מבוא
אני עורך דין שמתמחה בליטיגציה זה שלושה עשורים וחצי. בתקופה זו טיפלתי בתיקים גדולים ומסועפים, ורבים מהם היו מרתקים מן הבחינה המשפטית והאינטלקטואלית. העבודה עליהם אפשרה לי לעשות את הדבר האהוב עליי ביותר במקצוע — הופעות בבתי משפט וחקירות נגדיות של עדים ומומחים. חשתי שזהו מקומי הטבעי. העבודה כליטיגטור זימנה לי דבר־מה נוסף: צפייה בבני אדם ברגעים לא פשוטים עבורם, ובפרץ הרגשות שעולה מהנפש האנושית ברגעים שכאלה.
עניינם של רבים מהתיקים שבהם השתתפתי היה מוגבל לצדדים המתדיינים. תוצאתם הייתה בדרך כלל העברת כסף (לעיתים קרובות, הרבה מאוד) מצד אחד לצד האחר, שליטה בתאגידים או בישויות משפטיות אחרות, או פסקי דין שמכריעים בבעלות בקניין רוחני, בתובענות ייצוגיות ועוד. אבל היו גם תיקים אחרים, והם שהציתו בי עניין מיוחד. כאלה שעיקרם אינו דווקא התוצאה הכספית, אלא משמעות ערכית, ציבורית או אנושית. תיקים אלה חשפו לעיתים את הכוח הטמון במפגש שבין המשפט לבין האדם.
המשפט כולו עוסק באדם — ביחסים בין בני אדם, במעשיהם זה כלפי זה, בהצבת גבולות וחצייתם, ובהפיכת נורמות מעולמות המוסר והצדק לכללים משפטיים מחייבים. ובמקום שיש אנשים, יש עולם שלם של רגשות ותכונות: חיבה, שנאה, קמצנות, תאוות נקם, קנאה וקטנוניות. כן, סכסוכים משפטיים מגלים לעיתים קרובות את הצדדים היפים פחות באישיותם של בני אדם. אלה צדדים שלא נחשפים בדרך כלל בחיי היום־יום, ומבט אליהם תמיד הזכיר לי את דמויותיו של חנוך לוין, שאת מחזותיו אני כה אוהב. בני האדם, מניעיהם והדרמה שנקלעו אליה מבחירה או מכורח הם שעניינו אותי והפליאו אותי שוב ושוב.
ובכל זאת, המשפט אינו נוכח בתרבות הישראלית כמו למשל בזו האמריקאית. אין־ספור סרטים, סדרות וספרים אמריקאיים עסקו בדרמת בית המשפט, בעוד שבישראל, למעט יצירות מעטות, התחום נזנח. פרופ׳ יורם שחר מאוניברסיטת רייכמן מציע תזה מעניינת לכך: דרמות בתי המשפט כה נוכחות בארצות הברית משום שהמשפט שם בנוי על שיטת המושבעים, שבה העם מכריע בשאלות של טוב ורע, זכאי או אשם; ואילו בתרבות האירופית, וכך בישראל, המשפט מתנהל אל מול שופט מקצועי, והוא מכריע על פי לשונו היבשה של החוק, ולאו דווקא לפי רגשות ואמונות של ״אנשים רגילים״, או הערכים הגדולים של האומה. באופן טבעי, משפט של בירוקרטים מצית פחות את הדמיון ממשפט שבו העם מכריע בשאלות הרות גורל. ״דרמת בית־המשפט נוכחת בתרבות האמריקאית בשכיחות גבוהה מאוד״, שחר כותב,
המשפט האמריקאי אכן מתנהל כקרב גיבורים עממי על הטוב והרע, משום שכך בנו אותו האמריקאים מבחירתם. כל אלה הפוכים בתרבות האירופית [...] סיפור זה משעמם משום שכך הוא ההליך המשפטי האירופי, והוא כך משום שכך בחרו האירופים להבנותו. המשפט בכללותו וההליך השיפוטי מסורים שם לנושאי תפקיד מקצוענים, ואת הדרמות הגדולות ממקמים יוצרי התרבות האירופים בזירות אחרות לחלוטין [...] ספרים, מחזות ויצירות מקור טלוויזיוניות וקולנועיות ממקמים את הדרמות הישראליות הגדולות שעליהן נבנים סיפורי המוסר בבתי מגורים ובשדות־הקרב, ולא באולמות משפט. משפטנים באים ויוצאים פה ושם ממיצגי הבדיון הישראליים, אך מקצועם תורם אך מעט לאפיונם, והם פועלים בזירות הרגילות שבהן פועלות דמויות אחרות*.
