אמזלג / יוסי סוכרי
כשיצא עמנואל אמזלג מן הבניין בגבעתיים בסוף הפגישה החמישית, הוא כבר ידע. בסלון הנזירי ישבו שלושתם, ולכאורה לא נאמר שם דבר על כך שנישואיו הסתיימו. אבל מתחת לאופן המתון־מתון שבו דיברו עם המטפלת הזוגית על חיי הנישואים שלהם, שרר הפעם שקט מסוג שונה. שונה מן השקט שליווה את ארבע הפגישות הראשונות. הוא לא הופרע על ידי תנועת רגל עצבנית של אמזלג או מבט חסר סבלנות של הדס על האגרטל שהכיל שני פרחים אדומים — תדיר על סף נבילה. השקט החדש לא כתב את הפגישה. הוא מחק אותה. הוא הנהיר שאין בה צורך. לא בה ולא באלו שלפניה.
ארבעה ימים לאחר מכן אמרה הדס לבעלה בטלפון: "ביטלתי את השולחן". התוכנית לצאת למסעדה האיטלקית ברחוב בן־יהודה כדי לחגוג את יום הולדתו ה־ 51 הייתה הזדמנות אחרונה להתרחשות אינטימית בין שניהם. בתחילה לא הגיב ולו כדי להותיר את הודעתה לפרשנויות שונות, אבל כעבור עשרים שניות, מתוך דחף לומר משהו שיאפשר לו לראות ברגע הזה דבר נוסף מלבד תבוסה, הוא אמר בטון שלא הצליח להתחפש לחד: "את יכולה לבטל גם את ההצעה שלי לנסות להמשיך לחיות יחד. אין לנו מה ללכת יותר לטיפול". אמזלג עוד הספיק לשמוע "נכון" שקט והרמטי מן הצד השני, ואז נותקה השיחה. כחצי דקה לאחר מכן נשען ללא אומר על חלון הפיז'ו 307 הכסופה שלו ששריטות חרתו בבשרה ומכה ישנה צילקה את ירכתיה, ואז צנח לרצפת האספלט והחל למרר בבכי. הוא חשב משום־מה על הקשר עם מנחם ונורית קלזמר, הוריה של רעייתו שכוח החיים שלהם נראה לו מזויף בתחילה, ובחלוף הזמן נטע בו תקווה וביטחון.
קומות הבניין שהקים בעמל רב קרסו זו אחר זו: ההתבגרות לצד אישיותה המסוככת של הדס, יציבות החיים של בתו אנה בת השתים עשרה ושל בנו דוד בן התשע, ולבסוף קומת הקרקע המפוארת שעליה נבנה כל הבניין כולו — הטקסים המשפחתיים הקבועים: ארוחות הערב בשבע וחצי, רכיבות האופניים בשבתות
הקיציות והטיולים השנתיים באמריקה שאליהם היו יוצאים מביתו של יהונתן, אחיה של הדס, בגְרֵיט נֵק לונג איילנד. הבניין שבנה בעמל היה לאבק שגרגיריו אינם גדולים יותר מגרגירי האספלט שהתלחלחו מדמעותיו.
הנסיעה מהמכללה בראשון לציון לביתו שברחוב שמריהו לוין בתל אביב הייתה איטית כל כך עד כי דומה שהתנועה עצמה הייתה הישג. במקום לנהוג באיילון עד דרך השלום כפי שעשה תמיד, יצא אמזלג בדרך קיבוץ גלויות. לאורך הרחוב עמדו בתי דירות שקירותיהם מקולפים. הוא תיעב את העמודים החשופים שמתוכם השתלשלו ברזלים ארוכים כאיברים פנימיים, את הכביש שסדקים עמוקים נפערו בו, את רעש המכוניות והמשאיות ואת עצם השם קיבוץ גלויות. אבל עכשיו נראה לו הרחוב זר וחסר נוכחות. עמודי הבניינים הפצועים, הקירות המקולפים והכביש הסדוק התערבלו ברוח המאיימת שנשבה ממערב, איבדו את צורתם ועפו במחשבתו כשקיות נייר. שאון הרחוב נשמע לו מחריד. חולשה פשתה בזרועותיו, וליבו פעם בעוצמה גוברת. מראות הרחוב הסתחררו סביבו ונדמה היה לו שהוא מאבד שליטה על המכונית ועל עשתונותיו. ידיו רעדו על ההגה, וסימני הקץ הקרוב הטילו עליו אימה. רק לפני הפנייה לרחוב הרצל החל שוכך התקף החרדה, וכיעורו של הרחוב ורעשיו התדפקו שוב על דלת הכרתו כהווייתם. בהרצל תמיד הרגיש קצת בבית, אולימשום שהתגאה בכך שבהיותו בן תשע, שמונה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, עמד עם אימו בטבורה של חנות עמוסה תחפושות וסירב בתוקף להתחפש לחייל.
