שחקן מספר אחת | ארנסט קליין | פרק ראשון

כל בני גילי זוכרים איפה הם היו ומה הם עשו כששמעו בפעם הראשונה על התחרות. אני ישבתי במחבוא שלי וראיתי סרטים מצוירים כשמבזק קטע את שידורי הווידאו־פִיד בהודעה שג'יימס האלידיי מת בלילה.

שמעתי על האלידיי, כמובן. כולם שמעו עליו. הוא היה יוצר המשחקים

האחראי לאואזיס, משחק מקוון רב־שחקנים שהתפתח בהדרגה לרשת מציאות־מדומה עולמית שרוב האנושות משתמשת בה מדי יום. ההצלחה חסרת התקדים של אואזיס הפכה את האלידיי לאחד האנשים העשירים בעולם.

בהתחלה לא הבנתי למה התקשורת עושה כזה סיפור מהמוות של המיליארדר הזה. הרי היו לתושבי כדור הארץ בעיות אחרות. משבר האנרגייה המתמשך. שינוי אקלים הרסני. התפשטות של רעב, עוני ומחלות. חצי תריסר מלחמות. אתם יודעים: "וגר חתול עם כלב... היסטריה המונית!" בדרך כלל פידים של חדשות לא קטעו את הקומדיות ואופרות הסבון האינטראקטיביות אלא אם קרה משהו חשוב באמת, כמו וירוס קטלני חדש שהתפרץ או עוד עיר חשובה שנעלמה בענן פטרייה. דברים גדולים. נכון שהאלידיי היה מפורסם, אבל המוות שלו אמור היה להצדיק רק אזכור קצר בחדשות הערב, כדי שפשוטי העם יוכלו להניד בראשם בקנאה כשהמגישים יכריזו על סכום הכסף המגוחך שיקבלו היורשים של האיש העשיר.

אבל זה בדיוק היה העניין. לג'יימס האלידיי לא היו יורשים.

הוא מת רווק בגיל 67 , בלי קרובי משפחה חיים, ולפי הסיפורים, בלי שום חבר. הוא בילה את 15 השנים האחרונות שלו בבידוד מרצון, ובתקופה הזאת — אם להאמין לשמועות — הוא השתגע לגמרי.

אז החדשה המדהימה באמת בבוקר ההוא בינואר, החדשה שגרמה לכולם, מטורונטו ועד טוקיו, לחרבן בדגני הבוקר שלהם, עסקה בתוכן הצוואה של האלידיי ובגורל ההון העצום שלו.

האלידיי הכין סרטון קצר והשאיר הנחיות לשחרר אותו לתקשורת העולמית עם מותו. הוא דאג גם שעותק של הסרטון יישלח לכל משתמשי אואזיס באותו בוקר. אני עדיין זוכר ששמעתי את הצלצול האלקטרוני המוכר כשהוא הגיע לתיבת הדואר הנכנס שלי, כמה שניות אחרי שראיתי את המבזק הראשון ההוא.

הודעת הווידאו שלו היתה בעצם סרט קצר ומוקפד שנקרא "הזמנת אנוראק". להאלידיי, שהיה תימהוני ידוע, היתה אובססיה לשנות השמונים של המאה העשרים, העשור שבו היה נער. "הזמנת אנוראק" מלא באזכורי תרבות עלומים לשנות השמונים, וכמעט לא קלטתי אף אחת מהן בפעם הראשונה שראיתי אותו.

הסרטון נמשך בסך הכול קצת יותר מחמש דקות, ובימים ובשבועות שאחר כך הוא נהפך לסרט המנותח ביותר בהיסטוריה, ואפילו עלה על הסרט שמנציח את רצח קנדי במידת הניתוח המדוקדק שהוקדשה לכל פריים ופריים. מאז, הדור שלי למד בעל פה כל שנייה מההודעה של האלידיי.

 

***

 

"הזמנת אנוראק" מתחיל בקול חצוצרות, הפתיחה של שיר ישן בשם "Dead Man's Party".

