פרק ראשון
הלילה האחרון
ביום שני 10 בדצמבר ,2007 בטרם עלות השחר, אורי באואר, פרופסור, ישב ליד שולחן הכתיבה בחדר במלון גרנד בסטוקהולם כשהוא עטוף באפלת הבוקר ובשמיכה שעל ברכיו. לידיה אשתו ישנה במיטה הגדולה, ומדי פעם אצבעותיה בקעו כענפים טריים מן החום הנעים של השמיכה, עצרו וגיששו, וכשלא הרגישה את גופו לידה היא פקחה את עיניה בבהלה כדי לראות את עורפו ואז נאנחה ומלמלה משהו, והוא אמר שוב התעוררת יקירתי, אני כאן. היא לחשה אתה מבהיל אותי בכל פעם מחדש ופקחה את עיניה כדי לוודא שהוא אכן שם. היא אמרה אולי מוטב שתישן קצת? ומלמלה עוד כמה דברים, כמו אחזה בשארית חלום שנקטע, ושאלה מה השעה בכלל? ונשימותיה שבו וכבדו בתוך מסע הלילה.
אוויר חם נשב מפתחי האוורור שברצפת העץ. הוא מתח את רגליו אל החום הנעים והשקיף מבעד לחלון לתוך האפלה שהייתה מנוקדת בפנסי רחוב. אשכול קטן של אורות, כקן קטן של גחליליות על תורן של ספינה, נע באיטיות בין האיים הקפואים.
הוא חידד את מבטו והתרכז בדמותו שהשתקפה בחלון הגדול: בראשו שבצבץ מתוך פיג׳מת הפלנל שהייתה רכוסה עד לכפתור האחרון, ובשערו הדליל שנמשך לאחור וסוכך על שני מפרצים רחבים שבמשך שנים כרסמו את דרכם לעבר קודקודו. הוא ראה את לחייו התפוחות, שסומק של זקנה אחז בהן, ואת אוזניו השמוטות מעט משני צידי ראשו העגול. מנורת קריאה שעמדה על השולחן הרחב הטילה אור צהוב וחיוור על כפות ידיו והבליטה את הווריד העבה שירד מתוך השרוול ונכרך על גב ידו המנוקדת בכתמים חומים, שהמתינו שם לפקודה להתחיל ללעוס את בשרו.
הוא ידע שנתיב המחשבה הזה יוביל אותו לקצה השביל שממנו הוא יצנח ללוע שאין לו קרקעית. שנים הוא התכתש עם מצבי רוח קשים ועם רגעי דיכאון, ואף על פי כן הניח לעצמו כעת לגלוש אל פי האפלה הגדולה ולהתמסר לה. הוא עצם את עיניו והרשה לעצמו ליפול, אלא שאז התנער לפתע, קם מן השולחן ומזג לעצמו כוס תה מן הֵמחם שעמד בפינת הבישול הקטנה של החדר וניסה לחבר מחדש את מחשבותיו. אסור לי ליפול כך, הוא חשב. תתרכז בדברים הקטנים, פקד על עצמו במלמול שקט, סקר את החדר וחשב על מארחיו הקפדנים שדאגו לכול: למחם הנירוסטה שלא איבד את חום המים עד לשעות הבוקר, לחלוקי המגבת העבים והצחורים, לנעלי הבית החמימות ולבקבוק היין המיוחד. הוא פתח את המגירות: בראשונה מצא את הברית החדשה במהדורה מהודרת, ובשנייה היו ערימה גדולה של נייר כתיבה עבה ומעטפות חגיגיות שדמותו המזוקנת והנמרצת של אלפרד נובל הייתה טבועה בהם. על השולחן שבפינת הישיבה הייתה מונחת קערה קטנה ובה פירות יבשים, נתחי תפוזים וגם אננס עם צימוקים קטנים
לקישוט הפרי. על אדן החלון עמד אגרטל של פורצלן לבן ובו זר רקפות טריות שהובאו מארצות החום. בחדר עמד ריחו העז של חורף שרווה, והריח צרב לעצמו דרך אל קופסת הריחות האטומה של ילדותו ששם נשמר במלוא חריפותו. בימים שבהם היה נעתר לבנותיו ומספר להן מעט על ילדותו הוא היה מתאר הרים גבוהים מעל עמק גדול וכרבולות של אירוסים ורקפות לראשם. ריחם של הפרחים נישא על גבי הערפל הדביק שזחל בלילה מן ההרים והתפשט בכל העמק. הוא לא ידע מה התרגום המדויק לאנגלית של שם הפרח ״רקפת״, וכך בסיפורי המשפחה תמיד השתמשו בשם שכולם זכרו.
