אהבה ממבט ראשון
(1933–1930)
1
מינכן, יולי 1933
בפעם הראשונה שבה האדריכל רואה את הפיהרר הוא יושב אל שולחנו ומנקה בתכלית הריכוז אקדח. אדולף היטלר - הפיהרר, המנהיג - מסיט הצידה את חלקי הנשק ומורה לאלברט שְׁפֵּר - האדריכל, האמן - לפרושׂ את הסקיצות במקום שהתפנה. מדובר בתכנון הכינוס הראשון של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית מאז עלייתה לשלטון, שאמור להתקיים בנירנברג בסוף אוגוסט. הוא כרוך בבימוי נרחב על בימת נואמים, תאורה, יציעים. לאדריכל זוהי הזמנת העבודה המשמעותית הראשונה. עד עתה הוא שיפץ אי־אלו מבנים של המפלגה ועיצב את הדירה של שר החינוך והתעמולה יוזף גבלס. ההערכה המקצועית שזכה לה היא שמאפשרת לו היום לנהל את הפרויקט רחב ההיקף הזה. אלא שאיש לא העז לאשר אותו. הם התחמקו ולבסוף שלחו אותו למינכן, מקום משכנו של המנהיג במשך הקיץ. הוא לבדו יחליט אם יוכל להמשיך בעבודתו או לא.
המנהיג לא מזכה אותו במבט בשום רגע, אך הוא מתבונן בקפידה בשרטוטיו. או אז, בלי להרים את עיניו, הוא אומר בקול ניטרלי, נטול גוון מוגדר: “בסדר.״
הפגישה הסתיימה, האדריכל משוחרר בלי שתיאמר מילה; לשם כך מספיק לו למנהיג לחזור אל מלאכת הנשיפה אל תוך הקנה, ניקוי ושימון הסדן, ההדק, הפטיש והקת של האקדח, שסוגו אינו ידוע.
2
סצנת הפתיחה הזאת שאּולה מהביוגרפים של שפֵּר, ואילו הם מצידם שאלו אותה משפֵּר עצמו.
יש רומנים שמשחקים עם ציר הזמן, פלשבקים ורמזים מטרימים הם רק חלק מארגז הכלים שלהם. כעת עלינו לעבור עבירה דומה ולהפר את סדר הזמנים הנוח של הסיפור.
אלברט שפֵּר, שרד את המלחמה, ובמובן מסוים אפשר לומר שהוא שרד את הסיפור שלו עצמו, שבו היה אמור למות כמה וכמה פעמים. הוא כותב על כך בספר הזיכרונות שלו, רב־המכר “בתוככי הרייך השלישי״, שראה אור ב־.1969 הספר הקנה לו מידה של מכובדוּת, רווחה כלכלית יחסית ודימוי ציבורי יוצא דופן ומטריד, דימוי ששום מפקד נאצי אחר שהציג את עברו בגלוי לא זכה בו אי־פעם. מהרגע שהופיע בחנויות הספרים חרג ספר הזיכרונות מגבולות הז׳אנר ונהיה למשהו אחר לגמרי. אנשי אס־אס זוטרים ובכירים בצבא ובפוליטיקה של המשטר הנאצי פרסמו גם הם את זיכרונותיהם, אבל בהשוואה אליו הייתה הצלחתם זניחה, ולמומחים לא היה שום קושי להפריד בין הדמות שיצרו לעצמם ובין מי שהיו באמת.
המקרה של אלברט שפֵּר שונה. הוא הצליח לכפות את הגרסה שיצר לעצמו למרות הגרסאות הסותרות שהפיקו היסטוריונים וחוקרים, ומשכך, באופן פרדוקסלי, הביוגרפיות העוסקות בו נראות לעיתים קרובות מדי כשִכתוב של הממואר שלו. לא מדובר בגניבה ספרותית; ההיסטוריונים ניצבים בקו הראשון בשדה הקרב ונאבקים כמיטב יכולתם בטקסט המקור באמצעות מסמכים שחושפים שקרים והשמטות, אבל בסופו של דבר מתברר שהאמת אינה מספיקה, וידו של שֵּפר על העליונה.
הוא יוצא להילחם על הסיפור שלו במלחמה חסרת תקדים שרק הוא מסוגל לנהל, הודות למערכת היחסים יוצאת הדופן שהייתה לו עם היטלר ולבקיאותו באמנות ובתעשייה צבאית - תחומים אשר נדיר כי אותו אדם שולט בשניהם. בתור אשף בעיצוב ובחימוש הוא מציב את עצמו בתפקיד הֵעד הראשי, צופה ושחקן כאחד. את אדולף היטלר וחצרו הוא מציב בקדמת הבימה, וברקע - שאמנם הוא רקע של סרט אימה - השמדת יהודי אירופה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ואילו הוא כביכול לא היה מודע לה בעת התרחשותה וכביכול גילה אותה רק מ־1945. כך הוא יוצר מתח דרמטי חולני ובלתי ניתן להכחשה.