השיר מתנגן על מסך מוחשך לכמה שניות עד שגיטרה מצטרפת לחצוצרות, ואז מופיע האלידיי. אבל הוא לא גבר בן 67 שהזמן והמחלות הרסו את גופו, הוא נראה בדיוק כמו שנראה על כריכת המגזין טיים ב־2014: גבר גבוה, רזה ובריא בתחילת שנות הארבעים לחייו, בעל שֵֹער פרוע והמשקפיים המוכרים שלו, עם המסגרת העבה. הוא גם לובש אותם בגדים שלבש בתמונת השער של טיים: ג'ינס בלוי וחולצת וינטג' של המשחק "פולשי החלל".

האלידיי נמצא בנשף תיכון באולם התעמלות גדול. הוא מוקף בנערים ונערות שהבגדים, התספורות וצעדי הריקוד שלהם מעידים כולם שהתקופה היא סוף שנות השמוניםא. גם האלידיי רוקד — דבר שאיש לא ראה אותו עושה בחיים האמתיים. הוא מחייך כמו מטורף ומסתובב במהירות, מנענע את הראש והידיים בקצב השיר ונע באופן מושלם בין כל מיני צעדי ריקוד קלסיים משנות השמונים. אבל האלידיי רוקד לבדו. הוא רוקד, כמו שאומרים, עם עצמו.

כמה שורות טקסט מופיעות לרגע קצר בפינה השמאלית התחתונה של המסך עם שם הלהקה, שם השיר, חברת התקליטים והשנה, כמו בקליפ ישן באם־טי־וי: Oingo Boingo, "Dead Man's Party", MCA Records, 1985.

כשהמילים מתחילות, האלידיי מניע את שפתיו אתן ועדיין מכרכר: "All dressed up with nowhere to go. Walking with a dead man over my shoulder. Don't run away, it's only me…"

פתאום הוא מפסיק לרקוד ומחווה בידו הימנית תנועת חיתוך שמשתיקה את המוזיקה. באותו רגע הרקדנים ואולם ההתעמלות שמאחוריו נעלמים, והתפאורה סביבו משתנה בבת אחת.

האלידיי עומד עכשיו בחזית של בית לוויות, ליד ארון פתוח.ב האלידיי נוסף, זקן הרבה יותר, שוכב בארון, גופו רזה ואכול סרטן. מטבעות נוצצים של רבע דולר מכסים כל אחד מעפעפיו. ג

האלידיי הצעיר מביט בגופה של עצמו הזקן בעצב מדומה, ואז פונה לאבלים שבמקום.ד הוא נוקש באצבעותיו, ובידו הימנית מופיעה מגילה. הוא פותח אותה ברוב רושם, והיא נפרשת עד לרצפה ובמורד המעבר שמולו, ואז פונה ישירות אל הצופים ומתחיל להקריא.

"אני, ג'יימס דונובן האלידיי, בדעה צלולה ומיושבת, קובע, מפרסם ומכריז בזאת שכלי זה הוא צוואתי האחרונה, המבטלת כל צוואה ונספח שערכתי טרם זמן זה..." הוא ממשיך להקריא, מהר יותר ויותר, ועובר על עוד כמה פסקאות של לשון משפטית, ובסופו של דבר מדבר מהר כל כך עד שאי אפשר להבין את המילים. ואז הוא עוצר פתאום. "תשכחו מזה," הוא אומר. "גם במהירות הזאת ייקח לי חודש להקריא הכול. ולמרבה הצער, אפילו חודש אין לי." הוא שומט את המגילה, והיא נעלמת בענן של אבק זהוב. "אני אומר לכם את עיקרי הדברים."

בית הלוויות נעלם, והתפאורה משתנה שוב. עכשיו האלידיי עומד מול דלת של כספת בנק עצומה. "כל העיזבון שלי, כולל מניות השליטה בחברה שלי 'גרגריוס מערכות הדמיה חברותיות', יהיה מופקד בנאמנות עד אשר יתממש תנאי בודד שהצבתי בצוואתי. האדם הראשון שיעמוד בתנאי הזה יירש את כל הוני, שמוערך כעת ביותר מ־ 240 מיליארד דולר."

