שר השדים

רוג'ר זילאזני וג'יין לינדסקולד, דורית לנדס (תרגום מאנגלית)

LORD DEMON, Roger Zelazny and Jane Lindskold

 

 

1

 

הוא היה כתום.  הוא היה ירוק.  הוא היה אחת היצירות

המוצלחות ביותר שלי.  החלטתי שלא לעצב צנצנת או

אגרטל ותחת זאת יצרתי בקבוק,  לראשונה מזה עידן

ועידנים.  העיצוב גזל ממני את חלק הארי מתוך מאה

ועשרים שנים,  בהפסקות כמובן.  בקבוקים,  בכפוף לייעודם,

דרשו ממני פרקי זמן ארוכים בהרבה וכן גם קצרים בהרבה

מאשר פריטים אחרים.

 

בחנתי את החלק הפנימי של הבקבוק הזה לשביעות

רצוני,  התגשמתי מחוצה לו וקפצתי את אגרופי השמאלי עד

שהטבעת שענדתי על אותה יד החלה לזהור.  כשהגיעה

לעוצמה מספקת,  לחצתי אותה על קרקעית הבקבוק

והטבעתי שם את סימנו של קאי רן,  יוצר בקבוקים אמן -

הסימן שלי.

 

התרחקתי מעט כדי להסתכל בו,  כאשר ניצב על גבי

השולחן,  והרשיתי לעצמי לחייך חיוך דק מן הדק.  אחר-כך

התרווחתי על ערימת כריות,  הנחתי רגל על רגל,  והתענגתי

על הרגע המיוחד הזה.

 

מחירם של בקבוקי קאי רן יקר מפז - בעצם,  זהו מחירם

כבר יותר מארבע-עשרה מאות שנים.  אינני יודע כמה

בקבוקים יצרתי במשך כל אותן שנים.  הבקבוקים הללו

בלתי מתכלים למעשה,  הם מסוגלים לאצור כל יין שיימזג

לתוכם ולשמור על טריותו פרק זמן העולה על כפליים

תוחלת החיים הרגילה של בני-אדם.  הבקבוקים הללו ישמרו

על טריותם של פרחים באותה המידה.  ואפילו אם לא

מכניסים לתוכם דבר,  השמועה גורסת כי הם מקנים

לבעליהם מזל וברכה - משפיעים עליהם עושר,  אושר,

בריאות טובה.  וגם זה נכון.  אני מניח מידה מסוימת של הצ'י

המסוים שלי בתוך המבנה שלהם,  ורצוני מתגשם בתוך

עבודתי.

 

כמה אספנים פרטיים יודעי-דבר השקיעו מאמצים יוצאים

מגדר הרגיל כדי להשיג פריטים של קאי רן לאוספיהם.

קוסמים חיפשו אותם והטילו כשפים בעזרתם,  מכיוון שהם

קסומים בעצמם וניתן לנצל את כוחותיהם.  קומץ מומחים

לאמנות מזרחית במוזיאונים ובגלריות יודעים עליהם - וכן

גם אותם סורקים מקצועיים המתפרנסים מחיפוש אחר

היצירות שלי למען מעבידיהם העשירים.

 

אוליבר או'קיף נכנס לחדר בדממה חתולית,  ועמד על כך

שסוף-סוף השלמתי את הכלי הזה וכי ייתכן כי באופנים

שאינם מובנים לו אני מאושר.  התעמקתי בחקר הרגשות

ואני חושב שייתכן כי הייתי באמת מאושר.

 

לאחר שהנחתי שוב את הבקבוק על השולחן,  קמתי.

או'קיף הצטחק לעברי.  הוא היה אדם נמוך קומה,  מוצק אם

כי לא רחב גרם,  בעל עור בהיר ועליו המוני נמשים,  ושיער

קצוץ בצבע חול.

 

היינו ניגוד בולט ביותר,  הוא ואני,  בכל דמות שהופעתי.

 

"הוא יפה מאוד,  בוס," אמר.  "הרבה יותר מוצלח מהירוק

ההוא שעשית עוד בסביבות 1700,  כך נראה לי,  והוא תמיד

היה החביב עלי ביותר."