.Rakeffet
הוא שאף את הריח הסגול, המלטף, ושוב הרגיש שהוא מתנתק ושוקע.
כדי להיאחז במשהו שינן לעצמו את התדריך שקיבל לקראת הטקס שייערך אחר הצהריים: בשעה ארבע ורבע בדיוק, כך נאמר בחזרה הצנועה שנערכה באולם הצמוד לבית העירייה של סטוקהולם, דלתות העץ ייפתחו והוא וחתני פרס נובל האחרים, עם מלך שוודיה ורעייתו, יוזמנו להיכנס לאולם. המארגנים ביקשו שחתני הפרס ירדו לאט במדרגות ואמרו שהקהל בוודאי ימחא כפיים בנדיבות וזה, עם ההתרגשות הטבעית, עלול לעכב אותם. בשעה ארבע וחצי בדיוק התזמורת תתחיל לנגן את ברהמס. זה הזמן להירגע (כך ממש הם אמרו בתדריך,( ולבדוק שוב אם חפתי החולצה רכוסים ואם עניבת הפרפר עדיין קבועה במקומה. רק לידיה יודעת להדק כך את חייו, הוא חשב, להכניס בהם סדר, ללוות אותו במבט ולהושיט לו יד ברגעי הנפילה. הוא הסתובב לעברה וחשב עוד מעט היא תקום בצהלת התרגשות שהנה, היום הגדול הגיע, ורק
הוא ימשיך לשבת כך מול החלון שדמדומים ראשונים יעלו בו מעבר לדמותו המשתקפת.
היום הזה הגיע.
בעוד עשר שעות פרופסור אורי באואר מניוטון, מסצ׳וסטס, יעלה לבמה כדי לקבל את פרס נובל לרפואה. זה יהיה היום הגדול בחייו, פסגת דרכו העקשנית במעלה החלקלק של התבונה, בקרב ההישרדות הארוך שלו כמדען וכאדם. הוא זכה בפרס, תאמר הקריינית השוודית בשעה שהוא יעמוד מול מלך שוודיה, על שגילה את קוד התקשורת הבין־תאית בגידולי הסרטן ואת הדרך לחסום אותה. עוד היא תוסיף שהתגלית פותחת דרך חדשה להתמודדות עם מרבית המחלות, והיא מיושמת בטיפול בכמה מהן.
כבר בחזרה, וגם בקונצרט הנובל החגיגי שבא אחר כך, הוא לחש לעצמו: זה אתה, אורי באואר, זה אתה. בדיוק כפי שלידיה אומרת ואלחנן לא מפסיק לומר, זה לא אף אחד אחר. תשמח. ממש. מבפנים. כמו שאמרה מנהלת הטקס בקונצרט: התכנסנו כאן הערב כדי להודות לכם, חתני פרס נובל, על תרומתכם לעולם. הגעתם לכאן בזכות הדמיון והחריצות שלכם ועל כך גאוותנו והמסר שלנו לעולם כולו. באותם רגעים צלילי הקונצ׳רטו לכינור של ברהמס מילאו את חלל האולם והוא היה צריך לחוש התעלות מיוחדת, אלא שדווקא אז שוב הרגיש שהוא שוקע, כמו עכשיו, כשישב מול החלון וניסה לשנן לעצמו את התוכנית לטקס.
הוא חש שהצבעים סביבו דהו, הגחליליות הזוהרות שמעבר לחלון כבו, ונשימתו ָּכְבדה. הוא הניח על השולחן את הנייר מהמגירה עם דמותו המוזהבת של אלפרד נובל. לפתע הוא סובב אליו את ראשו, הישיר אליו מבט ושאל גם אתה כאן? גם אתה
מצאת את הנוסחה לחיי נצח בעולם שצועד בעקשנות אל סופו? ושפמו העבה רטט בצחוק קל, והוא המשיך ושאל: אתה בטוח שאתה נמצא במקום הנכון? תן לי תשובה אחת. אני מחכה.