מאחר שהמשפט בישראל אינו מונגש לציבור הרחב דרך עולמות הספרות, הטלוויזיה והקולנוע, כשישראלי מן היישוב פוגש את המשפט הוא עומד נבוך. הלא כלליו המדויקים של העולם הזה מוכרים רק ליודעי ח״ן — עורכי הדין והשופטים העוטים חליפות שחורות, ענובים בעניבות, אומרים זה לזה אף את הדברים הקשים ביותר בגוף שלישי ותוך כדי קידה. לעומת זאת, האדם שעניינו שלו ניצב במרכז המחלוקת חש עצמו אבוד וזר, שחקן משנה בהליך משפטי שהוא אמור להיות גיבורו.
ספר זה אינו יצירה ספרותית בדיונית, ובכל זאת אני מקווה שירים תרומה צנועה לשורת הספרים העבריים העוסקים במשפט. קיבצתי בו שורה של פרשות משפטיות שונות שהיה לי חלק בהן, ושיש בהן מן הדרמה האנושית במשפט. לאורך השנים סיפרתי עליהן מפעם לפעם למשפחתי, לשותפיי ולחבריי הצעירים לעבודה. הם שדחקו בי להעלות את הדברים על הכתב.
התלבטתי אילו מהפרשות הרבות שנתקלתי בהן מתאימות להיות מסופרות בספר זה, והחלטתי לבסוף לכלול בו רק פרשות שיש בהן עניין ציבורי או ערך מוסף על האירוע הפרטי בין הצדדים, או כאלה שממחישות את הדרמה שבמפגש בין אדם למשפט. כמו כן, היה לי חשוב להתמקד בעיקר בפרשות שעשויות לעורר עניין לא רק אצל משפטנים, אלא גם אצל קוראים סקרנים שמתעניינים בבני אדם באשר הם.
על כן, לא תמצאו בספר סיפורים שעוסקים בסכסוכים משפטיים מסחריים, גם אם הם גדולים ודרמטיים. נמנעתי גם מהכללת חוויות מפרשות ביטחוניות רגישות וייצוג בפני ועדות חקירה ממלכתיות — שעוד טרם הגיע זמנן להתפרסם. מובן שלא יסופר גם על תיקים שעדיין מתנהלים וטרם ניתן בהם פסק דין. אם הפרטים המזהים של הצדדים לא פורסמו במקורות פומביים (פסקי דין, תקשורת), וכדי לשמור על חסיון עורך דין־לקוח, בחרתי לטשטש את זהות המעורבים בכמה מן הפרקים. החלטות אלה הותירו על רצפת חדר העריכה סיפורים מעניינים רבים. אולי יום אחד ימצאו את דרכם לספר ההמשך, אם יהיה.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מתמקד בקשר המרתק בין משפט לתקשורת, ובו פרשות מוכרות שבהן ייצגתי את אחד הצדדים, ושזכו לעניין רב בישראל. בין השאר, המשפט שניהל משה סבוראי נגד העיתון מעריב, אחורי הקלעים של פרסום התחקיר על יוסי גנוסר, התקדים שנולד מתביעתו של ארנון מוזס נגד יואב יצחק ומעריב ופרשת ליאורה גלט־ברקוביץ.'
החלק השני מתמקד בסיפורים שממחישים את הדרמה האנושית במשפט. בחלק זה יש סיפור על שופטת שמצאה את עצמה יום בהיר אחד ניצבת מול המערכת שבתוכה צמחה, על קבלן מצליח שההליך המשפטי שחק אותו עד שהחליט להימלט הכי רחוק שאפשר, על סופרת מסתורית שכתבה יצירות מוערכות וזהותה התגלתה רק אחרי מותה המפתיע, ועוד כמה סיפורים מעניינים שאספתי לאורך הדרך.
מכל הדברים בעולם, אין מורכב, מסתורי, רב־פנים ומעניין כאדם ונפשו. הם שנתנו לי טעם וריגוש בדרכי בעולם המשפט, והם שגרמו לי לכתוב את הספר הזה. אם תמצאו בו עניין — דייני.
__________________________________
* יורם שחר, ״המשפט על־פי חנוך לוין״, משפט ועסקים, כ, תשע״ח (דצמבר 2017), עמ׳ 614–613.