עם הכניסה לשדרות רוטשילד שבה החרדה לאחוז בו. הפעם נוסף עליה גם פחד מפני המוות שהיה פוקד אותו בדרך כלל לאחר שהתעורר משינה טרופה. אני הולך למות חשב לעצמו, אני לא מסוגל להמשיך לחיות. הוא חש את ליבו פועם בקצב מואץ, מואץ הרבה יותר מדי, אגלי זיעה מבצבצים על מצחו וידו הימנית שהייתה מונחת על ההגה, מתופפת עליו בלא שתהיה לו שליטה על כך. מה יהיה על דוד ואנה? איך יחיו במשפחה שבורה? כיצד יתחיל בגיל חמישים ואחת חיים חדשים לבד? היכן יגור? איך לא יכסה את אנה מדי ערב ב"כיסוי המשולש", כפי שכינו את האופן שבו קיפל את תחתית שמיכתה הכחולה, איך לא ינשק בכל לילה לפני השינה את דוד? המחשבות, קטנות וגדולות, רודפות ונרדפות, התרוצצו במוחו ללא סדר. הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו. הוא רצה להיות בבית ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. הוא המשיך לנסוע במסלול ההיגיון והאט עוד יותר את המכונית. אם אחכה עד שהדס לא תהיה בבית... גמגם לעצמו, יהיו לי שעתיים להיות בבית לבדי — שעה עד שייגמר הפילאטיס ועוד שעה עד שהיא תאסוף את הילדים ותגיע הביתה. א... א... ני חייב את הזמן הזה בבית. לבד — — — הוא חלף על פני בניין תיאטרון הבימה וניסה ללבות בליבו חֵמה למראה מפעל השיפוץ הבזבזני והגרנדיוזי שהיה בעיצומו, מקווה שבכך יסיט מעצמו את הסערה המתחוללת בנפשו. הוא התבונן במנוף נישא שהופיע מולו, באבנים הענקיות שהסיע ובפועלים שעל ראשיהם קסדות בטיחות צהובות. הללו נראו לו זערוריים כמו חיילי בדיל. הוא חשב לעצמו שהמראה הזה אוצר בתוכו דבר־מה חולה, שכל הבנייה הזאת היא עדות לחברה חולה, שאין תרבות בריאה בחברה חולה, שעוד לא נוצר גוף בריא שנולד מגוף חולה. שגוף כזה מת בעודו ברחם. ואכן הזעם שהתעורר בו למראה מבנה התיאטרון ההולך ומתקשט עמעם במקצת את הבהלה. הוא חלף על פני היכל התרבות, פנה לכיוון שדרות ח"ן, נסע במורד רחוב הנביאים, פנה שמאלה בקינג ג'ורג' והתבונן בבית הקפה "באצ'ו" שמפעם לפעם נהג לפקוד אותו. הוא חיבב את השולחנות הקטנים ואת הדלפקים הארוכים שניתן היה להתרפק עליהם בנוחות ולהביט דרך הזגוגיותהגדולות אל העיר בלי לשמוע את שאונה. הוא חיבב את יושביו הקבועים של בית הקפה שתמיד היה ביניהם מי שנעתר לשוחח איתו על סוגיות פילוסופיות, אבל יותר מכול הוקיר את העובדה שבניגוד לרובם היה הוא בעל משפחה ובית מלא חיים לחזור אליו. לפתע אחזה בו חרדה. כל זה הלוא אבד לו. הוא המשיך בנסיעתו עד שפתאום הבחין בחניה פנויה ברחוב תל חי. מכוח הרגל עט עליה כמי שהגיע לנווה מדבר. כשיצא מהמכונית תִרגל נשימות ארוכות, עמוקות: "אחת.... שתיים... שלוש... ארבע..." ממש כפי שלמד שנתיים קודם לכן ממדריך יוגה רזה ונוקדן בגליל. הכול בסדנה ההיא שנגרר אליה בעקבות אשתו נראה לו מתנשא ומיותר, עד לרגע שבו הבחין באוריקרות בוקע משערה של הדס והיא מביטה אל תוך עיניו ואומרת: "אפילו הנשימות שלנו מתואמות".
