אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר. כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור. בספטמבר, אית'ן חרך את האגודל כשניסה להדליק סיגריה. כעבור שלושה ימים, במטבח, מבער מקולקל גרם לתקלה בכיריים; המצת פלט צליל עצבני, רצף של תקתוקים נואשים, ואז שילח להבה וזו אחזה בקצה השרוול של פרנסין. וביום ההולדת החמישים של ארתור, התכנסות צנועה על המדשאה שמאחורי הבית, נר קסם נפל מעוגת הגזר והעלה באש כמה עלים יבשים, ומגי דרכה עליהם וכיבתה אותם.
התבערה הנרחבת ביותר באותו סתיו התחוללה בערבו של אחד מימי חמישי בחודש נובמבר. פרנסין הייתה במשרד שלה עם מרקוּס ומרגו וושינגטון, זוג עורכי דין נשואים בעלי משרד בוטיק לענייני קניין רוחני. זו הייתה הפגישה הראשונה ביניהם — חבר משותף הפנה אותם אל פרנסין — אבל שמם של בני הזוג הלך לפניהם. באפריל שעבר הם ייצגו חברה חדשה לשירותי שיתוף קבצים בין משתמשים, והגנו עליה בהצלחה מול הרכב היפ־הופ שעמד מאחורי שיר פופולרי ששמו אינו ראוי לדפוס. אבל בני הזוג וושינגטון לא נראו כמו שני אנשים בשיא הצלחתם המקצועית. כף הרגל של מרגו התקפצצה בעצבנות מתחת לשולחן. מרקוס בהה בחיקו. הם הגיעו אל פרנסין מתוך צורך בגישור.
״את מבינה שמדובר בסיטואציה רגישה,״ אמרה מרגו ולפתה את ידית תיק היד שלה. ״אסור שאף אחד ידע על זה.״
פרנסין הבינה היטב. למרגו היו שורשים עמוקים בסנט לואיס, תולדות משפחתה היו אגדה של ממש על ירושה ועל זכות אבות. סיפרו שהיא נצר לבן האצולה הצרפתי פייר לֶקְלֵרְק. האגדה מספרת שלקלרק, סוחר פרוות עם מיליון אַקְרים בסנט לואיס הקולוניאלית, שחרר מחובותיה החוקיות את אחת הפילגשים שלו, בת־שבע, ורשם על שמה זיכיונות קרקע מתוך כוונה להגן על עצמו מפני נושים. אבל בת־שבע מיהרה להיפטר מהאדמות וסחבה את לקלרק לבית המשפט, ובזאת סיפקה השראה לדורות של תביעות משפטיות באשר לנכסיו. שנים רבות היו הצאצאים של לקלרק הדמויות הססגוניות ולמודות הקרבות שניצבו בחזית מעמד האצולה של העיר. בני הזוג וושינגטון היו פיגוּרוֹת בולטות במה שנותר מהחברה הגבוהה של סנט לואיס, ועל אחת כמה וכמה על שום היותם אחד משני זוגות שחורים שגרו בלֵנוֹקְס פְּלֵייס, רחוב פרטי סגור בשער ליד הסנטרל וסט אנד.
״כמובן,״ הנהנה פרנסין.
מרגו בחנה בקפידה את החדר. ״את תמיד עובדת מהבית?״
״מאז שעברנו הנה,״ אמרה פרנסין. ״לפני ארבע שנים.״
״ארבע שנים,״ אמרה מרגו, ואז חזרה, ״ארבע שנים,״ אומדת את המשקל של הזמן הזה.
לפני שארתור לקח את המשפחה מבוסטון והעביר אותה מערבה, החלל שבו שכן עכשיו המשרד של פרנסין שימש חדר שמש, תוספת בנייה בקצה המערבי של הבית. אחד הקירות היה עשוי כמעט כולו מזכוכית, ופרנסין צפתה דרכו בעליהם הצרובים של עצי האדר האדומים נושרים זה אחר זה במשך כל העונה. בצידה החיצוני של דלת המשרד, לוחית פליז חרותה הכריזה בתוקף על שימושו הנוכחי. ארתור מחה על עלות הלוחית וגם על החיפוי האקוסטי שעל הקירות, אבל פרנסין התעלמה ממנו. היא הבינה את חשיבותה של חשאיות, ושל חזות אומרת יציבות.
המשרד בבית היה מעין פרס תנחומים, התנאי העיקרי להסכמתה לעבור. היא הייתה צריכה מקום שבו תוכל לטפח את הקריירה שלה, אחרי שנטשה משרה ששְׂכרה בצידה במרפאה פרטית בניוטון. אף שנאלצה להסתפק בחדר עבודה קטן בבית, היא התחילה בהדרגה לעשות לה שֵם בפרוורים כמו יוניברסיטי סיטי, קלייטון ולאדוּ.
״עוד לא קיבלתי אף תלונה,״ היא הוסיפה.
