סיני. הימים היו טרם פינוי סיני והמקום גן עדן. דיונות פראיות, חול קדומים, ים טורקיז. רציתי להצטרף אליה ולכן השקעתי בקורס. אימא שלי אמרה תמיד שאני מוציא ציונים טובים בקלות רבה מדי, ואם רק אתאמץ — אגיע לירח. אז התאמצתי מאוד. סיימתי כמצטיין הקורס ואף העליתי את שיא ממוצע הציונים למצטיין הקורס מ־89 ל־94.
חזרתי הביתה מאושר ונסעתי ליעל. חלמנו על שירות משמעותי משותף. תכננו לארגן לעצמנו זולה אינטימית בפאתי הבסיס בחוף ים סוף. אבל כשחזרתי לבת גלים לשיבוצים, אמרו לי שאין אפשרות לבסיס בשארם כי הסכם השלום עם מצרים הקפיא את כל התקנים. שלחו אותי לבסיס בחיפה, לספינה אחרת. קראו לה ״עצמאות״. והיא אכן גילתה עצמאות, שטה כבדה ומכוערת במים שחורים, מזוהמים, מוכתמים בשלוליות ושמן.
הגעתי אליה משארם, מספינות טילים מוקפות מים צלולים, זהרורי השמש, דגים צבעוניים משייטים בהם, וחיילים וחיילות שזופים משחקים במטקות על החול. לא היה גבול לדיכאוני. הרגשתי מרומה. רציתי לעזוב וללכת. אבל כלל ברזל היה נהוג בחיל הים: אין לרדת מהספינות. מי שעולה עליהן יכול לרדת רק על אלונקה, פצוע או מת. לא הסכמתי להישאר. הם הבטיחו בחירה, אני הבטחתי ליעל, היא לא המתינה לי, והם ישלמו על זה. לא סלחתי. קוצי ילדותי נפתחו ופרחו מחדש. פצחתי בשביתה איטלקית בספינה, והגעתי לכלא צבאי.
בדרך לשם קרא לי מפקד הספינה לשיחה ואמר לי: "חבל עליך, ירום, אתה מצטיין הקורס, לא מתאים לך. קח את השבועיים בכלא לחשוב על העתיד. אם תתעקש לעזוב לא אמנע בעדך, אבל אם תחליט להישאר, תעשה את זה כמו שצריך ותפסיק לעשות בעיות". צחקתי במרירות. יעל כבר הייתה בזרועות אחר והמים סביב הסטי״ל היו שחורים ועמוקים.
בכלא הזמן עבר לאט. ביום צבעתי אבנים, בלילה שנתי נטרפה. סיימתי לרצות את עונשי וחזרתי אל הבסיס עייף אך נחוש. פגשתי את המפקד ונפרדתי מספינת הטילים עוד באותו היום. למרות הכול הצלחתי לרדת ממנה על שתי רגליי, חי לגמרי. חזרתי לבסיס ההדרכה בחיפה כמדריך בקורס לוחמה אלקטרונית והמשכתי בו עד סוף השירות.
בגיל עשרים נשארתי לבד בארץ. אחי הגדול היגר לארצות הברית, והוריי עזבו את ישראל ונסעו לאנגליה כדי שאבי יוכל להמשיך לעבוד שם כמהנדס אוניות. הייתי עצמאי ומאושר. גרתי בדירת ילדותי על הכרמל ותכננתי את עתידי כצלם ציפורים.
המשפחה לא הייתה מרוצה. ״אין פרנסה בצילום של מקור וזנב״, אמרו לי מהעבר השני של הים. אבא היה ספציפי הרבה יותר: ״אתה עורך דין, ירום, מגיל קטן ידעתי שתהיה פרקליט צמרת. שום דבר אחר לא יושב עליך בול כמו משפטן״. גם אחי הפציר בי שאתחיל ללמוד, באופן זמני לפחות. היה בזה משהו. התחלתי ללמוד משפטים בד בבד עם תוכניות הצילום, ונשאבתי. אין דבר קבוע יותר מזמני.
את תקופת ההתמחות החלטתי לפתוח במשפט אזרחי אצל השופט עדי אזר, שלימים נרצח, אולם השתעממתי עד מוות מהתחום. עברתי לפרקליטות מחוז מרכז פלילי, ונפתחו עיניי. הוטל עליי להכין כתבי אישום, ועולם אפל של דם, יצרים וזיעה התערבל מול עיניי. קפצתי פנימה נלהב ומסוחרר. סיימתי את ההתמחות במשרדו של סנגור הצמרת דוד יפתח. לימים, כשאוציא את רומן זדורוב לחופשי, יאמר לי: ״עשית היסטוריה, ירום, וגם לי יש חלק בזה״.
26 שנים, עד פגישתי עם רומן זדורוב, ייצגתי עבריינים כבדים ואזרחים מן השורה, צווארון לבן וצווארון שחור, סרבל כתום וחליפה שחורה; היו לי גנבים קטנים אך גם פושעים בעלי שיעור קומה; חפים מפשע אך גם חפים מעול מוסר; צעירים בלי עתיד לצד מבוגרים בלי חרטה; לכל אלה שלא חצו את הקווים האדומים שלי נתתי הזדמנות. לפעמים הזדהיתי עם החוצפה, עם המרד בממסד או עם החשיבה מחוץ לקופסה. קינאתי ביכולת לתת דרור ליצרים שלפחות על פני השטח צריך להחביא ולרסן. הערכתי את היכולת של העבריינים המנוסים לעמוד במילתם ולצקת בה משמעות. גם המילה שלי קדושה — אם אני מבטיח, אני מקיים. למדתי שמי מאלו שנשלחו לתקופות מאסר ארוכות לא מפחדים מהכלא, מבחינתם הוא סוג של תאונת עבודה. דרך הייצוג הפלילי התחברתי לסנגור שבי. גם אני רציתי פעם לחיות בלי עכבות, בלי כללים, עם מצפן אישי נתון לפרשנות. גם אני לא רציתי להיתפס.