כשהוא ממשיך בתרגול הנשימות המודעות, החל אמזלג צועד לאיטו במעלה רחוב הנביאים, מתעכב מדי פעם כדי להביט על סביבותיו ולדחות עוד קצת את שובו הביתה. בכל פעם שעצר, התבונן ארוכות בבניינים שנראו לו עכשיו גדולים ומוגפים. גם המדרכה בשמריהו לוין שינתה את פניה. שמיים כתומים ציירו בה מפה מחורצת עד שנראה לאמזלג שהיא לועגת למוניטין של הבטון כחומר עמיד, והנה נחשפת לפניו הווייתו האמיתית, המרוסקת. בהתקרבו לכניסת הבניין שלהם האט עוד יותר את צעדיו ולטש עיניים אל מרפסת דירתם — המרפסת שבה בימים רחוקים בילו הוא והדס בסופי השבוע, שותים קפה בניחותא ומלטפים זה את זה ממושכות. שבתות מתוקות שלא יחזרו. תמיד חשש שיבוא יום והמרפסת תקרוס, אך מעולם לא שיער שכך. חדר המדרגות נראה לו חשוך. הוא לחץ על מתג ההדלקה שוב ושוב, ולא הבחין שהאור כבר דולק. כל מדרגה שטיפס סחטה את כוחותיו. הוא עמד מול הדלת הירוקה שעליה היה קבוע שלט מעשה ידיה של רעייתו: "כאן גרים בכיף האמזלגים", פשפש במכנסיו ולא מצא את המפתח. מיד החל להזיע, חרד לאן נעלם הצרור. לאחר חיטוט יסודי בבגדיו מצא אותו נחבא בכיסו. הוא השחיל את המפתח לחור המנעול וסובב אותו מהוסס ואיטי בלי יכולת להשלים את הסיבוב. רק כשהתעשת מעט ניסה לסובבו לצד הנגדי והצליח. כעבור כמחצית הדקה פתח את הדלת לאט. לעיניו נתבלטה הספרייה הגדולה שהספרים המונחים עליה בחוסר סדר כמו איימו למוטט אותה. אחריה הביט בספה האדומה המוארכת ועליה שתי כריות עגולות שרישום פנים מטופשות, מחייכות חיוך מחריד, שורטט עליהן ברישול. משם הוליך אותו מבטו אל המרצפות בצבע האזמרגד, ואחריהן אל חלון העץ הגדול שכמו הזמין את אור הבוקר להיכנס הביתה ואל השטיח בגון בורדו שהיה מונח על סיפו של המטבח כמבקש להשתייך אליו — כל אלה ושתי כורסאות גדולות שדומה היה שכל מי שמתיישב עליהן מכאיב להן, השתנו לבלי הכר.