 

"תודה רבה על המחמאה,  אולי.  גם אני אוהב מאוד את

זה."

 

"עכשיו שבת בערב,  וזו המשמרת של טוני ב'פיצה

שמימית'.  מתחשק לך לצאת לחגוג?"

 

חייכתי.  "מה נשים עליה?"

 

"טוב,  אתה תמיד אוהב לשים עליה פפרוני," אמר.

 

"נכון מאוד.  ואולי גם כמה פטריות - בתנאי שהן טריות

מאוד."

 

"אבדוק זאת,  כמובן."

 

"כמובן.  ונקניק גם כן,  בתנאי שהוא מדיף ריח של

טריות?"

 

"רעיון מצוין."

 

"עכשיו תציע משהו."

 

"קצת פלפל אדום?"

 

"יופי.  וגם כמה בקבוקי בירה מקסיקנית לא יזיקו לנו."

 

"בהחלט."

 

"בתוך החבית יש עדיין הרבה כסף?"

 

"כן,  כן."

 

חייכתי שוב.  תמיד הזמנו בדיוק אותו דבר - שוב ושוב.

אבל נהנינו ממשחק הפולחן הקטן שלנו,  שבמהלכו נתקבלו

ההחלטות.

 

הסתכלתי בו כשלבש את הז'קט שלו וסגר את הרוכסן.

האיש הזה שירת אותי.  הוא היה איתי במשך יותר משלוש

מאות שנים,  הודות לארבעה לחשים מהמעלה הראשונה

שווידאו כי יישאר במצב טוב.  אבל הוא היה שונה מכל

משרת שעבד בשירותי אי-פעם.

 

אני לא אוהב במיוחד לצאת לעולמם של בני-האדם,

ואולי שימש אותי כמתווך מצוין במהלכן של יציאות כאלה.

לשונו התגלגלה ברהיטות רבה,  הוא היה חביב ונעים,  ותמיד

נראה שהוא מתמצא במקום.  וזה אינו כשרון שניתן לזלזל בו

בהתחשב במהירות שבה השתנה עולמם של בני-אדם

במאות השנים האחרונות.

 

יצאתי ממעבדת הזכוכית שלי והסתובבתי - נהניתי

מהיצירות התלויות על הקירות,  מאוסף השטיחים שלי.

יכולתי להמשיך כך לנצח.  הבקבוק האישי שלי - הבקבוק

הזה היה לי אישי לגמרי - הוא עולם שלם העומד בפני

עצמו,  ותוכו אינו משתלב בזמן ובמרחב האנושיים.  כל אחד

מהבקבוקים שהזכרתי הכיל עולם משלו.  יכולת למלא אותם

במים ולהכניס לתוכם פרחים בלא להפריע להם.  ולחלופין,

אם הצלחת להבין כיצד ניתן להיכנס לתוכם,  יכולת לעשות

זאת דרכך פנימה בלא שתרטיב את רגליך.

 

העולם שלי ניחן בצמחייה ובבעלי-חיים מוזרים משלו,

ובכללם חבורה של פיות עשב בלתי חשובות החיות בחלק

נפרד וחסוי שבו מתחוללת סופת גשם זה שלוש-עשרה

מאות שנים.  יש שם גם ענקים רשעים,  דרקונים ויצורים

אחרים,  מוזרים עוד יותר.

 

הטמפרטורה בתוך הבקבוק שלי נעימה וחמימה אף כי

אני מתיר לשלג לרדת על ההרים.  אני מקים יער ענק,  ובו

נקיקים נסתרים ומצוקי גרניט מכוסים עשב,  עליהם מרקדים

צללים מוזרים למרות התנגדותו של האור.  יש שם גם

אוקיינוס,  במיוחד למען הרגע שבו יתחשק לי לשחות או

לצאת לשיט.

 

למרות הסביבה הסגורה שבבקבוק,  איננו נחנקים בתוכו.

פעם,  לפני זמן רב, שָכַן הבקבוק שלי במשך מאות שנים

אחדות בקרקעיתו של ים סין המזרחי אחרי שספינתו נטרפה.

