מאז שיצא לאור ב-1978 השפיע אוריינטליזם יותר מכל ספר אחר על עיצובו של מחקר המזרח התיכון. ביקורתו החריפה, לעתים ארסית, תמיד מבריקה ומנוסחת ביד אמן של אדוארד סעיד, סימנה כיוונים חדשים בחקר האסלאם והמזרח התיכון ושינתה אותו בלא היכר. אך השפעתו של הספר חרגה מתחומיה הצרים של ה"מזרחנות": סוציולוגים, גיאוגרפים ואנשי ביקורת הספרות הושפעו לא פחות.
אוריינטליזם, בניגוד לטענות של כמה ממבקריו, אינו מתמקד באוריינט, במזרח, אלא בתרבות המערב. ברוח הגותו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל פוקו, מבקש סעיד להוכיח, כי גוף הידע האקדמי, הספרותי והאמנותי שנוצר, נצבר ועוצב בתרבות המערבית על המזרח בכלל, ועל המזרח המוסלמי בפרט, לא היה ידע תמים. זה היה ידע שהגדיר את האחר האולטימטיווי, את הצד השני, הדמוני של ההווייה המערבית. הוא לא נאסף רק כדי להעשיר את המדע ואת החוכמה האנושית, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לשרת מטרה פחות נאצלת: כיבוש שליטה והכנעה.
היישות האחרת, המזרחית, המצטיירת ביצירה זו היא קפואה, סטאטית, אקזוטית, נשית ונכנעת. באמצעותה הצליחו האוריינטליסטים - אנשי אקדמיה, פקידים קולוניאלים, חוקרים נוסעים, סופרים וציירים - לייצר לשירות תרבותם את האחר הנחות, הנחוץ כל כך ליצירת דמותו הנאורה של המערב. מבחינה אחת הצליחו מעבר לציפיותיהם: רבים מתושבי האזור עצמם, האוריינטלים, הפנימו את המסר המזרחני ועשו יד אחת עם מעצבי הדמות מן המערב, להנציח את תדמיתם השמרנית, האינרטית, המפגרת.
אדוארד סעיד הוא פרופסור לספרות ומבקר תרבות, המלמד באוניברסיטת קולומביה בניויורק, פלסטיני, יליד ירושלים, מנושאי דברה הבולטים של התנועה הלאומית הפלסטינית.