אני מאמין שכל אדם ראוי לייצוג, אבל מתעב עברייני מין. אין בי שום חמלה כלפיהם; אפילו ייצגתי אסירים שהכו עברייני מין מכות רצח. לא נפלתי מהכיסא. את רומן זדורוב ייצגתי מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהוא לא פגע בתאיר ראדה, זיכרונה לברכה, לא מינית ולא בשום דרך אחרת. מישהו אחר שחט אותה. ובכל זאת, כשפגשתי את אולגה, אשתו, אמרתי לה שאני מסכים לייצגו ״על תנאי״, ולפני כן עליי להשתכנע בכל מאודי שהוא חף מפשע. זה היה אחרי שכבר צפיתי בסרטון השחזור שביצע זדורוב אל מול מצלמות החוקרים — ראיתי את ניסיונו הנואש לנחש כיצד בוצע הרצח וראיתי את החוקרים מכוונים אותו לחדר שירותי הבנות בקומת הביניים כשניסה להמשיך לעלות אל הקומה העליונה; זה היה אחרי שכבר התוודעתי לשלוש עקבות הנעל שטיפסו על מכסה האסלה, על מְכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין תא השירותים הנעול, שבו מצאה תאיר את מותה, לתא השירותים הסמוך. עקבות הנעל הברורות הללו, מתבוססות בדמה של הנרצחת, לא היו שייכות לזדורוב, והן הסיבה שהסכמתי לפגוש את אשתו.
באתי אליה בלב פתוח. כבר היה לי איזה סנטימנט קטן כי מי שהמליץ עליי למשפחת זדורוב שיתף אותי בפרטים הראשוניים שהעידו על חפותו. אחרי כמה שבועות היה לי ברור ש״תפרו״ לו תיק. ועדיין, כשהודעתי לו שאני מתנדב לייצג אותו חינם, לא שיערתי שהמלחמה על חפותו תימשך שבע שנים. אך אני מאמין שגם אילו ידעתי מראש, בכל זאת הייתי לוקח את התיק. אני אוהב אתגרים, ואף על פי שכמעט בכל שבע השנים הבאות ירקתי דם, ידעתי שהצדק בידיי.
אכן, התיק נבנה לאט וביגיעה. עוד סימני שאלה, עוד ראיות שהופרכו, עוד ועוד סדקים בחומת ההרשעה וספקות שכרסמו בה. זה גזל זמן, כוחות וכסף ובא על חשבון הקריירה הפרטית. הפסדתי הרבה תיקים שמהם יכולתי להשתכר מצוין מפני שנשאבתי לתיק זדורוב. היום אני יודע: לולא התיק של זדורוב הייתי עשיר יותר, אבל שלם הרבה פחות.
פעמיים ערער זדורוב על עונשו ונדחה. למרות זאת, בעזרתי הוא זכה למשפט חוזר ולצדק מאוחר. נפלה בידיי הזכות לשחרר אדם חף מפשע שאיבד תקווה ולהחזיר אותו לאשתו, לילדיו, לביתו, לחלומותיו. ביום שיצא לחופשי חיכיתי לו מאחורי שערי הכלא. הוא יצא עם שקית גדולה בידו ונעצר לרגע. התבוננתי בו וחשבתי על נשיא מצרים אנואר סאדאת, שהגיע לארץ ב־1977 לעשות שלום עם השכנה היריבה. הוא עמד על מדרגות המטוס, בנמל התעופה בן־גוריון, שטיח אדום פרוס לרגליו. אמנם איש לא פרס שטיח אדום לזדורוב, אבל גם הוא וגם סאדאת נחשבו אויבי הציבור המרים ביותר בישראל, שלבסוף זכו להכרה; האחד — רוצח המוני חיילים במלחמת יום כיפור, שנהפך למנהיג לגיטימי ולבעל ברית; והאחר — חשוד לשווא כרוצח ילדה תמימה בבית ספר, שעלה מהשאול לארץ החיים.

פרק 2

בחורף לפני הצבא נשלחנו לפעילות גדנ״ע בצריפין. חילקו אותנו לקבוצות, כעשרים נערים בביתן. הייתי הצעיר בחבורה המותשת שהתנפלה בסוף היום על שורת המיטות המסודרות למשעי. קר היה בחוץ, אבל בביתנים היו חימום וגם קפה וחטיפים. לא חיכינו לשעת השי״ן, בדיוק סיימנו מסע אלונקות מפרך והיינו מוכנים ומזומנים לשקוע בשינה. כשהמדריכה הגיעה לכבות את האור, אחד החברים הפריח הערה סקסיסטית מתחת לשמיכה, וכולנו פרצנו בצחוק. היו אלו ימים טרום־מהפכת “me too” והיינו צעירים שטופי טסטוסטרון. המדריכה קפאה על מקומה, האדימה והצביעה עליי. "ירום", אמרה, "קום וצא החוצה". לא הבנתי מה היא רוצה מחיי. "המפקדת", אמרתי, "זה לא הייתי אני". אבל היא הייתה בטוחה שאני הוא שעלב בה וגירשה אותי מהחדר.