אף לא טיפה של המים בחוץ לא הפריעה את שגרת חיינו

הנוחים אם כי נתקלנו בבעיות אחדות כשקיבלנו אורחים.

 

האוצרות הללו עומדים לרשות בעלי הבקבוקים שלנו

במשך כל ימי חייהם אף כי מרביתם אינם יודעים זאת כלל.

אך אפילו מי שלא היו מודעים לערכו של בקבוק מעשה ידיו

של קאי רן תמיד יוצאים נשכרים.  מי שיודעים את סודותיו

יכולים להאריך את ימי חייהם במאות שנים,  אם ייצאו

לחופשה בתוכו - זה מה שאירע לרבים מחכמי העולם

העתיק,  ואני עדיין פוקד את מרביתם.

 

נכנעתי לרצון לחגוג ופילסתי את דרכי - אתם בוודאי

תקראו לזה 'החוצה' - דרך חבל ארץ הררי לא גדול ומעונן

תדיר שנועד במכוון לדמות לתמונה טאואיסטית.  לדידי,

זוהי כעין ארץ של פיות שבה אדם יכול להסתתר ולישון

בעונג כמו ריפ ואן וינקל בשעתו,  ובה גבירה יכולה

להיעשות ליפהפייה הנמה בארמון המכוסה כולו בסבך

ורדים,  ואילו מערה יכולה להופיע לפתע בצלע הר שכולו

ירקן.

 

שמעתי יבבה עזה משמאלי ועוד אחת מימיני.  המשכתי

ללכת.  תמיד טוב להודיע לבוס כי אתה עסוק במלאכתך.

 

כעבור זמן-מה הופיע משמאלי כלב פו כתום בגודל של

פוני מסוג שטלנד,  וכלב ירוק הופיע לימיני.  הם התיישבו

סמוך אלי וזנבותיהם הגדולים והשעירים התעקלו מעל גבם.

 

"הלו," אמרתי בשקט.  "מה המצב בגבול?"

 

"שום דבר חריג," נהם שיריקי,  הכלב הירוק.  "אנחנו

עברנו על פני האו'קיף בדרכו החוצה,  אבל זה הכל."

 

צ'אמבאלה רק נעצה בי מבט מעיניה העגולות הענקיות,

הקבועות בפניה השטוחים ומעל לפיה הרחב.  כבר אמרתי כי

צבעה כתום אבל לפרוותה אין איזשהו בוהק צהוב מחריד.

היא נראית דומה יותר לזוהר האדמדם של פחם שעדיין לא

כותר באפר.

 

הנהנתי.

 

"בסדר."

 

מצאתי אותם לפני תשע ושלוש-רבעי מאות שנים,

גוססים בצמא,  גוועים ברעב - שהרי אפילו ליצורים שהינם

יותר ופחות מטבעיים יש צרכים משלהם.  המקדש הנשכח

שלהם חרב,  והם היו זוג כלבי מקדשים מובטלים שאיש לא

רצה בהם,  ושוטטו ברחבי גוֹבִּי.  אני נתתי להם מים ומזון

והרשיתי להם לבוא יחד איתי אל הבקבוק שלי אף-על-פי

שהייתי אותו היצור שמפניו הזהירו אותם מפורשות.  תמיד

נמנעתי מכל קשר עם כלבי מקדש,  ככל שהדבר התאפשר

לי.  הרי אימנו אותם לקרוע לגזרים אותי ואת שכמותי,  או

לתפוס ולהעביר אותנו לאי-אילו מקומות לא נוחים,  שבהם

נשב בחברותא עם שמירה וקסמים כלביים.

 

לפיכך מעולם לא דיברנו על תעסוקה.  אני רק אמרתי

להם שאם הם מעוניינים להתגורר במערה הנטושה של

הדרקון בארצות הדמדומים שלי,  ימצאו בקרבת מקום מים

זכים בשפע,  ואני אדאג לכך שיהיה להם גם מזון.  הוספתי

שאשמח אם יפקחו עין על המתרחש.  ושאם יופיע מישהו

בקרבת מקום,  הם צריכים רק ליילל.

 

כעבור כמה מאות שנים נשכחו הפרטים ורק עובדת

מגוריהם נותרה.  הם קוראים לי השר קאי,  ואני קורא להם

שיריקי וצ'אמבאלה.