פרופסור באואר נטל עיפרון ומתחת לדמותו הבוטחת של אלפרד נובל החל לכתוב את אחת הנוסחאות הגדולות שסימנו את דרכו המדעית, שסופה באור היקרות של הפסגה הגבוהה מכולן. ליד הנוסחה הוא רשם כמה הערות, ראשי פרקים קטנים של קטעי זיכרונות וגעגועים שאסף.
לצידם הוא שרטט את סימן השוויון. הוא ידע שגם אלפרד נובל מחכה, הוא הבחין ברטט העצבני של השפם הגדוש שלו, ואז, מתוך השלמה מלאה ושלווה עצומה, רשם לעצמו את המסקנה היחידה שיכול היה להגיע אליה למול שברי התמונה כולה.
ביום הזה, הוא ידע, לפני הטקס שבו יוענק לו פרס נובל לרפואה או בטקס עצמו, הוא ימות.
זאת לא הייתה תוצאה של המחשבות שרדפו אותו בלילה הזה, ערב קבלת הפרס. זה ימים ושבועות נבנתה בתוכו תחושת הקץ, ההרגשה שאולי מה שנראה כהדברה של מחלת הסרטן הוא עוד אחיזת עיניים, וככל שהמחשבות האלה התעצמו נדרכו בו הזיכרונות מילדותו שממנה הוא נושא כתם שאי אפשר למחות אותו. התחושה התגברה עוד מרגע שכף רגלו דרכה בסטוקהולם וטבעת הביטחון השוודית התהדקה סביבו. רק קבוצה עיקשת של עיתונאים ישראלים עקבה אחריו לכל מקום שהלך, והם לא הפסיקו לצעוק לעברו: ״איך אתה מרגיש פרופסור באואר?״ ואחר כך צרחו בהתרסה את בגידתו הגדולה: ״מתי אתה עומד לשוב לישראל פרופסור באואר?״ הוא הסגיר את עצמו למצלמות, צחק במבוכה, ובאיטיות סרק את האנשים
שמאחורי המצלמות, את עוברי האורח ואת נוסעי החשמלית שחלפה ברחוב. מבטו התעכב גם על שוטר גבוה שחבש כובע פרווה אפור כשהוא מנסה לכוון את התנועה שהאטה את מהלכה למראה ההתרחשות ליד בית המלון.
חיילים חסונים ובהירי עיניים עמדו לאורך המסדרון. מפעם לפעם הוא שמע מלמול, הבחין בהבזק אור קצר וברחש של מכשיר קשר שחלחלו מתחת לדלת. בערב הראשון הייתה גם שריפה במטבח: העשן עלה בחדר המדרגות ודגדג בנחיריים הרדומים של צופרי העשן. מערכות הכיבוי האוטומטיות הציפו את קומת המטבח וצופרי האזעקה צרחו במסדרונות. החיילים השוודים הגבוהים לא נתנו לו לצאת מהחדר: שניים אחזו במטפים גדולים ואחד ביקש לנפץ את החלון, אבל הוא עמד בדרכו. לא כדאי לך לעשות את זה הוא אמר, חבל על הטרחה. אני יכול להישאר כאן ולהתחמם באש שתגיע. חייל אחד הלך לפניו והאחר גונן עליו ועל לידיה מאחור. הם ירדו קומה אחת ואז נשמעה הודעת ההרגעה. האורחים חזרו לחדריהם, ואיש הביטחון השוודי אמר כמה טוב שלא שברנו את החלון, יכולת להתקרר. גם בליל אמש, כששני שוטרים חמושים ליוו אותו ואת לידיה כשהלכו לאיטם ברחובות הקפואים, הוא חש שהם לא לבד, שעיניים זרות מחפשות אותו, והוא התנתק מזרועה התומכת של לידיה, התרומם מגובה הרחוב ודאה מעל צמרות העצים וחיפש לצידי הדרך את העיניים שבלשו אחריו. הוא מלמל: כן, זה אני שם, עם לידיה, חשוף לגמרי, אני בידיכם אם רק תרצו, ואני מוכן. נדמה לכם שהיא נשענת עליי, אבל האמת היא שאני הוא זה שנשען עליה, מחזיק בה בכוח כדי שלא אפול.