עמדתי בחוץ בטישרט ובמכנסיים קצרים, קופא מקור, ולא ידעתי את נפשי מזעם. למה נטפלו אליי דווקא? ולמה הפחדן שאמר את הדברים לא קם ממיטתו הנוחה והודה על האמת. אמרתי למפקדת: "את חושדת בכשרים, למה נטפלת אליי?" והיא, בלי להניד עפעף אמרה: "הכי קל היה להאשים אותך כי המיטה שלך הייתה הכי קרובה לדלת. אתה גם אחד שמסוגל להמציא בדיחות כאלה. יודע מה, אם תודה, אחזיר אותך לחדר. אם לא תודה, תישאר כל הלילה בחוץ ולא תקבל תעודת הסמכה".
הביתן היה חם והלילה קפוא, ריח הקפה מילא את השביל. רעדתי מקור, חוכך בדעתי אם לבלוע את עלבוני ולהודות במשהו שלא עשיתי, או להישאר בחוץ ולחטוף היפותרמייה. והמפקדת משדלת: "ירום, תתוודה ונגמור סיפור". הקשחתי את ליבי ולא רציתי להודות בשום אופן במשהו שלא עשיתי. היא הלכה, גם אני הלכתי נמרצות סביב הביתן כדי להתחמם. כמעט נשברתי כשהמפקדת שבה והופיעה ושלחה אותי לחדר. הלכתי לאט, מרגיש את עיניה נעוצות בגבי. אני חושב שהבינה שלא הייתי אשם. נכנסתי פנימה. אף אחד לא התנצל בפניי על שנענשתי במקומו. כולם היו שקועים בשינה ערבה. חלף זמן מאז ואני שכחתי והמשכתי הלאה. עד שפגשתי את אולגה ורומן זדורוב, ומתוך עלבונה ועלבונו צף בזיכרוני גם העלבון ההוא.
* * *
לא אני הוא שפניתי אל רומן זדורוב. הוא הגיע אליי. הצעיר הרוסי נולד בשנת 1978 בברית המועצות להורים נוצרים מהמעמד הנמוך. אביו עזב את הבית כשרומן היה בן שלוש, ואימו נישאה מחדש לנהג משאית יהודי שהתייחס אליו יפה וסייע בגידולו. בגיל 14 עזב רומן את בית הספר והחל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במשך שנה עסק בעבודות מזדמנות עד שאביו החורג מצא לו עבודה קבועה בחברת בנייה. רומן למד לרצף ולטייח ולאט ובהתמדה התמחה בתחום. תשע שנים עבד, וב־2002 עלה לישראל להתאחד עם אימו ואחיו שעלו לישראל ארבע שנים לפניו מכוח יהדותו של האב.
הוא היה בן 24 כשהגיע לחיפה עם אשרת תייר. כמעט מיד התחיל לעבוד בריצוף ובשיפוצים. מזג האוויר הלהיב אותו, השפה קצת פחות. בשנה הראשונה, בעידוד הוריו, ניסה לקבל אזרחות ישראלית, אבל התהליך היה ארוך ומייגע וזדורוב התייאש וויתר. שנתיים חי בחיפה עד שהכירו לו בת של חברים, צעירה ממנו בשנתיים, שהתגוררה בקצרין שבצפון. מאחר שלא היה יכול להחסיר ימי עבודה, אולגה הגיעה אליו לחיפה. היא פגשה בחור רזה וגבוה, בהיר עור ושיער, שחייך בביישנות ודיבר על המולדת הרוסית. גם היא עלתה לארץ מאוקראינה עם הוריה, בגיל 15, שבע שנים לפניו. לעומתו נחשבה אזרחית ותיקה. היא הייתה נאה מאוד, שקטה ומופנמת כמוהו. הם התחילו לצאת והקשר העמיק. כשהתאהבו, עברו להתגורר יחד בחיפה. הזמן חלף ורומן השתוקק להציע לאולגה נישואים, אבל פחד שתחשוב שההצעה נועדה רק כדי לסדר לעצמו אזרחות ישראלית. אז הוא המתין ושתק עד שלאולגה נמאס, והיא הציעה לו.
הם התחתנו ב־2005 בקצרין, מול נופי הגולן, והתגוררו תחילה בבית הוריה של אולגה. רומן קיבל מעמד של ״תושב זמני״ והמשיך לעבוד קשה כרצף. החיים היו לא קלים, הכסף היה בצמצום, ולא תמיד הייתה עבודה זמינה. אבל הוא היה מאושר. אולגה הייתה בהיריון, האזרחות הקבועה עמדה על הפרק, והשניים תכננו לפתוח עסק עצמאי לשיפוצים.
כשבוע לאחר הולדת בנו הבכור התחיל רומן לרצף את המקלטים בבית הספר ״נופי גולן״ בקצרין. ב־5 בדצמבר 2006, יום לפני סיום עבודתו, התקשר אליו הקבלן המעסיק והודיע שלמחרת הוא יביא את אריחי הקרמיקה לבית הספר. "בסדר", אמר לו רומן, ״אני לדבר איתך מחר״.
למחרת נרצחה תאיר, והשיפוצניק האנונימי — שהיה מוכר רק לאשתו, למשפחתו ולכמה שכנים בשכונת מגוריו — נהפך לאחד האנשים הכי מוכרים, שנואים ושנויים במחלוקת בישראל.