 

המשכתי לצעוד.  אף שלא היה שום צורך שאצא החוצה

כיוון שאו'קיף טיפל בכל,  פיעמה בי בכל זאת תשוקה

מסוימת לחגוג ולנשום את אוויר הלילה.

 

הגעתי אל קצה העולמות,  והרהרתי בהופעתי.  בתוך

הבקבוק שלי נהגתי להופיע בדמותי הטבעית,  הדומה לדמות

אנוש משום שיש לה שתי זרועות,  שתי רגליים,  בית-חזה

הניכר בבירור ומעליו ראש,  עיניים במספר הידוע וכדומה.

אבל אני התנשאתי לגובה של כשני מטרים וחצי על רגלי

ארוכות הטפרים (צמחו עליהן חמישה בהונות) ועורי היה

כחול עמוק עם שמץ של ארגמן.  מסביב לעיני היו קווים

שחורים זוויתיים.  היו מי ששיערו כי אלה בבחינת קישוט,

כעין איפור (ובאמת,  בשלב מסוים לפני אלף שנים היתה

באמת אופנה כזאת) אבל הם טבעיים.  הם גורמים לעיני

הכהות נטולות האישונים לנצוץ וכן משווים לארשת פני

איזשהו מבע אימתני,  גם כשאין זו כוונתי בכלל.

 

כן,  זה בכלל לא מתאים לעולמם של בני-האדם.  עטיתי

עד מהרה את המסווה האנושי שאני משתמש בו במסעותי

הנדירים בחוץ: גבר סיני במיטב שנותיו,  שיער שחור מבהיק

שלא זרקה בו שיבה,  בגובה ממוצע,  אך נושא הילה של

שררה.  עיצבתי את בגדי על-פי האופנות המשעממות של

אותה עיר אמריקאית שבה קבענו את משכננו,  ונאנחתי ביני

לביני בגעגועים לגלימות המהודרות של סין בימים עברו.

 

ההכנות הללו הן עניין של רצון.  אני התגשמתי מחוץ

לבקבוק בו-ברגע כמעט.  וכפי שרציתי,  נמצאתי במוסך

השייך לבנה של הגברת שלפני פטירתה הציבה את הבקבוק

על שולחן בטרקלין שלה.  המקומות הללו היו נוחים

מבחינתנו.  בנה של הגברת עדיין לא החליט אם ייתן את

הבקבוק לאשתו או ימשיך להציגו על השולחן,  כיוון שנהנה

להתבונן בו.  באותו זמן עדיין לא היתה לי כל דעה בעניין,

ועל כן לא התערבתי.

 

יצאתי מהדלת הצדדית של המוסך,  והתנהלתי לאטי

לעבר "הפיצה השמימית" של טוני,  במרחק כמה גושי

בניינים.

 

היה זה לילה זרוע כוכבים אך הירח לא נראה כלל,  לילה

צונן שרוחות נשבו בו.  ידעתי שמשהו אינו כשורה כשעברתי

ליד אחד הפארקים הקטנים של העיר,  והרחתי ריח של דם

ופיצה באוויר.  וריח של שד.

 

התעמעמתי.  התקדמתי בשקט מוחלט.  כל הדרכים שבהן

למדתי במשך שנים רבות לגרום למוות וכאב צצו ונלוו אלי.

ברגע ההוא הייתי אחד הדברים המסוכנים ביותר על

הפלנטה.

 

... ואז ראיתי את העץ ואותם.

 

הם תלו אותו על העץ,  במהופך,  על גבי ענף נמוך ודקרו

אותו בכל חלקי גופו,  ושתו את דמו מתוך הפצעים הללו.

בשיניהם הקטנות והחדות הם שיסעו פיסות מבשרו,  וזללו

אותן לתיאבון.

 

התקרבתי אליהם.  מסביב הפגר המתנדנד של או'קיף

המסכן התגודדו שישה מהם.  הם הגיעו לגובה של כשישים

סנטימטרים,  עיניהם היו צהובות,  הם היו שמנים,  בעלי מבנה

גוף כבד.  צבע פניהם היה בין ירוק לאפור ועד צהבהב.