בימים אחרים אולי היה מתעכב על המראה אבל עכשיו לא הרהר בכך כלל. כשהגיע עד המכתבה הכחולה של בתו, יפחות רכות ושקטות החלו להבקיע דרך החוצה מתוך גופו הגדול. הוא רכן אל השולחן והתייפח. היה זה בכי שתחילתו מופנמת וסופו יללות קורעות לב. הוא חשב על הפעמים שבהן ישב לצידה של אנה מעל המכתבה הזאת, מתבונן בה בשקט כשהיא מציירת בטושים צבעוניים לווייתנים וכלבי ים, ונזכר איך צהלו שניהם כשפתרה בקלות תרגילים בחשבון, וגל חדש של בכי פרץ ממנו. הוא חשב על דבריו של דניאל רוזנצוויג, חברו היקר הגרוש, שאמר לו כשישבו לא מזמן בקפטריה של בניין המשפטים במכללה: "הסידור הסטנדרטי הזה מושתת על היגיון חולה". רחב כתפיים ונמוך קומה ישב אז דניאל שפוף לצידו, מקבץ באצבעותיו הקצרות פירורים לערמות, והסביר שהמפגשים המתוחמים הללו עם ילדיו פעמיים בשבוע מחלישים את הקשר בין אב לילדיו, שכליאתם בין שעות מסוימות מפקיעה ממנו את הרוח החופשית שאמורה להיות ליבו של הקשר, וששום שימוש במושגים מגוחכים כמו "זמן איכות" לא ישנה את העובדה החותכת הזאת. אמזלג נפעם מיכולתו של ידידו לנסח בקיצור עמדות תאורטיות מורכבות, ובה בעת תמה על מידותיו ההפכפכות. דניאל נהג לפזר כסף על ידידיו בלי חשבון, ואז פתאום להתחשבן על כל אגורה בכפייתיות. "אתה ילד בדיוק כמוני, אמזלג, עליי לא תעבוד עם הדיבורים שלך על השונות הבסיסית בינינו". אמזלג חש לפתע דחף עז לראות את ילדיו. הוא חישב לנסוע מיד לבית משפחת קלזמר כדי לפגוש אותם. אחרי רגע נמלך בדעתו. הוא לא ידע אם הוריה של הדס התבשרו כבר על הגירושים הקרבים, ואם כן, חשש, אולי לא יתקבל
שם היטב. אני לא מסוגל להתמודד עם עוד סוגיה, אמר לעצמו.
הוא נשכב פרקדן על הספה ולא חס על מכנסיו שרק בבוקר התפעל מאיכות הגיהוץ שלהם לאחר שחזרו מניקוי יבש. רגליו הארוכות השתלשלו מקצותיה של הספה וכמעט נגעו ברצפה. הוא עצם את עיניו וניסה לנשום לאט, ממתין לבאות מאוים מכל תרחיש, מקווה בליבו שחדשות הצהריים יתפוגגו מעצמן אם רק
יצליח להירדם. מהר מן הצפוי תקוותיו נכזבו. כמחצית השעה מזמן שעצם את עיניו, צלצולי פעמון קצובים העירו אותו בפתאומיות. שני ילדיו נכנסו הביתה ברעש, ולאחריהם שמע את הדס מגיפה את הדלת ולוחשת לעברו ביובש: "סיפרתי להורים שלי". המילים היו למדקרות כאב בליבו. הוא לא שאל אותה על תגובתם. הלוא הכיר לפניי ולפנים את יחסיהם של הדס והוריה. אמזלג ידע שלמרות אהדתם העמוקה למוסד המשפחה ואף על פי שרחשו כלפיו אהבה כנה, אין שום סיכוי שהם ינסו להניא את בתם מהחלטתה. במשך שנים אילפה אותם הדס לקבל את בחירותיה כפי שהן. החלטות שלא פעם היו למגינת ליבם ושנִדמו בעיניהם בתחילה כמשוגות לב הוכחו שוב ושוב חד וחלק כהכרחיות. הוא עצמו הרי יצא נשכר מהדפוס הזה כשהדס לא שעתה לניסיונות השכנוע של הוריה לשקול מחדש את החלטתה להינשא לו. אימה של הדס אמרה לה אז: "אני חיה שישים שנה ועוד לא ראיתי בעיתון מודעה: 'דרוש פילוסוף'". ואביה אמר: "דסילה, את לא חושבת שאת ממהרת מדי עם החתונה הזאת? את לא חושבת שאתם צריכים להתבסס קודם?" עכשיו, בעודו שוכב קפוא על הספה, הבזיקה בראשו מחשבה שאולי טוב היה לו שעתה אז להפצרותיהם. אבל כשאנה רצה אליו ושאלה אותו: "אבקי, מה יש לך? אתה חולה?" המחשבה התפוגגה. ששת הימים הבאים היו לדבוקה אחת של אילמות. אמזלג והדס החליפו ביניהם משפטים קצרים והכרחיים כגון "אימא של נעמי תחזיר את אנה מהפלמנקו, צריך רק לחכות לה בשש למטה", או "אמרתי לאיש מהכבלים לא להגיע מחר", אבל למעשה במשך שישה ימים תמימים שתקו השניים וחזרו לדבר רק ביום השביעי. בשעה תשע וחצי בערב, זמן קצר אחרי שאנה ודוד נרדמו, פנתה הדס לאמזלג בעודה מותחת לאחור את זרועותיה הגבעוליות, ואמרה בטון מתון: "כדאי לך לקחת עורכת דין. לי כבר יש".