דלת הכספת נפתחת, והאלידיי נכנס. פנים הכספת עצום ומכיל ערמה ענקית של מטילי זהב, בערך בגודל של בית. "הנה הכסף שמחכה לכם," אומר האלידיי ומחייך חיוך רחב. "למה לא? אני לא יכול לקחת את זה אתי, נכון?"

האלידיי נשען על ערמת מטילי הזהב, והמצלמה מתקרבת ומתמקדת בפנים שלו. "אתם בטח שואלים את עצמכם: מה צריך לעשות כדי להשיג את כל הכסף הזה? אז אתם יכולים להירגע. אני מגיע לזה..." הוא עוצר בדרמטיות, והבעת הפנים שלו מתחלפת בזו של ילד שעומד לגלות סוד חשוב מאוד.

האלידיי שוב נוקש באצבעות, והכספת נעלמת. באותו רגע הוא מתכווץ ונהפך לילד קטן שלובש מכנסי קורדרוי חומים וחולצת "חבובות" דהויה.ה האלידיי הצעיר עומד בסלון מבולגן ובו שטיח בצבע כתום שרוף, קירות מכוסים בעץ בעיצוב קיטשי של סוף שנות השבעים. לידו נמצאת טלוויזיה תוצרת זֵנית בגודל 21 אינץ', שמחוברת אליה קונסולת משחק מדגם אטארי 2600.

"זאת היתה קונסולת המשחק הראשונה שלי," אומר האלידיי, שמדבר עכשיו בקול של ילד. אטארי 2600. קיבלתי אותה לחג המולד ב־ 1979. הוא מתיישב מול האטארי, מרים את הבַּקָר ומתחיל לשחק." זה היה המשחק האהוב עלי," הוא אומר ומחווה בראשו אל מסך הטלוויזיה, שבו נע ריבוע קטן בסדרה של מבוכים פשוטים. "קוראים לו 'הרפתקה'.1 כמו הרבה משחקי מחשב מוקדמים, 'הרפתקה' תוכנן ותוכנת בידי אדם אחד בלבד. אבל בזמנו סירבה אטארי לתת קרדיט למתכנתים שלה, וכך שמו של יוצר המשחק לא הופיע בשום מקום על האריזה." על מסך הטלוויזיה האלידיי קוטל בחרב דרקון אדום, אבל בגלל הגרפיקה הגסה והרזולוציה הנמוכה של המשחק, הוא דומה יותר לריבוע שמשתמש בחץ כדי לדקור ברווז מעוות.

"אז ווֹרֶן רוֹבּינֶט, הבחור שיצר את 'הרפתקה', החליט להחביא את השם שלו בתוך המשחק עצמו. הוא הסתיר מפתח באחד המבוכים של המשחק. אם התמזל מזלכם ומצאתם את המפתח, נקודה אפורה בגודל פיקסל, יכולתם להשתמש בו כדי להיכנס לחדר סודי שרובינט החביא בו את השם שלו." על המסך האלידיי מוביל את הדמות המרובעת שלו לתוך החדר הסודי שמופיעות בו המילים נוצר בידי וורן רובינט במרכז המסך.

"זה," אומר האלידיי ומצביע על המסך בהערצה כנה, האפיקומן2 הראשון בתולדות משחקי המחשב. רובינט הסתיר אותו בקוד של המשחק בלי לספר לאיש, ואטארי ייצרה ושלחה את 'הרפתקה' לעולם כולו בלי לדעת על החדר הסודי. הם גילו את קיומו של האפיקומן רק אחרי כמה חודשים, כשילדים ברחבי העולם התחילו למצוא אותו. אני הייתי אחד הילדים ההם, ומציאת האפיקומן של רובינט בפעם הראשונה היתה אחת מחוויות משחקי המחשב המגניבות ביותר של חיי."