תאיר מתה מוות אכזר. הנערה הקורנת, עוד לא בת 14, עלתה בצהריים מרחבת בית הספר אל שירותי הבנות, ופגשה בהם רוצח עם סכין. קשה לדמיין נערה ברגעיה האחרונים בסיטואציה כזו, מבועתת. נאבקת. אולי קוראת לעזרה. אחרי הצהריים, כשהיא לא שבה מבית הספר, החלו הוריה לחפש אחריה בסיוע מתנדבים. המחפשים בדקו את כל שטח בית הספר וסביבותיו, וכשירדה החשיכה הגיעו שניים מהם לחדר שירותי הבנות.
דלתות התאים השני והרביעי מימין היו נעולות. השני מבפנים, הרביעי מבחוץ. לכן הציצו המחפשים מתחתם ומעליהם; אחד הציץ מתחת לדלת התא השני ונחרד לגלות את רגליה של תאיר בג׳ינס ונעלי פומה מתבוססות בשלולית דם; האחר הציץ מעל הקיר המפריד בתא הראשון וראה את תאיר שרועה על מכסה האסלה המורד, רגליה פשוטות לפנים, ראשה שעון על הקיר השמאלי, המשותף עם התא השלישי, ופניה מוסבות אליו ומכוסות בשערה הפזור. כתמי דם רבים ניתזו לכל עבר והתפזרו בתא הקטן, על שני קירותיו ועל צידה הפנימי של הדלת. מבועתים יצאו השניים מחדר השירותים והתקשרו לכוחות ההצלה. עד שאלה באו הכריז השוטר הקהילתי, שכבר היה בין המחפשים בשטח בית הספר, על שירותי הבנות כזירת רצח סגורה והרחיק את המתנדבים. אמבולנס וניידות משטרה הגיעו, והפרמדיק והחובש וידאו את מותה של תאיר. כשעתיים לאחר מכן הגיע גם צוות מהמחלקה לזיהוי פלילי. אנשיו צילמו מאות תצלומים: גופת תאיר הלבושה, הן שרועה בתוך התא והן לאחר שפונתה ממנו למקום אחר, כל כתמי הדם שנמצאו בחלקו הפנימי של התא, כולל על צידה הפנימי של הדלת, וכתמי חומר החשוד כדם שנמצאו אף הם באותו התא. הם דגמו ואספו שערות שנמצאו בזירה — בתוך כפות ידיה של תאיר, על גופתה ועל קירות התא — וכן חלק מכתמי הדם והחומר החשוד כדם, כדי להעבירם לבדיקה ביולוגית בניסיון להפיק מהם די־אן־איי ולגלות למי הם שייכים.
איש לא טרח לאסוף ולדגום שלושה כתמים אדומים החשודים כדם, ולכן הם לא נבדקו מעולם: כתם יחיד על צידה החיצוני של הדלת, ליד הציר, ושני כתמים קטנים על המשקוף הפנימי של הדלת, ליד מגרעת המנעול.
מלבד השערות וכתמי הדם אותרו בתוך התא השני גם שלוש עקבות נעל חלקיות שהוטבעו בדמה של תאיר: הראשונה על מכסה האסלה, מימין ובצמוד לאגן של תאיר השרועה על המכסה; השנייה על מְכל ההדחה של השירותים; והשלישית על חלקו העליון של הקיר החוצץ בין תא הרצח ובין התא השלישי, כמטר באלכסון מעל ראשה של תאיר.
שלוש עקבות נעל קריטיות אלו — שבחלוף תשע שנים יכנו שופטי העליון ״העקבות הזרות״ — הובילו, עוד בתחילת משפט הרצח, לכמה הסכמות בין פרקליטות מחוז צפון פלילי ובין סנגוריו הראשונים של זדורוב, שלפיהן: עקבות הנעל ״טיפסו״ מתוך התא החוצה; הן הוטבעו על ידי אותו אדם; והן לא שייכות לזדורוב. עוד הוסכם כי הן לא שייכות גם לאזרחים, לשוטרים, לחובש או לפרמדיק — 15 איש בסך הכול — שעברו בחדר השירותים בזמן החיפוש אחר תאיר, הגילוי, הבדיקה וקביעת המוות.
חלקה הראשון של הסכמה זו התקבל פשוט מפני שהתא נמצא נעול מבפנים. היה ברור אפוא שכדי לצאת ממנו טיפס הרוצח בתוכו ויצא מלמעלה, ולא דרך דלת התא. כתמי הדם שנמצאו כמה שעות לאחר מכן על צידו הפנימי של מכסה האסלה לימדו כי הוא היה מורם בעת הרצח.
מיד לאחר הרצח החלה המשטרה לתור אחרי חשודים. האירוע המחריד טלטל את המדינה והפך את העיירה הקטנה קצרין לאתר עלייה לרגל לעשרות כלי תקשורת. לחץ כבד הופעל על המשטרה להגיע אל הרוצח בהקדם. ואכן החוקרים עבדו קשה. בימים הראשונים שלאחר הרצח העריכו כי אלימות בין בני נוער הובילה למעשה, ובהמשך גבו עדויות ממאות תלמידים, מורים ואנשי צוות ששהו בין כותלי בית הספר בשעת הרצח. הם תושאלו על ידי חוקרי נוער ושוטרים, אבל לא נמצא בהם חשוד רלוונטי. בה בעת החלה חקירת משטרה מאומצת גם בכיוונים אחרים: כך למשל נעצר חסר בית תימהוני שהכחיש כל קשר לרצח ושוחרר לאחר שהאליבי שסיפק אומת; לאחר מכן נעצר גנן בית הספר ושוחרר אף הוא לאחר שסיפק אליבי מאומת; המשטרה חשדה גם בבני סלע, עבריין מין סדרתי שברח ממעצר ימים מספר לפני הרצח. סלע נתפס יומיים לאחר הרצח ולא נמצאו ראיות שקשרו אותו למעשה; נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות מודיעיניות שמדובר בכיוון חקירה קלוש.