מרגו הנהנה נחרצות והניחה את התיק לצידה. ״בסדר גמור,״ אמרה, ״אני אתחיל.״ היא זזה אחורנית על הספה ויישרה כתפיים. ״בזמן האחרון, אם את מוכרחה לדעת, ואני מניחה שאת מוכרחה, בעלי מטפח מין הרגל, נטייה, שאני מסרבת להשלים איתה ושמאיימת להחריב את הנישואים שלנו.״
״הייתי רוצה לשמוע את זה במילים של מרקוס,״ אמרה פרנסין. ״מרקוס? אתה מרגיש בנוח לחלוק איתי?״
מרקוס צמצם את עיניו אל אור בין הערביים הכתמתם שזרח מבעד לזגוגיות.
״הוא לא יספר לך.״
״מרקוס?״ ניסתה פרנסין שוב.
״הוא מסרב לשתף פעולה,״ אמרה מרגו. ״אבל חייבים לעשות משהו.״ היא השתתקה לרגע. ״אז העניין הוא כזה: בעלי אוהב להתחפש. בתור משחק. זה ארוטי בעיניו.״
פרנסין שבה והביטה במרקוס, אבל הוא שתק. היא צבטה בין שיניה את פנים הלחיים. ״בסדר,״ היא אמרה. ״מרקוס, זה ממש יועיל אם תוכל להגיד משהו.״
״הוא אומר שהוא אוהב את התחושה. את התחימה שבזה. הוא אומר שהגומי זה כמו עוד עור.״
״הגומי?״
״לָטֵקְס, האמת. כן. הוא אוהב ללבוש בגד גוף ולהעמיד פנים שהוא חיית מחמד.״
״אז — בסדר.״ פרנסין זעה בכיסא. ״מרקוס אוהב להתחפש לכלב.״
״לא כלב. חיית מחמד. לפעמים הוא כלב, לפעמים הוא חתול. ולפעמים הוא אוגר, וזה באמת מגוחך, כי אוגרים חיים בתוך כלוב ורצים על גלגל, ואילו מרקוס, מרקוס, הוא עורך דין מכובד שמופיע בבתי משפט ויש לו משרד לנהל.״ מרגו צללה בתוך התיק ונברה בו עד שהגיחה ובידה מסכת פנים שחורה ששתי אוזניים ארוכות משתלשלות מחלקה העליון. ״תלבש את זה,״ היא דרשה.
״זה לא הכרחי,״ אמרה פרנסין.
״הוא כל כך אוהב את זה, הוא יכול להראות לך איך הוא נראה. תלבש את זה, מרקוס.״
פרנסין לא הספיקה להתערב, והמסכה כבר הייתה בידיו של מרקוס. היא התבוננה בו כשעטה אותה בהתלהבות על הראש וכוונן אותה עד שהעיניים היו בגובה החורים.
״את רואה? את רואה עם מה אני מתמודדת כאן?״
פרנסין הנהנה. היא התחילה לקלוט מה קורה. באופן כללי, בפרוורים האמידים שעבדה בהם למחייתה, היא פגשה שני סוגי מטופלים: אלה הסובלים מבעיות לגיטימיות שנדרש להתגבר עליהן, ואלה שבשל מזגם הנירוטי משוכנעים כי אפילו שינוי פעוט במצב הרוח הוא סיבה לבהלה; שקצת אומללות היא ללא ספק דיכאון, שכל גל חולף של פחד פתאומי הוא לא פחות מחרדה קלינית המרימה את ראשה מוכה העווית. בני הזוג וושינגטון, היא הבינה, השתייכו כפי הנראה למחנה השני. מן הסתם רק חיפשו מישהו שירגיע את החששות שלהם ויגיד שהם נורמלים.
בזמן האחרון עסקה פרנסין לא מעט בהרגעת חששות, וזה שעמם אותה. היא רצתה משהו שתוכל להתמסר אליו. היא הייתה מוטרדת כל היום, עצבנית כתמיד לקראת בואם של מטופלים חדשים שהופנו אליה, להוטה להותיר רושם חיובי — ובשביל מה? סטייה שובבית קטנה של אמצע החיים? החיים, עם כל התגרות השגרתיות שלהם, ממילא מספיק קשים.
למשל מגי. היא חטפה התקף עצבים בגלל התפקיד שלה בתהלוכת חג ההודיה. היא רצתה להיות אינדיאנית — המינוח הזה, שגוי ככל שיהיה, עדיין רווח בבית הספר היסודי קפטן בשנת 2000 — ובמקום זאת לוהקה לתפקיד קרן השפע. אית'ן, לעומת זאת, החליט להסתגר בחדרו. התנתק מהמשפחה והחליף אותה במחשב שנרכש בזהירות רבה רק אחרי שהתברר כי באג 2000 הוא בעצם דאגה רבה על לא דבר. הוא קנה אותו בכספו, שחסך כשעבד מדי קיץ במרכז הקהילתי היהודי בקְריב קוֹר, וקו ההגנה הזה — ״זה הכסף שלי, אני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה״ — הצליח להכניע את פרנסין עד עכשיו. ואם לא די בכך, בתחילת אותו שבוע דחתה האוניברסיטה את הבקשה של ארתור לבחון את המועמדות שלו למסלול לקבלת קביעות. כבר ארבע שנים הוא שימש מרצה אורח במחלקה להנדסה, אם כי לא ממש הרגיש כמו אורח. הוא לימד יותר קורסים מכל אחד מעמיתיו, ישב בוועדות לאין־ספור, וחשוב מכול — לקח, אולי בפזיזות יתרה, משכנתה גבוהה על הבית. ולמרות כל זאת הודיע לו דיקן הפקולטה סאהיל גוּפְּטָה, שאי אפשר לעשות כלום עד שעניין התקציב ייפתר איכשהו. זה כמה ימים צעד ארתור ברקיעות רגליים ברחבי הבית, מסנן קללות ומכריז במרווחים קבועים, כמו מנטרה: ״ענייני תקציב לא נפתרים איכשהו.״
מרקוס דיבר מאחורי המסכה. ״אתן מריחות משהו?״
״אל תחליף נושא,״ התפרצה מרגו.
