פרופסור
זאב שטרנהל, היסטוריון הרעיונות וחוקר מדע המדינה שקנה לו שם עולמי כחוקר
הפשיזם, מעמיק כאן את חיפושו אחר המגמה שבסופו של דבר ערערה את יסודות
הדמוקרטיה והעלתה את הלאומנות הרדיקלית, ששיאה במהפכות הימין של המאה העשרים.
המחבר מציע פרשנות חדשה ומהפכנית המקדימה את לידתה של מגמה זו מהמועד שמייחסים לה
במחקר ההיסטורי.
האנטי־נאורות
הדוחה את סמכותה של התבונה, את העקרונות האוניברסליים ואת הזכויות הטבעיות נוצרה
כתגובה לנאורות של המאות ה־17 וה־18. אולם מהמאה ה־18 התפתחה כתנועה העומדת בזכות
עצמה, לא כאנטי־מודרניות אלא כמודרניות אחרת. תנועה זו, שעם מייסדיה נמנים יוהן גוטפריד
הרדר ואדמונד ברק, ביססה את תשתית הלאומנות, כפרה בקדימות היחיד ובאוטונומיה
שלו וראתה בחברה לא מכלול של יחידים חופשיים אלא גוף אורגני. האנטי־נאורות שהלכה
והתבססה במאה ה־19 ובפרוס המאה העשרים יצרה את הלאומנות הדורסנית על שלוחותיה
וגווניה האידאולוגיים והמקומיים, ששיאה בפשיזם האירופי. המסע המורכב שהמחבר מוליך בו
את קוראיו מסתיים בפן מרתק נוסף של מסורת האנטי־נאורות: המאבק בימי המלחמה הקרה בנאורות
הצרפתית, שהוצגה כמבשרת של המהפכה הסובייטית.