טפריהם היו קצרים ומחודדים.  קופסת קרטון ובה פיצה

הושלכה על הדשא,  בסמוך.

 

"אתה אוהב לאכול את בשר האדם?" שאל אחד מהם

בעודו מנסה ללעוס פיסת בשר נוטפת.

 

"יותר מאשר פיצה," השיב חברו.

 

"היי,  נסה לאכול חתיכה עם פפרוני לפני שתחליט

סופית," אמר שלישי.

 

הרמתי את ידי,  הופעתי בתוך מעגל אש שבינתיים

התנשא מסביבנו.  שלושתם היו לאבן מהמותניים ומטה.  הם

צווחו וצפצפו כמו אוגרים,  ובזה אחר זה נמשכו מבטיהם אל

ארשת פני הלוהבת.

 

"אה-אה,  זה אחד הבחורים הגדולים," אמר הסמוך אלי

ביותר.

 

"היי,  בוס," פנה אלי אחר,  "איננו יכולים לבצע את

מחוות הכבוד ההולמות כשרגלינו נוקשות.  אבל זו הלצה

מוצלחת.  צחקנו כבר.  וכעת אתה תלך?"

 

שלחתי את ידי והרמתי את זה שדיבר זה עתה.  קולו נדם

בעת ששאר חלקי גופו התקשו.  ואז אני מחצתי,  הגדלתי את

ידי עד אשר בכפותי נותרו כמה חלוקי חצץ.  השלכתי אותם

באוויר,  והסתכלתי בהם כשעלו בלהבות,  וצנחו כסערת אש

קטנה,  ואילו האפר הלך וכבה ברוח הקלה שעלתה

כשהתקרבו אל הקרקע.  לא נתתי ליצור שום אפשרות לשום

תחייה מאיזה סוג שהוא.

 

"היי,  מצטערים," זעק אחד.

 

"כן,  מה עשינו?" שאל חברו.

 

שלחתי את ידי והפכתי את השני לאפר,  ועשיתי את

העולם למקום עשיר יותר הודות להיעדרו.  כל האחרים

ייללו שוב.

 

"שקט!" פקדתי עליהם,  "כשארצה לשמוע שטויות של

שדונים מטופשים,  אומר לכם לדבר! יש לכם מוח מלא חרא

ואתם משחיתים כל מה שאתם נוגעים בו.  אתם לא שווים

שום דבר רוב הזמן."

 

"נכון,  אנחנו לא חשובים בכלל," הסכים אחד מהם.

"חריונים קטנים,  ממש כמו שאתה אומר.  אתה אחד הבוסים

הגדולים.  לא מתכוונים בכלל להפריע לך.  שחרר אותנו.

נהיה העבדים שלך לעולם ועד.  אתה תגיד 'חרא',  ואנחנו

נאכל חרא,  ואתה תצחק - ממש ככה.  אם תרצה נזיק

לאויבים שלך,  נעסה לך את הרגליים,  נביא יין - כל מה

שתרצה."

 

גרמתי לו להתפחם ולהיות לאפר.  האחרים רעדו מפחד.

 

הרביעי הפנה סוף-סוף את ראשו לעבר או'קיף.

 

"האיש," אמר לבסוף.  "אתה עושה את זה מפני שאנחנו

הרגנו את האיש,  לא?"

 

"סוף-סוף," אמרתי,  "מישהו שואל למה."

 

"כן,  אדוני," אמר הרביעי.  "הוא הבן-אדם שלך?"

 

"נכון."

 

"אולי היה המשרת שלך הרבה שנים?"

 

"אתה מתחיל להבין."

 

"אנחנו לא יודעים מכלום.  אנחנו יש לנו מוח מלא חרא,

כמו שאתה אומר.  גם אם אנחנו טמבלים כאלה,  אסור לנו

להשמיד רכוש של שר גדול.  אולי המוח מלא חרא,  אבל לא

מטומטמים.  מצטערים."