האלידיי הצעיר שומט את ידית המשחק שלו וקם. אגב כך, הסלון נמוג והתפאורה משתנה שוב. האלידיי נמצא עכשיו במערה עמומה שבה מרצד על גבי הקירות הלחים אור שמגיע מלפידים בלתי נראים. באותו רגע גם האלידיי עצמו משתנה שוב ונהפך לדמות המפורסמת שלו מאואזיס, אנוראק — קוסם גבוה ועטוי גלימות, בעל פנים מעט נאות יותר מאלה של האלידיי הבוגר (בלי המשקפיים). אנוראק לבוש בגלימות השחורות הידועות שלו, שעל כל אחד משרווליהן רקום הסמל שלו (דל"ת מקושטת גדולה).

"לפני מותי," אומר אנוראק, שמדבר בקול עמוק הרבה יותר, "יצרתי אפיקומן משלי, והחבאתי אותו אי־שם במשחק המחשב הפופולרי ביותר שלי — אואזיס. הראשון שימצא את האפיקומן שלי יירש את כל הוני."

עוד שתיקה דרמטית.

"האפיקומן מוחבא היטב. לא השארתי אותו זרוק מתחת לאיזו אבן. אני מניח שאפשר לומר שהוא נעול בתוך כספת שקבורה בחדר סודי שחבוי במרכזו של מבוך שנמצא איפשהו" — הוא מושיט אצבע וטופח על רקתו הימנית — "כאן."

"אבל אל תדאגו. פיזרתי כמה רמזים כדי לעזור לכם להתחיל. והנה הרמז הראשון." אנוראק מחווה תנועה רחבה בידו הימנית, ושלושה מפתחות מופיעים ומסתחררים לאטם לפניו. נראה שהם עשויים מנחושת, ירקן ובדולח צלול. בזמן שהמפתחות מסתובבים, אנוראק מדקלם שיר, וכל שורה שהוא אומר מופיעה לרגע בכתוביות בוערות בתחתית המסך:

 

שלושה מפתחות נסתרים לשלוש דלתות חבויות

מאחוריהן יידרש המבקש להפגין כישורים ומעלות

ומי שיעלה בידו להתגבר על אלה הצרות

יגיע לסוף שם ממתינות התשורות

 

כשאנוראק מסיים, מפתחות הירקן והבדולח נעלמים ומשאירים רק את מפתח הנחושת, שתלוי עכשיו על שרשרת סביב צווארו.

המצלמה עוקבת אחריו, והוא מסתובב והולך אל מעמקי המערה האפלה. אחרי כמה שניות הוא מגיע לדלת עץ כפולה וכבדה בקיר האבן. הדלת מחוזקת בפלדה, וחרוטים עליה מגנים ודרקונים. "לא היתה לי אפשרות לנסות את המשחק הזה בעצמי, אז אני חושש שאולי החבאתי את האפיקומן שלי טוב מדי, שאולי קשה מדי למצוא אותו. אני לא בטוח. בכל מקרה, עכשיו כבר מאוחר מדי לשנות משהו. אז כנראה עוד נגלה." אנוראק פותח את הדלת הכפולה וחושף חדר אוצר עצום, מלא ערמות של מטבעות זהב נוצצים וגביעים משובצים אבנים יקרות.ו הוא נכנס ופונה אל הצופים כשזרועותיו פרושות ומחזיקות את הדלת הכפולה פתוחה.ז

"אם כך, מיד וללא הקדמות נוספות," מכריז אנוראק, "יחל החיפוש אחר האפיקומן של האלידיי!" ופתאום הוא נעלם בהבזק אור ומשאיר את הצופה מול תלי האוצרות הנוצצים שמעבר לדלת הפתוחה.

ואז המסך מחשיך.

