אידה פינק (לבית לנדאו) נולדה ב-1.1.1921 בזבַּרַז' שבאוקראינה.
היא גדלה בבית בעל מודעות יהודית, אך גם מעורה בתרבות הפולנית. מצד אביה היא מתייחסת אל ר' יחזקאל לנדאו, בעל 'הנודע ביהודה'.
אחרי שסיימה את לימודיה בגימנסיה פולנית, החלה ללמוד מוסיקה בקונסרבטוריון של לבוב.
בשנים 1942-1941 היתה אסורה בגטו של זברז', והצליחה לברוח ממנו בעזרת ניירות "אריים". היא ואחותה, במסווה של נערות פולניות, "התנדבו" לעבודות כפייה בגרמניה, בתוככי הרייך השלישי. לאחר שנחשפה יהדותה, ברחה ממחנה הכפייה ומצאה עבודה אצל איכרים גרמניים כפועלת משק פולנייה.
אחרי המלחמה נישאה למהנדס ברוּנוֹ פינק, אף הוא ניצול שואה, וילדה את בתה היחידה.
בשנת 1957 עלתה אידה פינק ארצה. עד לא מכבר התגוררה בחולון, ולאחרונה עברה לגור ברמת אביב. במשך השנים עסקה במלאכות שונות, והיתה ספרנית בספרייה מוסיקלית וכן גובת עדויות ב'יד ושם'.
עיקר יצירתה נכתב בישראל בשפה הפולנית:
ספרה הראשון בעברית, פיסת זמן, ראה אור ב-1973 בתרגומו של נחמן בן-עמי (לימים תורגמו הסיפורים מחדש בידי דוד ויינפלד).
ב-1988 הופיע קובץ סיפוריה הגן המפליג למרחקים (ספרית פועלים; מהדורה שנייה עם עובד 2000), ובהמשך הרומן נלך בלילות, נישן בימים (ספרית פועלים 1991). הקובץ רישומים לקורות חיים (ספריה לעם, עם עובד 1995), וקובץ נוסף, סוף העולם הראשון שלי (קלאסי כיס, עם עובד 1997). סיפורים נוספים ראו אור בכתבי עת ובמוספים ספרותיים.
כל סיפוריה כונסו בכרך אחד - כל הסיפורים ספריה לעם 2004; כולם בתרגום דוד ויינפלד למעט חמישה בתרגומו של בנימין טנא.
יצירתה של אידה פינק תורגמה לשפות רבות וזכתה לשבחים מרובים. בישראל הפליגו בשבחיה מבקרים וסופרים רבים, מוותיקים כגרשון שקד ואהרון מגד ועד צעירים כדרור בורשטיין ואורי כהן. סיפוריה נלמדים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות ברחבי הארץ.
זוכת פרס ישראל בספרות לשנת 2008.