סצנת המפגש ביניהם, שכתב שפֵּר בשלהי שנות השישים ומתארת אירוע שהתרחש ב־,1933 מושתתת על יסודות פשוטים, יעילים, חסכוניים בפרטים, אך בה בעת קולעים ומכריעים כמו מהלך במשחק שחמט.
שני גברים לבדם בחדר. אקדח. רישום אדריכלי.
מצד אחד השלטון, מצד שני האמנות.
מצד אחד השליט, עם נשקו לפניו, מצד שני האמן, רישומיו בידיו. זוג טיפוסי של התרבות האירופית. אלה יכלו להיות באותה מידה האפיפיור יוליוס השני ומיכלאנג׳לו. אלה אדולף היטלר ואלברט שֵּפר.
באמצעות יחסי הכוחות הללו נרקמה מערכת היחסים ביניהם.
3
יש משהו מופרך לחלוטין בפגישה המקצועית הראשונה הזאת, שנושאה הוא הכינוס הפוליטי המרכזי של המשטר החדש לא פחות. חזון קריקטורי המגלם להפליא את השנים של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ומיטיב להדגים פיהרר שכבר מצוי בעיצומה של התחמשות מחדש.
ואמנם אדולף היטלר ייחס חשיבות עליונה לביטויים חזותיים וקוליים של האידאולוגיה הנציונל־סוציאליסטית. הוא שבחר בצלב הקרס כסמל תנועתו, סילוף נפשע שנמשך עד היום של סמל אוניברסלי ושוחר טוב בתרבויות רבות, בעיקר בהודו ובדרום־מזרח אסיה, אשר נהפך לשם נרדף לטבח ולשנאה גזענית.
ב־1933 הסמלים והייצוגים של המשטר החדש עדיין לא לבשו צורה מוצקה ומספקת בעיני המנהיג. הוא מחפש מישהו. והוא לא שליט רגיל של מדינה.
היום אי אפשר להבין את עוצמת הקסם שהפעיל אדולף היטלר על ההמונים בגרמניה ומחוץ לה בשנות העשרים והשלושים. כל הביוגרפים שלו ניגפים בפני אי־האפשרות הזאת. בשל היקף הפשעים שבוצעו אי אפשר לייחס את כוח המשיכה הזה רק למניעים חברתיים הנוגעים למשבר הכלכלי או לאנטישמיות הרווחת בזמנו. את קיומו של האדם אי אפשר להסביר. גם אב אלים או ילדּות מתסכלת - קל וחומר תגליות מפוקפקות על מיניותו או על מבנה גופו - אינם יכולים להסביר את תאי הגזים. השמדת יהודי אירופה חצתה את ההיסטוריה לשניים. אלברט שֵּפר הבין זאת כמדומה מהר יותר מאחרים או לכל הפחות השכיל, יותר מכל אחד אחר, לנסח את ההפרדה הזאת ולהשתמש בה.
כשבתו כתבה לו לימים ודרשה דין וחשבון, כמו מיליוני ילדים גרמנים ששאלו את הוריהם מדוע הריעו להיטלר בתור הפיהרר שלהם, הוא השיב לה כי “ממדי הפשע שומטים את הקרקע מתחת לכל ניסיון הצטדקות.״
לא שאפתנותו האישית של שֵּפר, לא הצורך בהכרה הורית ולא שום דבר אחר אינם יכולים אם כן להסביר עד תום את היחסים המכוננים שנרקמו בינו ובין המנהיג שלו.
דבר אחד בטוח: הוא פגש זה עתה את האיש הכי מצולם בגרמניה, ואחד המצולמים ביותר בעולם כולו. הפרסום צבר השפעה ניכרת בחברות של אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב־,1933 לצד גנדי, הפיהרר הוא החיה הפוליטית המתוקשרת ביותר בתבל. למעט כמה סופרים ובמאים גולים שלא התייחסו אליהם ברצינות, אולי רק וינסטון צ׳רצ׳יל, במאמר מ־,1934 עומד על השלכות האובססיות הגזעיות של היטלר על החקיקה והפוליטיקה של מדינה נאורה כמו גרמניה. לדידם של רבים, האנטישמיות של היטלר לא הייתה שונה הרבה יותר מזו שלהם, ואפשר היה להתייחס אליה בביטול כאל גחמה אומללה של אדם המבקש בסך הכול לשקם את ארצו. הקומוניסטים ממעיטים בחשיבותו ומלגלגים עליו, גרטרוד שטיין, הסופרת היהודייה־אמריקאית הלסבית, המליצה להעניק לו פרס נובל לשלום, וצ׳רלי צ׳פלין זיהה בנאומיו התיאטרליים גאונות שאין להתכחש לה. כוכב.