מה? השימוש הטבעי שעשתה במונח "עורכת דין" ניתק את אמזלג באחת מהלך הרוח שהיה שרוי בו. ובשעה שניסה להבין מה נאמר, נבעת מן הדברים. מעולם לא חשב על הדס כמי שתדבר על פירוק משפחה במונחים טכניים ובטון ענייני כל כך כפי שעשתה ממש כרגע. הוא לעג לאותו עמנואל אמזלג שלא יכול היה לשער בנפשו דבר כמו זה. הוא בז לעצמו על שהיה עיוור, שלא ראה שהגמגום הקל בעת שהעלתה את האפשרות שיתייעצו עם מישהו על הזוגיות שלהם והעובדה שלא נקבה במפורש במונח "מטפלת זוגית" לא היו אלא הקדמה ליום שבו תגיד באופן הבטוח והטבעי ביותר: "כדאי לך לקחת עורכת דין — לי כבר יש". הוא לא הגיב לדבריה, אלא רק הקשיב לצעדיה בעת שעשתה את דרכה מהסלון לחדר השינה שלהם. אין־ספור פעמים שמע את הקול העדין שהשמיעו פסיעותיה היחפות על רצפת הדירה. אין־ספור פעמים הזכירו לו הצעדים הללו שהנה בא הביתה, שאין הוא עומד עוד בחוץ כמי שאינו יודע אפילו ממה הוא תלוש, שאין הוא תועה עוד בדרכי העולם. אמזלג הליט את פניו בידיו, מבקש למחוק מתודעתו את רחש תנועותיה של הדס והתאמץ לחוש כלפיה שנאה. אבל שוב ושוב קלט באוזניו את הצליל הרך של מגע רגליה ברצפה, זה שבין היתר גרם לכך שחבריה כינו אותה בצחוק "הדס אה־לה קלאס", כינוי שהתרעמה עליו לא פעם וטענה שהוא מצמצם את דמותה. "אתם לא יודעים דבר וחצי דבר על התקפי הזעם שיש לי בעבודה". קרה שהדס התפרצה בחֵמה על עמיתיה בבית החולים דנה, מסיבותיה, חשב אמזלג. הוא הביט במסך הטלוויזיה הכבוי, ובבואתו השתקפה אליו. כשהתקרב הבחין בעצמות לחייו שחיטובן היטשטש וכעת היו בשרניות ופחוסות, התבונן בצדעיו המלבינים, בעיניו הירוקות שבעבר תרמו תרומה יקרה להצלחתו עם נשים ועתה נהיר היה לו שגונן הועם, אבל בעיקר ראה גבר המבקש שׂנאה כדי שיחוש שהוא שולט בגורלו. אדם המנסה לחמוק מהתממשות הדבר שממנו הוא ירא. הוא קם באיטיות מהספה, גרר את רגליו לעבר חדר האמבטיה, נטל לידיו את מברשת השיניים החשמלית וקרצף את שיניו כשפניו מופנות מטה, עושה כל אשר לאל ידו כדי שלא להביט במראה. כשסיים לשטוף את פיו, דילג מבטו אל פיג'מת המשי התלויה על קולב, זו שקנה בהתקף בזבוז משולח רסן ב"בארניס" בניו יורק. כשמישש את האריג היקר חש לפתע צמרמורת של עונג. בד נהדר, שווה כל פֵּני, ציין לעצמו כשקירב את פניו אל האריג התלוי, מניח לו ללטף את עורו עד שרווח לו מעט. אחר כך הסיר את חולצת הפיג'מה מוו התלייה והעמיד אותה מול אור המנורה, משתאה למראה הסיבים הצפופים. "איכות", מלמל לעצמו אסיר תודה על הבגד שנותר חלק ורך גם אחרי אין־ספור כביסות. הוא לבש את חליפת הפיג'מה מאושש מעט ונכנס למיטה. גופה הדק של הדס היה מכוסה שמיכה קלה. הוא הקשיב לנשימותיה הקצובות וכאב את שלוותה. לרגע אחד כמו מתוך הרגל שלח יד לעברה, אבל תנועתו נקטעה באיבה כשנזכר.