ב־10 בדצמבר 2006 נחקר זדורוב כחלק מתשאול כלל האנשים שהיו בסביבת הרצח. בחקירתו הראשונית, שלא באזהרה כחשוד, הסכים למסור דגימת די־אן־איי וטביעות אצבעות ולבצע בדיקת פוליגרף. זדורוב הוסיף וסיפר מיוזמתו ששלושה ימים לאחר הרצח זרק את המכנסיים שאיתם עבד ביום הרצח משום שלחצו לו, עם עוד זוג שנקרע. הוא הותיר ברשותו את נעליו, גרביו, חולצתו, מעילו וחגורתו — שהיו אמורים להיות מוכתמים בדמה של תאיר אילו רצח אותה, אבל עובדה זו לא עשתה רושם על החוקרים והוא נהפך מיד לחשוד העיקרי. למחרת שב ונחקר, הפעם באזהרה כחשוד ברצח, ובסיום חקירתו שוחרר בתנאים מגבילים. חלף עוד יום ובו בוצעה לו בדיקת פוליגרף. המשטרה טענה כי לא היה אפשר להגיע למסקנה על כנות תשובתו לשאלה אם רצח את המנוחה, וכי הוא דובר שקר בתשובתו לשאלה אם היה מעורב ברצח. באותו יום הוא נעצר.
בששת הימים הראשונים למעצרו הוא דבק בחפותו, אולם ביום השביעי הודה ברצח בפני מדובב שהוכנס לתאו, ואף הדגים בפניו כיצד שיסף כביכול את צווארה של תאיר. למחרת אף שחזר את הרצח אל מול מצלמות החוקרים. לאחר מכן טענו החוקרים כי המידע שזדורוב מסר להם כולל פרטים מוכמנים — כלומר פרטים מזירת הפשע שרק הרוצח יכול לדעת — כמו למשל פרטי הלבוש של תאיר והמיקום שלה בעת שחתך אותה, מיקום החתכים בגופה ואפילו הטענה שזדורוב ידע שהיא לא נאנסה.
צפיתי בו בטלוויזיה, מובל באזיקים לדיון לפני שופט על המשך מעצרו או ישוב על ספסל העצורים באולם בית המשפט, ולא הרגשתי דבר כלפיו. רצח תאיר החריד אותי. איך ילדה תמימה מוצאת את מותה המזעזע לאור היום, בתוך בית ספר, במקום שאמור להיות המוגן והמגונן ביותר, ואיך ייתכן שהרוצח הצליח להסתלק בלי שתפסו אותו. חשבתי על בתי הבכורה שי, שהייתה אז בת 15, גדולה בסך הכול בשנה מתאיר, וההשוואה עוררה בי פלצות. ובכל זאת לא הקדשתי מחשבה עמוקה לשאלה אם זדורוב אשם או זכאי. הייתי עסוק בכמה תיקים מורכבים במרכז תל אביב, וקראתי כמו כולם שזדורוב הודה ברצח ושבחקירתו במשטרה תיאר מערכת יחסים עכורה בינו ובין תלמידי בית הספר. עוד קראתי שבחקירה אחרת סיפר כי חווה התעללות מינית כילד בברית המועצות וכי תאיר הייתה דומה לאחת הנערות שהשתתפו במעשה, ומאחר שהיא אף קיללה אותו ואת אימו, רצח אותה. זדורוב סיפר את מעשה הרצח בפני מדובב ושחזר את פרטיו מול מצלמות המשטרה. צפיתי עם כל המדינה בסרטונים של שיחותיו עם המדובב ושל ההדגמה בתא, שצולמו בסתר ודלפו לתקשורת, ובהמשך בסרטון שחזור הרצח. מניסיוני עם חוקרי משטרה ידעתי שיש לא מעט מקרים שבהם המשטרה נתונה ללחץ גדול לפענח פשע, בייחוד כזה שזוכה לתשומת לב תקשורתית. יצא לי להכיר חקירות פגומות שחוטאות לחקר האמת ונהפכות לפצצה מתקתקת לנחקר. מסיבה זו הודאת זדורוב באשמה לא שכנעה אותי במיוחד. אילו צורפו ראיות ממשיות להודאתו, הייתי בטוח יותר באשמתו. ואכן, לקראת פתיחת המשפט חזר בו זדורוב מהודאתו וטען כי הודה ברצח בעקבות לחצים שהשוטרים הפעילו עליו. עורך דינו דאז אמר: ״מדובר באדם רגיש ושביר, ואם המשטרה הייתה לוחצת עליו יותר, היה מודה בסופו של דבר ברצח ארלוזורוב ואף משחזר אותו״. ועדיין לא בזבזתי עליו מחשבה מיותרת. האפשרות שזדורוב נטל חיים של נערה תמימה באכזריות כה רבה הספיקה כדי שלא יעניין אותי מה יעלה בגורלו.