״רגע, רגע —״ רחרח מרקוס מבעד לחורי הנחיריים של המסכה. ״משהו נשרף.״
״ד״ר אלטר, הוא מתחמק מהעניין, לא?״
פרנסין זקרה ראש. ״הוא צודק. גם אני מריחה.״ האוויר בחדר האפיר. ״טוב,״ היא אמרה. ״כולם החוצה.״
פרנסין ובני הזוג וושינגטון יצאו למסדרון, ושם מצאו את ארתור, אית'ן ומגי, ועד מהרה עמדו שתי המשפחות גם יחד בחצי גורן על השביל הקדמי תחת שמיים שהסגילו במהירות. הצפירה הגמישה של סירנות נשמעה אי־שם מאחורי החומות של שוּטוֹ פְּלֵייס.
״מי זה?״ שאלה מגי והצביעה על מרקוס.
העיניים של מרגו הצטמצמו. ״תוריד את המסכה. אתה מפחיד את הילדה.״
״אני לא מפחדת.״
צפירת הסירנות הלכה והתחזקה. ארתור התחיל לפסוע לכאן ולכאן. ״מה עשית?״ הוא שאל, ללא נמען מסוים.
״שום דבר. לא עשיתי כלום,״ מיהר אית'ן לענות.
״אני עשיתי חזרה על השורות שלי,״ אמרה מגי.
״חשבתי שאת קרן השפע,״ אמר ארתור. המקום כוסה בהבהוב אורות בוהקים. כבאית עצרה מאחוריהם. ״קרני שפע לא מדברות,״ הוא מלמל לעצמו, ונחפז להיוועץ בגברים היורדים מהכבאית.
״אני מדברת!״ צעקה מגי מאחוריו. ״יש לי שורות!״
״הוא יודע,״ הרגיעה פרנסין. ״הוא יודע.״
לין ג'רמיין, מהבית בסגנון האַרְטְס אנד קְרַפְטְס שלידם, פסעה צעד מהוסס החוצה. ״הכול בסדר?״ היא קראה ברוב תועלת מתחת לכרכוב הגג. ״משהו נשרף?״
פרנסין נופפה לה שתישאר במקומה. ״אנחנו בסדר, לין,״ היא אמרה, ולחייה הלכו וסמקו ככל שנקפו הרגעים שבהם חייה היו מוצגים לראווה.
מרגו שלחה את מרקוס להתניע את המכונית. הוא נאנח וגרר את רגליו הלאה משם. מרגו נעצה מבט בבעלה, ואז בארתור. היא נפנתה אל פרנסין. ״אז מה,״ היא החוותה בראשה אל הכבאית. ״כמה זמן אתם נשואים?״
לפני שהספיקה פרנסין לענות, ארתור כבר היה שוב לצידה. שלושה כבאים כבר הסתערו על הבית. שניים אחרים פרשו צינור ארוך ופנו אל ברז הכיבוי מול בית משפחת ג'רמיין. הלב של פרנסין התחיל לגמגם כשצפתה בהם פושטים על ביתה.
״מה אתם עושים?״ שאל שוב ארתור. הוא כסס את העור סביב הציפורניים, והביט לאחור אל הכבאית ואז אל הבית. ״אני צריך להיכנס לשם.״
״תן להם לעשות את העבודה שלהם,״ אמרה פרנסין.
״הם לא יֵדעו לאן ללכת. הם לא יֵדעו מה להוציא קודם.״
״הם לא יוציאו כלום,״ היא אמרה. ״הם יכבו את האש.״
״אוי, תראו!״ אמרה מרגו. ״רואים את העשן עולה מהחלון!״
ארתור התחיל לרוץ אל הבית. פרנסין זינקה ותפסה בו בצווארון. היא אחזה בו בכוח וריתקה אותו למקום. היא הייתה רגילה לזה. זה מה שאני עושה, חשבה כשריסנה אותו, והתביישה שהיא עושה זאת לעיניה של מרגו, התביישה שהיא עוצרת את ארתור, מונעת ממנו מוות בטוח בעוד חייה עולים בלהבות מול עיניה, וכל הזמן חושבת: מה האיש הזה היה עושה בלעדיי?