הוא נחת שוב בזהירות לידה והידק את אחיזתו בזרועה עד שנכנסו לבית המלון.
ואולי, הוא חשב, זירת מותי תהיה בארוחת הבוקר, בקפטריה ששולחנות אלומיניום קלים עטופים במפות צחורות, אביביות, ממלאים אותה. הוא ראה את גביעי הזכוכית השקופים שזרי סיגליות קטנים טבולים בהם, וגם את המלצר שישלוף אקדח מתחת למפית בצבע חלמון עמום ויכוון את לועו למול פניו. ואם, חשב, הוא ישרוד בארוחת הבוקר, כי אז מותו יבוא עליו בקור הנורא בחוץ: אולי בעת ההליכה המדודה אל הכרכרה או כשיעלה במדרגות הרחבות של בניין העירייה. יד עטופה בכסיה שחורה שתאחז באקדח קטן וכסוף תבצבץ מאחורי אחד העמודים ותשלח בו שלושה כדורים, והם יינעצו בגבו. כתמי הדם יתפשטו בבד העדין של החולצה ויחלחלו אל המעיל. קילוח דק של דם יבקע משפתיו וישרטט את נתיבו על פניו שהסומק ייעלם מהם. הדם יטפטף לתוך השלג ויקפא שם במהירות. ממשלת שוודיה תודיע בתדהמה על מותו ועל כך שבניגוד לפרוטוקול היא מעבירה את הפרס לבני משפחתו.
הוא חשב גם על מערכת התקשורת הייחודית בין תאי הסרטן, שהוא הצליח לחדור לתוכה ובכך הערים עליהם וגבר עליהם. אותה מערכת תקשורת שמילאה את חייו בשנים האחרונות והובילה אותו לפסגת חייו היא שתוביל, מתוך עצמה, את מסע הנקם. איתותים עזים שהיא תשלח יכווצו את שרירי הלב לאגרוף קפוץ שלא ייפתח עוד. הוא ישתעל שיעול חזק כדי לצאת מן המצוקה הפתאומית, ושארית האוויר שבריאותיו תיפלט החוצה בחרחור חרישי. הלחץ יגבר עד שהעורק המוביל אל המוח ייקרע, ודם יתפשט בחלל הראש כמו מים קרים הזורמים על פני אבנים מלובנות ומצננים אותן. הוא יקפא במקומו, ואז איבריו יירפו והוא יתקפל כמצנח שהגיע לנחיתה וקורס על מי שכמה שניות קודם לכן חייו היו תלויים בו.
רוכבת האופניים במעיל הצהוב שנוסעת בכל יום בשעה הזאת לאורך המפרץ חלפה מול החלון ברחוב הריק. הוא ידע שהיא תיסע שם גם מחר ומחרתיים, כשהוא כבר לא יהיה, ושמחה גדולה החליפה באחת את תוגת הסוף שאפפה אותו. נהמת המנועים של הטיסה הראשונה של היום, שהמריאה מנמל התעופה הסמוך, שברה את דממת השחר העמום, ובתחנת האוטובוסים הרחוקה נדלקו האורות.
הרשרוש העדין של הסדינים העיר אותו מהזיותיו. לידיה התעוררה משנתה וגיששה אחרי המשקפיים שהיו מונחים על השידה הצמודה למיטה. לא ישנת? היא שאלה תוך שהתמתחה במשיכה ארוכה, והוא אמר אולי כמה רגעים. הוא מעך את הנייר עם דמותו הלא שקטה של אלפרד נובל ששפמו רטט בכעס והשליך אותו לפח שמתחת לשולחן. הוא הסתכל בלידיה ואמר אחרי היום הזה ממילא כבר אישן לנצח. היא התעלמה מהמשפט שכבר היה נדוש בעיניה ואמרה צריך להתחיל להתארגן, אני רוצה לרדת לארוחת הבוקר קצת יותר מוקדם. אין לנו את כל היום.
פרופסור באואר לא ענה ומבטו נותר תקוע בספינה הקטנה שעגנה ליד החוף ובאנשים שקשרו את החבל העבה שהושלך מהספינה אל עמוד הבטון של עמדת העגינה. אחר כך שמע את קילוח המים מחדר האמבטיה וגם את the comes Here
זמזמה שלידיה ,sun, doo-doo-doo-doo, Here comes the sun!
לעצמה.