מיד לאחר פרסום הודאתו של זדורוב דרשו בני משפחת ראדה שהמשטרה תחשוף את חומר החקירה בפני נציג מטעמם — אלכס פלג, חוקר פרטי, קצין משטרה בעבר ומומחה לזיהוי פלילי. ואולם בפרקליטות סירבו לשתף עימו פעולה עד הגשת כתב האישום. פלג זרע את סימני השאלה הראשונים כשטען שאין זה הגיוני שזדורוב לא הצליח להוביל את החוקרים אפילו אל כלי הרצח. הוא חקר ובדק והגיע למסקנה שזדורוב חף מפשע ושהרוצח או הרוצחים מסתובבים חופשיים.
* * *
בינואר 2007 נפתח משפט זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת, הוא נמשך ארבע שנים ונחשב אחד ההליכים המורכבים במשפט הפלילי בישראל. ״בדצמבר 2006, בצהרי היום, ירדה אפלה גדולה על העיר קצרין״, יתארו השופטים בהכרעת הדין. אכן מדינה שלמה התבוססה בסימני השאלה הרבים שעלו במשפט. בני הזוג ראדה, ההורים של תאיר ומוותיקי העיר קצרין, הקפידו להשתתף בכל דיון והכרעה. הזמן שחלף והסיקור התקשורתי החריג העצימו את סבלם. סמוך לתחילת המשפט הגישו תביעת נזיקין אזרחית נגד בית הספר ״נופי גולן״, המועצה האזורית גולן, המועצה המקומית קצרין ומשרד החינוך, בטענה שהרשויות הללו התרשלו בהגנה על חיי בתם. בפברואר 2012 הגיעו להסכם פשרה שלפיו יפוצו בסך מיליון וחצי שקלים.
ככל שהתמשך המשפט סירב הפולמוס הציבורי סביב זהותו של הרוצח לרדת מסדר היום. היו שסברו שזדורוב הוא הרוצח וייחלו לעונש שיגמול לו עין תחת עין, והיו אחרים שהאמינו שהרוצח האמיתי, או לפחות שותפים אחרים לרצח, עדיין מסתובבים חופשי. הוריה של תאיר גם עתרו לבג״ץ בבקשה לפתוח את התיק המשפטי כדי לחדש את חקירת הרצח בכיווני חקירה אחרים. העתירה נדחתה על הסף, ואולם בדיונים במשפט התברר שבידי המשטרה ישנם כיווני חקירה אחרים שנזנחו. כך למשל, נמסרו עדויות של תלמידות בית הספר ששמעו קולות מתוך התא הסגור של תאיר, שראו שם בחורה לא מוכרת לבושה במדי בית הספר, שהבחינו בנערים חשודים שתפסו טרמפים או נסעו במונית, שאמרו דברים הקושרים אותם לרצח. הספק וסימני השאלה הקשו על חייהם המיוסרים ממילא של בני משפחת ראדה.
במשך המשפט שב ועלה הקושי לקשור את זדורוב לזירה או לתאיר עצמה באמצעות ראיות פורנזיות — היינו ראיות מדעיות, כמו טביעות אצבעות או די־אן־איי שיכול להימצא בטיפת דם, בשערה, ברוק, בפיסת עור או בזרע. התברר שהשערות שנמצאו בידיה הקפוצות של תאיר היו שייכות לה עצמה, כלי הרצח לא נמצא מעולם וכך גם מכנסי העבודה של זדורוב, שהוא עצמו הפציר בחוקרים לאתרם.
ב־2009 נוסדה בפייסבוק קבוצת תמיכה בשם ״מי רצח את תאיר ראדה — משפט זדורוב״, ובהמשך נוסדה עוד קבוצה, הגדולה ביותר שקיימת עד היום: ״כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה״. קבוצות אלו הוסיפו ללבות את הדיון הציבורי בפרשת הרצח.
בספטמבר 2010 הורשע זדורוב ברצח תאיר ראדה בהכרעת דין שהשתרעה על פני מאות עמודים, ונידון למאסר עולם. השופטים אימצו פה אחד את חוות הדעת של מומחה המשטרה שלפיה עקבות נעליו של זדורוב נמצאו על מכנסי הג'ינס של תאיר, וכן קבעו כי זדורוב חשף בפני חוקריו לא פחות מעשרה פרטים מוכמנים. ״אין לנו ספק שהנאשם שלפנינו הוא הרוצח של תאיר ראדה״, כתבו השופטים, ״עדותו רצופה שקרים, מניפולציות וחוסר עקביות״.
המשפט הסתיים, אך פרשת תאיר ראדה סירבה לרדת מהכותרות. בערוץ הראשון שודרה כתבת תחקיר בשם: ״מי רצח את תאיר ראדה״, שבה הוצגו עדויות של מומחים מטעם ההגנה שטענו כי זדורוב חף מפשע וכי הראיות הקושרות אותו למעשה זויפו. גם אילנה ראדה, אימה של תאיר, אמרה בתקשורת שהיא סבורה שזדורוב לא רצח את תאיר, וכי אין כל ראיה ממשית שהוכיחה לה שהוא האשם במותה. נדהמתי מהאומץ הפנימי שהפגינה. הרי הנחמה המידית של בני משפחות קורבנות אלימות היא באיתור האשמים והבאתם לדין. והנה אם שכולה ואומללה זו ממאנת לקבל את משכך הכאבים האולטימטיבי שהמשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מגישים לה על מגש של כסף. בכך היא הרי גוזרת על עצמה שנים ארוכות ומייסרות של הבנה שאולי רוצח בתה ממשיך את חייו בלי שנתפס ונתן את הדין על פשעו.