 

***

 

בסוף הסרטון מופיע קישור לאתר האישי של האלידיי, שהשתנה שינוי ניכר בבוקר מותו. במשך יותר מעשור הדבר היחיד שהוצג שם הוא סרטון אנימציה שחזר שוב ושוב והראה את אנוראק, דמות המשחק שלו, בספרייה ימי־ביניימית. בסרטון, אנוראק יושב כפוף מעל שולחן עבודה מצולק. הוא מערבב שיקויים ומביט בספרי לחשים מאובקים, ועל הקיר שמאחוריו מצויר דרקון שחור וגדול.

אבל עכשיו האנימציה נעלמה, ובמקומה הופיעה טבלת ניקוד, כמו אלה שעולות במכונות משחק שפועלות על מטבעות. בטבלה היו עשרה מקומות ממוספרים, ובכל אחד מהם ראשי התיבות גד"ה — ג'יימס דונובן האלידיי — ואחריהם ניקוד של שישה אפסים. בתוך זמן קצר נודעה טבלת הניקוד בשם "לוח התוצאות".

מתחת ללוח התוצאות הופיע סמל שנראה כמו ספר קטן בעל כריכת עור. הסמל היה בעצם קישור להורדה בחינם של אלמנך אנוראק, אוסף של מאות רשומות יומן לא מתוארכות של האלידיי. האלמנך היה באורך של יותר מאלף עמודים, אבל הכיל רק מעט פרטים על חייו האישיים של האלידיי או היום־יום שלו. רוב הרשומות היו רצף של מחשבות על משחקי מחשב, ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, סרטים, קומיקסים והתרבות הפופולרית של שנות השמונים, משולבות בטקסטים חריפים ומשעשעים שמשמיצים כל דבר, מדת מאורגנת ועד משקאות דיאטטיים.

החיפוש, כך נודעה התחרות, השתלב מהר מאוד בתרבות העולמית. כמו זכייה בלוטו, נהפכה מציאת האפיקומן של האלידיי לפנטזיה פופולרית בקרב מבוגרים וילדים גם יחד. זה היה משחק שכל אחד יכול לשחק בו, ובהתחלה נראה שאין צורת משחק נכונה או לא נכונה. הרמז היחיד שאלמנך אנוראק סיפק הוא שחשוב להכיר את האובססיות של האלידיי כדי למצוא את האפיקומן. פתאום התעורר בעולם עניין מחודש בתרבות הפופולרית של שנות השמונים. חמישים שנה אחרי סוף העשור חזרו לאופנה הסרטים, המוזיקה, המשחקים והבגדים של שנות השמונים. עד 2041 שוב הסתובבו אנשים עם קוצים בשֵׂער וג'ינס דהוי, ובמצעדים שלטו גרסאות כיסוי של להקות חדשות ללהיטי פופ מהאייטיז. אנשים שהיו בגיל ההתבגרות בשנות השמונים ועכשיו כבר התקרבו לזקנה, עברו חוויה מוזרה: האופנות והשיגעונות של נעוריהם נעשו פופולריים בקרב הנכדים שלהם.

תת־תרבות חדשה נולדה, והחברים בה היו מיליוני האנשים שהקדישו עכשיו כל דקה פנויה בחייהם לחיפוש האפיקומן של האלידיי. בהתחלה נקראו האנשים האלה פשוט "מחפשי אפיקומן", אבל מהר מאוד זה התקצר ונהפך ל"מפיקומנים".

בשנה הראשונה של החיפוש היה אופנתי מאוד להיות מפיקומן, וכמעט כל המשתמשים באואזיס קראו לעצמם ככה.

אחרי יום השנה הראשון למותו של האלידיי, הטירוף סביב התחרות התחיל לדעוך. שנה שלמה חלפה ואיש לא מצא דבר, לא מפתח ולא שער. חלק מהבעיה היה הגודל העצום של אואזיס. היא הכילה אלפי עולמות מדומים שהמפתחות עשויים להיות מוסתרים בהם, וחיפוש יסודי, אפילו בעולם אחד, היה דורש שנים.