 

"כן," אמר החמישי.  "אנחנו מצטערים המון המון עכשיו,

כשאנחנו יודעים.  שחרר אותנו ו - "

 

הפכתי אותו לאפר וצפיתי בטורנדו האש הזעיר שהופיע

במקומו שהלך ונאכל ולא נותר עוד ממנו זכר.  הפניתי את

מבטי לעבר הרביעי שהזדרז להסב את עיניו ולא אמר דבר.

 

"אתה פיקח יותר ומנומס יותר מהאחרים.  כפי שאמר

קונפוציוס,  הצורה חשובה יותר מאשר התוכן.  לא הכרת את

או'קיף ואינך יכול לרחם עליו,  ובכל זאת אתה מסוגל לומר

את הדבר ההולם על האיש הזה."

 

"גם אני," אמר השדון השישי,  זה שנותר.  התעלמתי

ממנו.

 

"אין לכם שליטה על מה שאתם," אמרתי.  "אבל אתה" -

פניתי אל הרביעי - "שכנת בארמונות,  בעוד שאתה" -

כאן פניתי אל השישי - "שוכן ביבים,  ובשניכם דבק שמץ

מזה."

 

הם הרכינו את ראשיהם בבושה.  הותרתי דממה ממושכת.

לבסוף דיבר הרביעי.

 

"זה היה טאווּן,  רפא העשן," אמר.

 

הסתכלתי בו.

 

"אני יודע שאתה בוודאי יודע שיצורים כמונו לא עושים

כיום דבר כזה לעתים קרובות.  אתה תרצה לדעת מי נתן לנו

את מטבע 'שן' ומי אמר לנו מתי ואיפה להתנפל על האיש,"

המשיך.

 

הנהנתי.

 

"זו האשמה חמורה מאוד," אמרתי.

 

גם הוא הנהן.

 

"ואיני משמיע אותה כלאחר-יד," המשיך,  "בלא ראיות

מוצקות שתוכל לבחון,  ואני יודע שקרוב לוודאי יעלה לי

הדבר בחיי."

 

למשמע הדברים ייבב השישי בקול.

 

"לא צריך להגיד כלום," אמר לרעהו.  "כעת הוא ישרוף

אותנו בברק שלו ואנחנו נמות."

 

הרביעי התנועע וחבט בראשו של חברו.  "לפעמים השקר

רע," אמר, "ולעתים השתיקה מזיקה.  הפעם רק האמת אולי

תציל אותנו.  תשתמש בראש.  למד לחשוב."

 

השדון השישי התנדנד על בסיסו המאובן,  השתטח לרגלי

ושכב בלא נוע.

 

"רואה? הוא למד קצת," אמר חברו ואני נוכחתי כי בדרכו

שלו המוזרה הוא אמר משהו בזכות ידידו,  וניסה להציל את

חייו.

 

"תמשיך לשכב על הבטן," אמרתי לזה שהתפלש בעפר.

שחררתי במידת-מה את הקישוי ששיתק את רגליו של השד

הרביעי.  סימנתי לו לסור הצדה.

 

"האם טאווּן נתן לכם איזשהו רמז מדוע הוא עושה מה

שעשה?" לחשתי.

 

בשלב ההוא נוכחתי כי השד הקטן הבין כי הם עשויים

להישאר בחיים אם חברו לא יידע על מה אנחנו מדברים.

הוא התרחק עוד יותר,  הנמיך את קולו עוד יותר.

 

"לא,  אדוני," אמר,  והחווה אל צדו השני של הפארק,

בהצביעו על סמטה.  "שד אחר מצא אותנו מסתובבים שם

והוא בדק אם אנחנו מעוניינים בעבודה.  זה היה אתמול.

אמר שהאיש אולי יגיע הלילה מפני שהוא עובר כאן לעתים

קרובות בשבתות.  השד הציע לנו מטבע 'שן' וכאשר

הסכמנו,  נתן לנו כמה מטבעות.  אמר לנו שטאווּן יגיע

העירה בעוד יומיים.  אנחנו אמורים לקבל את השאר מחר."

 

"הוא אמר משהו - כל דבר שהוא - שיכול להבהיר

מדוע הוא היה מעוניין שתבצעו את המעשה הזה?"

 

"לא,  אדוני.  הוא לא אמר דבר."

 

"אתם אמורים להיפגש עם טאווּן מחר?"