בנובמבר 2012 ערער זדורוב על הרשעתו בבית המשפט העליון בטענה שישנן ראיות חדשות בתיק העשויות להעיד על חפותו, ובראשן חוות דעת של ויליאם בודזיאק, מומחה בין־לאומי לעקבות נעליים, שטען כי על מכנסיה של תאיר לא נמצאו מספיק פרטים שיאפשרו זיהוי ודאי של עקבות הנעליים של זדורוב, וכי אי אפשר לקבוע כלל שמדובר בעקבות נעל. חוות דעת אחרת הייתה של ד״ר מאיה פורמן שטענה כי על סנטרה של תאיר נמצאו סימני חתכים שנגרמו מסכין משוננת ולא מסכין יפנית חלקה ששימשה את זדורוב דרך קבע בעבודתו, ועל פי הודאתו שימשה אותו גם למעשה הרצח.
במרץ 2013 הורו שופטי בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי בנצרת לבחון את הראיות החדשות האלה, והחזירו אליו את הדיון. בפברואר 2014 הורשע זדורוב מחדש. במאי אותה שנה הוא ערער שוב על הרשעתו לבית המשפט העליון וטען כי המחוזי שגה כאשר שוב העדיף את חוות דעתם של המומחים מטעם התביעה על פני מומחי ההגנה. בדצמבר 2015 דחה בית המשפט העליון את הערעור באופן סופי ברוב של שני שופטים נגד אחד, והותיר את פסק הדין המרשיע על כנו. השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל פסקו שזדורוב אשם, ואילו השופט יורם דנציגר, ראש ההרכב, סבר בדעת מיעוט כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק, אך ציין שכפי הנראה זדורוב הוא אכן הרוצח, ולכן זיכויו הוא כ"פסע מהרשעה".
כחודש לפני דחיית ערעורו השני של זדורוב באופן סופי הייתי עסוק בניהול תיק רצח עם סנגור אחר. התיק התנהל בבית המשפט המחוזי בלוד, והוא תפס את תשומת ליבי בייחוד מפני שהראיה בו התבססה על סרטון ממצלמת אבטחה שהנציח שני אנשים, ראשיהם מכוסים בכובע גרב, יורים באדם ברובים. הנפגע קרס אל הקרקע. הוא לא מת מיד ובסרטון נראה מנופף בידיו, כאילו קורא לעזרה. אחותו מגיעה אליו בריצה, כורעת על ברכיה לידו ורוכנת אליו, גבה למצלמה. ייתכן שהיה זה חיבוק פרידה, ייתכן שדיברה אל אחיה בשעת מותו וייתכן שהתאמצה להבין מה מלמל דקות אחדות לפני שנפח את נשמתו. מכל מקום, למשטרה היא סיפרה כי אחיה הספיק לנקוב בשם אחד הרוצחים — הנאשם שייצגנו. האיש הואשם ברצח על בסיס ״אִמרת שכיב מרע״ — ראיה שקשה להתמודד עימה או להפריכה, משום שאִמרת אדם סמוך למותו נחשבת כמעט תמיד דבר אמת.
נסעתי אפוא לכפר סבא, אל דורון בלדינגר, מומחה בפיענוח תצלומים וסרטונים, וביקשתי ממנו שינסה באמצעות הציוד המשוכלל שבידו להגדיל את התמונות בסרטון האבטחה ולשפר את איכותו באותו קטע מכריע של ״אמרת שכיב מרע״ הנטענת. בלדינגר קיבל אותי בחדר העבודה בביתו המרווח, שהיה עמוס במכשירים שונים ומשונים, אבל במקום לגלות עניין בסרטון האבטחה שהבאתי לו הוא פצח בנאום מכונן בזכות חפותו של זדורוב. לא הבנתי איך הוא קשור לפרשה, והוא הסביר שהעיד בבית המשפט המחוזי בנצרת כמומחה מטעם ההגנה לפיענוח זירות רצח, ואמר שבקרוב יינתן פסק הדין בערעור השני שהוגש בעניינו. עדיין לא גיליתי עניין מיוחד בדבריו. אבל בלדינגר התעקש להקרין בפניי את השחזור המצולם של זדורוב.
צפיתי בו עולה במדרגות בית הספר, מגיע אל הקומה שבה היו שירותי הבנות ששם נרצחה תאיר, מתעלם מהם, מפנה אליהם את גבו ומתכוון לטפס אל הקומה הבאה. אלא שאז החוקרים המלווים עוצרים אותו, משחקים באזיקי ידיו עם מפתח כאילו מנסים לשחררו מהם, אבל בו בזמן גם מאפשרים לו, במכוון להבנתי, לראות מולו את השלט המורה על שירותי הבנות. ואכן, הוא מתעשת ובו ברגע פונה אל תאי השירותים בקומה הנכונה וממשיך את השחזור. זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי במו עיניי בראיה משפטית כלשהי הנוגעת למשפט זדורוב, והיא הייתה לטובתו.
בלדינגר היה בטוח שהחוקרים הפעילו מניפולציה על זדורוב כדי לכוון אותו למקום הנכון וכך לחזק את הודאתו ברצח. גם אני סברתי כך, אבל התרגשתי פחות ממנו. באתי אליו לנתח סרטון רצח אחר. ביקשתי מבלדינגר שיקרין את סרטון האבטחה שהבאתי עימי, אבל האיש סירב להירגע.