למרות כל המפיקומנים ה"מקצועיים" שהתפארו בבלוגים שלהם שבכל יום הם מתקרבים לפריצת דרך, האמת הלכה והתבררה: אף אחד מהם לא ידע מה בדיוק הוא מחפש, או איפה להתחיל לחפש אותו.

עוד שנה חלפה.

ועוד אחת.

ועוד אחת.

הציבור איבד כל עניין בתחרות. אנשים התחילו לחשוב שזאת היתה מתיחה משוגעת של מטורף עשיר. אחרים חשבו שגם אם האפיקומן קיים, אף אחד לא ימצא אותו. בינתיים, אואזיס המשיכה להתפתח ולצבור פופולריות. היא גם היתה מוגנת מפני תביעות וניסיונות השתלטות באמצעות התנאים המחמירים בצוואה של האלידיי וצבא עורכי הדין הקנאים שהיו אחראים לניהול העיזבון שלו.

האפיקומן של האלידיי נהפך בהדרגה לאגדה אורבנית, וקבוצת המפיקומנים ההולכת וקטנה נהפכה בהדרגה לבדיחה. בכל אחד מימי השנה למותו של האלידיי דיווחו שדרני החדשות בהומור על העדר ההתקדמות שלהם. ובכל שנה נטשו עוד מפיקומנים את החיפוש במסקנה שהאלידיי יצר אפיקומן שאי אפשר למצוא.

ועוד שנה חלפה.

ועוד אחת.

ואז, בערב של 11 בפברואר 2045 , הופיע שֵם של דמות בראש לוח התוצאות, לעיני העולם כולו. אחרי חמש שנים ארוכות מפתח הנחושת נמצא סוף־סוף בידי נער בן 18 שגר באתר קרוונים ליד אוקלהומה סיטי.

הנער הזה היה אני.

עשרות ספרים, סרטים מצוירים, סרטי קולנוע ומיני־סדרות ניסו לספר את כל מה שקרה אחר כך, בהצלחה מוגבלת. אז אני רוצה לספר את הסיפור האמתי, אחת ולתמיד.

א ניתוח קפדני של הסצנה מגלה שכל הנערים והנערות מאחורי האלידיי הם למעשה ניצבים מסרטי נעורים שונים של ג'ון יוז שהודבקו דיגיטלית בתוך הסרטון (כל ההערות המסומנות באותיות עבריות הן הערות המופיעות במקור).

ב סביבתו שאולה למעשה מסצנה בסרט "מלכות הכיתה" מ־ 1989 . נראה שהאלידיי שחזר דיגיטלית את בית הלוויות והכניס את עצמו לתוכו.

ג ניתוח ברזולוציה גבוהה מגלה ששני המטבעות הוטבעו ב־ 1984 .

ד האבלים הם למעשה כולם שחקנים וניצבים מאותה סצנת לוויה מ"מלכות הכיתה". בקהל אפשר לראות בבירור את וינונה ריידר וכריסטיאן סלייטר יושבים מאחור.

ה האלידיי נראה עכשיו בדיוק כמו בתמונת בית ספר שצולמה ב־ 1980 , כשהיה בן שמונה.

ו ניתוח של תִלי האוצרות חושף עשרות פריטים משונים שחבויים בהם. הראויים ביותר לציון: כמה מחשבים ביתיים מוקדמים (אפל IIe , קומודור 64 , אטארי 800XL ו־ TRS-80 Color Computer 2), עשרות בקרי משחק של קונסולות שונות ומאות קוביות מרובות פאות מהסוג ששימש למשחקי תפקידים שולחניים ישנים.

ז כשמקפיאים את הסצנה, היא נראית זהה כמעט לציור של ג'ף איזלי שהופיע על כריכת המדריך לשליט המבוך, ספר כללים למבוכים ודרקונים שיצא לאור ב־1983 .

 

1 Adventure (כל ההערות המסומנות במספרים הן הערות המתרגם).

2 במקור: Easter Egg (ביצת פסחא). בחג הפסחא מוחבאות ביצים מקושטות, והילדים מחפשים אותן, כמו בחיפוש אחר האפיקומן בפסח.