לפעמים קשה לזכור זאת: כ-200,000 מהגרי עבודה נמצאים בקרבנו, יותר ממחציתם באופן לא-חוקי. נוכחותם כמעט שלא מורגשת, כאילו אינם אלא רקע להוויה הישראלית. קל מאוד להסיר אותם מסדר היום ולהתעלם מקיומם, מה גם שהם עצמם משתדלים מאוד שלא לבלוט.
אבל הם פה, בתוכנו, במושבים ובערים, באתרי הבניה ובבתים. הממשלה ממשיכה לאשר כדבר שבשגרה את העסקתם של רבבות מהגרי עבודה בחקלאות ובבניין, וגם ענף הסיעוד תובע ומקבל עוד ועוד עובדים.
האנשים האלה אינם יכולים לעמוד על זכויותיהם או להיאבק עליהן. הם אינם מפגינים ואינם מקימים אוהלי מחאה מול משרדי הממשלה. הם חיים בקרבנו אלמונים ואילמים, וסכנת הגירוש הפכה אותם לנסתרים וחסרי-קול אף יותר.
נורית וורגפט, עיתונאית ותיקה, פגשה אותם במסגרת כתבות רבות שהכינה, והתיידדה עם רבים מהם. במשך שנים היא חלקה עמם את חייהם בשמחותיהם ובצרותיהם – בחגיגות ובטקסים, בבתי קפה ובכנסיות, וגם בדירותיהם השכורות, שיום אחד נפרצו דלתות של רבות מהם בידי שוטרי מנהלת ההגירה, לצוד אותם, לעוצרם ולגרשם.
בספר הזה היא מוציאה אותם מאלמוניותם, נותנת להם פנים וקולות, מספרת מיהם, מניין באו, איך היו חייהם בארצות מוצאם, הם חיים פה, אתנו, ומה גורלם כשהם עוזבים ומגורשים. הספר משלב רגישות אישית עם רגישות חברתית וציבורית, סקרנות עם איכפתיות, והוא ססגוני ורב-פנים, כמו המציאות שהוא מתאר – מציאות שעומדת לא רק בסימן של מצוקה, רדיפות ועוולות, כי אם תבועה גם בחותמם של חיוניות רבה ואהבת החיים.