בתור קבלת פנים העניק הפיהרר לאדריכל הצעיר צרור של רגשות סותרים. שפֵּר יוצא ממשרדו מאושר והמום, מתוסכל מאדישותו של המנהיג ומבולבל, גאה על האישור שקיבל לשרטוטיו אך מאוכזב מכך שלא הצליח לקשור שום קשר אישי. נבצר ממנו לדרג את רגשותיו, וזה מעולם לא קרה לו. הוא מעולם לא חש רגשות עזים כאלה - נעימים או מטרידים. בתקופתו חקרה המוזיקה את האָטונָליוּת, כלומר את היעדר הטונָליוּת או היעדר ההיררכיה בדרגות הסולם, דבר המעורר במאזינים - שהתחנכו על מאות שנים של הרמוניה - תחושה של אי־נוחות וערעור היציבות באוזן, של חוסר הרמוניה בד בבד עם תחושת היקסמות ושיכרון צלילים. אל מול המנהיג מתרחש דבר דומה: חוויה בלתי מוסרית וטעונה בעמימות, שבה אינך מסוגל עוד להשליט סדר ברגשותיך. כעס, פחד, אהבה כלפי קרוביך ושנאה כלפי האחרים מתערבבים בתוך סולם של רגשות פרימיטיביים מאוד, ארכיטיפים הצומחים בכל חברה שמרגישה שהיא נתונה בסכנה.
הפיהרר הזה הוא יצור אטונלי, כשם שהוא יצור אקספרסיוניסטי, דמות הלקוחה מהציורים ומהפרטיטורות של זמנה. הוא, שמתעב את האקספרסיוניזם ואת האטונליּות, שרודף ציירים, מוזיקאים ומשוררים המשתייכים לזרמים הללו, הוא דמות ייחודית לגמרי, שפיתחה סגנון פיזי שאין לעמוד בפניו, ומכוח האלימות שבדבריו, הדו־פרצופיות, הרהיטות וההתנהלות שלו יכול היה לקבוע כי כל דבר ודבר הוא בה בעת מגוחך, פיקחי, וולגרי, מודרני, מלא חזון, רוחני, פציפיסטי, מרגיע, מטריד... שורה של רגשות ושיפוטים קיצוניים שסותרים זה את זה, והכול באווירה של חזרה מסחררת, נאום אחר נאום שבו הוא ממחזר את טווח הנושאים המוגבל שלו עד אין־סוף.
המנהיג הזה הושיט זה עתה לאדריכל את היד שהאמן חושק בה יותר מכול: ידו של נותן החסות, של פטרון האמנויות. אבל ידו האחרת המשיכה להתרכז בקרירות בחלקי אקדח.
4
ככל הנראה אקדח וולטר .PP או הגרסה המוקטנת שלו, וולטר .PPK רב־מכר גרמני. למנהיג יש כמה אקדחים כאלה. ב־30 באפריל 1945 סביר להניח שירה לעצמו כדור בראש באחד מהם. האקדח נעלם מאז - אולי הוא שמור למזכרת באיזה בית בברית המועצות לשעבר. הסובייטים, חיילי הצבא האדום המהולל, הם שנכנסו ראשונים לברלין ולבונקר המפורסם של הפיהרר, הבונקר ששוחזר בדקדקנות בידי דורות של קולנוענים אובססיביים לימים האחרונים של המנהיג וחצרו. אחד החיילים האדומים ודאי הניח את ידו על פריט האספנות, והוא לבטח עטור זה מכבר פטינה רעילה ומיתית מסיבה זו ממש. האינטרנט שופע מאמרים העוסקים בסוגיה. לצד הפורנוגרפיה, הנאציזם מייצר מספר עצום של חיפושים במנועי החיפוש. שם, בתוך סבך מאמרים בעלי איכות אקדמית משתנה, מתנהל דיון נרחב בהיפותזת הוולטר PPK בקרב גולשים חובבי מלחמת העולם השנייה והרייך השלישי. אלא שבכל זאת מדובר בניחוש. הפרטים חסרים.
הפרטים כמובן חשובים. חשבו על מילות הפתיחה של “הקפיטל״ מאת קרל מרקס: “עושר החברות, שנוהג בהן אופן הייצור הקפיטליסטי, נראה לעינינו כהצטברות עצומה של סחורות.״* ההיסטוריון, הסופר והמשורר פועלים באותו אופן. כלומר עושר הטקסט, שנוהג בו אופן הכתיבה ההיסטורי, הפיוטי או הספרותי, נראה לעינינו כהצטברות עצומה של פרטים.
האדריכל לא מתעכב באמת על הפרטים או על הקישוטים כאשר הוא יוצר את תרשימיו לקראת הכינוס של .1933 דגלים גבוהים מאוד וארוכים מאוד עם צלבי קרס נמתחים ברקע של בימה מוארכת. נשר ענקי ניצב בתווך, כנפיו פרושות. עץ ובד, חומרים שבריריים למדי שלא נועדו לשרוד מאות שנים.
דומה כי הדבר משביע את רצון המנהיג, ואין הוא נזקק להבהרות נוספות בנוגע לעיצוב החלל וגם לא לשיחה עם יוצרו. צריך לומר שבניגוד לרושם שנוצר, המנהיג מכיר את האדריכל ולא שכח אותו.
___________________________________________
* קרל מרקס, הקפיטל, תרגם מגרמנית: צבי ויסלבסקי, ספרית פועלים, בני ברק ,2011 עמ' .29