״זה עוד לא הכול, יש עוד הרבה ממצאים שמוכיחים את העוול שנעשה לזדורוב״, אמר והציג בפניי תמונות מהזירה שהוגשו כמוצגים משפטיים. כך למשל דיבר על קצות מכנסי הג׳ינס של תאיר, שבתמונות נראו בשלמותם אבל לטענתו נגזרו בהמשך כדי להסתיר סימני עקבת נעל שתמכה בחפותו של זדורוב.
לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. הצצתי בהיחבא בשעוני והאצתי בו לצפות בסרטון האבטחה. הגדלת התמונות של הנרצח ואחותו מהסרטון חשפה כי הנרצח לא רק נופף בידו אלא גם רעד בשתי רגליו במהירות וללא שליטה. זה היה גילוי משמעותי משום שמצב קיצוני כזה העלה אצלי את האפשרות שבעת שהאחות רכנה אל הקורבן הוא כבר היה חסר הכרה, והנפנוף בידו לא היה אלא פרכוס בלתי רצוני בארבעת גפיו. במצב כזה הוא לא היה מסוגל לדבר כלל, ועל כן ייתכן מאוד שאחותו שיקרה בחקירתה כדי להכניס למאסר עולם את מי שהיה מסוכסך עם אחיה. התלהבתי מאוד. עכשיו יש סיכוי טוב שהנאשם יזוכה.
בלדינגר חידד את התמונות בסרטון ושיפר את איכותן. הוא הבטיח שבתוך שבוע יסיים את העבודה ויתקשר אליי. נפרדנו ויצאתי לדרכי בכיוון תל אביב. בדרך הרהרתי במצבו של זדורוב, ובפעם הראשונה שקלתי ברצינות את הדברים שראיתי זה עתה. חשבתי שייתכן ש״תפרו״ לו תיק.
שבוע לאחר מכן, באחד הערבים, הודיע הכתב לענייני פלילים במהדורת החדשות של הערוץ השני שבשבוע הבא יינתן פסק דינו הסופי של זדורוב, בערעור השני שהגיש על הרשעתו. משום־מה נדמָה לי שהכתב סבור שזדורוב יזוכה. הוא סקר בהרחבה את טענותיו של זדורוב נגד ההרשעה ונגד אמינות הודאתו ברצח, והזכיר שבית המשפט העליון כבר קיבל חלקית את ערעורו הראשון והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי בנצרת כדי שישמע את עדויותיהם של מומחים חדשים מטעם ההגנה. אבל בחלוף שבוע, ערב לפני שפרסם בית המשפט העליון את פסק דינו בערעור, שב הכתב ודיווח על הפרשה, והפעם, כך נדמָה, היה פסימי הרבה יותר באשר לסיכויי הערעור. כל הכתבה הדגיש שזדורוב חשף בהודאתו פרטים מוכמנים שרק הרוצח יכול להכיר, וציין כי יהיה קשה ביותר לשכנע את בית המשפט העליון שמדובר בהודאת שווא.
התקשרתי לבלדינגר. ״הכתב התהפך בתוך שבוע״, אמרתי לו, ״בפעם הקודמת שמעתי קריינות של זיכוי, והפעם שמעתי קריינות של הספד״.
בלדינגר הסכים. אמרתי לו שאני חושד שפסק הדין בערעור הודלף מראש לכתב החרוץ והשפיע על הסיקור לקראתו. ואז בלדינגר שאל:
״תגיד ירום, התיק הזה מעניין אותך?״
הופתעתי. ״בטח מעניין״, השבתי מניה וביה.
״חבל שלא ייצגת אותו בערעור הזה״, הוא אמר. ״שמע מה שאני אומר לך: האיש המסכן הזה חף מפשע. הלוואי שמחר יודיעו שהוא חוזר הביתה״.
שתקתי. אפילו לא ידעתי מה אני מרגיש בנידון. אולי לכן גם לא המשכתי להרהר בגורלו של זדורוב.
למחרת נסעתי לבית המשפט המחוזי בלוד, לישיבת הוכחות, כלומר לדיון שבו אמורים להעיד עדים, בתיק הרצח שבו נורה המנוח וקרס, ואחותו רכנה מעליו. באולם נכחו שלושת השופטים, הנאשמים וכמה עורכי דין. אחד מהם, ג׳ינג׳י נמוך עם קול בס עבה, הציץ מדי כמה דקות בטלפון הנייד שלו להתעדכן במבזק החדשות בעניין הערעור של זדורוב. כולנו חיכינו להחלטה. באופן מסוים נהפכה הפרשה לציבורית. ואכן, כשניתנה ההחלטה הודיע הג׳ינג׳י בקולו הרועם, שהדהד מקצה האולם ועד סופו: ״הערעור של זדורוב נדחה״. עודני שומע, והטלפון רטט. על הצג הופיע השם ״בלדינגר״. כתבתי לו שאני בישיבת הוכחות ושאתקשר מאוחר יותר. ובהפסקה התקשרתי.
״רוצה לייצג את רומן?״ הוא שאל ישירות, בלי הקדמות מיותרות. לא הבנתי, הרי נסתם הגולל על האיש, הערעור השני בעניינו נדחה סופית זה עתה. אבל בלדינגר לא התרגש. בשקט, כמעט בשוויון נפש, זרק לעברי את הפצצה: ״משפט חוזר״.