 

"בדיוק כך."

 

נעצתי מבט נזעם בכוכבים.

 

"בערב?"

 

"כן."

 

"תגיד לו שאני אחכה מחר בערב,  בשעה זו,  במקביל

למקום הזה על הפלנטה שלנו,  וכי אני אביא פיסה מנשמתו

יחד איתי,  משום שאני דורש שייענה לכל תביעותי."

 

שמעתי כיצד השדון הקטן מעלע בגרונו.  הורדתי

בעדינות את אולי מהעץ והפניתי את גבי.

 

"אה,  אנחנו יכולים לעשות את זה בשבילך,  בוס," אמר

השדון איתו ניהלתי את מרבית השיחה.

 

"לא.  אתם כבר נגעתם בו מספיק.  אתה משוחרר.  אני

מרשה לך ולאפס ההוא ללכת לדרככם.  תתרחקו ממני,  וכך

תוכלו להמשיך לחיות.  מה בעצם שמך?"

 

"בה וא," השיב.

 

"בה וא," חזרתי.  "אזכור אותך."

 

לזכותו ייאמר שהוא הצטמרר קלות בלבד.

 

"אני רק רוצה להגיד שוב שאני מצטער,  אדוני שר

השדים."

 

לא השבתי לו ואז הוא נעלם.

 

 

2

 

כשנכנסתי לתוך הבקבוק שמעתי בבירור את שיריקי

וצ'אמבאלה פורצים ביללות שבר מחרידות,  ממושכות.  הם

כבר ידעו.

 

רחצתי את אולי בחדר האמבטיה שלו,  הלבשתי אותו

באחת החליפות המשובחות שלו והטלתי לחש שימור על

החדר כולו.  סגרתי את דלת החדר כשיצאתי.  ידעתי שעלי

לטפל בסידורי ההלוויה.  להלכה הוא היה נוצרי וייתכן שהיה

רוצה להיקבר על-פי הפולחן הנוצרי.  אולי אני צריך לנסות

לארגן משהו מהסוג הזה מחר,  לפני הדו-קרב.  החלטתי

שעלי לעשות זאת.

 

למחרת איתרתי מקדש נוצרי ששמו "הצלב הקדוש".

נכנסתי לשם ושוטטתי עד שמצאתי את האחראי.

 

"אני רוצה להביא ידיד לקבורה כדרכם של הנוצרים,"

אמרתי.

 

"ובכן,  הגעת למקום הנכון.  באיזה בית-הלוויות הוא

נמצא?"

 

"הוא לא נמצא בבית-קבורה.  אני התקנתי אותו והשארתי

אותו בחדר השינה שלו."

 

"אני מבין.  מסורתי.  האם אתה מעוניין שייקבר בבית-

העלמין שלנו?"

 

הנהנתי.

 

"כן.  הבה נעשה זאת."

 

"נראה לי שהדבר היחיד שנחוץ לך כעת הוא תעודת

פטירה."

 

"מה זה?"

 

"פיסת נייר המופנה על-ידי משרד החוקר של מקרי מוות

ללשכת מרשם האוכלוסין,  ומהווה אישור כי האיש הזה

באמת מת."

 

"ובכן,  כמובן שהוא מת.  לא הייתי בא הנה אלמלא מת.

איך אני משיג את המסמך הזה?"

 

"אתה צריך לגשת למשרד החוקר של מקרי מוות."

 

"מי הוא?"

 

"אני אצייר לך - לא,  תעזוב,  אסיע אותך לשם.  אה,

בעניין ההלוויה עצמה,  איזה סכום התכוונת להוציא עליה?"

 

"מהו המקובל?"

 

"אה,  כמה אלפים."

 

בכיסי היו עשרים אלף בשטרות גדולים.  הוצאתי אותם

והנחתי אותם על שולחנו.

 

הוא מנה את הכסף.  לרגע נדמה שהוא נחנק,  ואז הוא

אסף את כל השטרות במהירות והכניס אותם לכספת

הקבועה בקיר.

 

"כן,  אשמח מאוד לעזור לך.  לא תהיה לנו שום בעיה.

ידידך יזכה להלוויה המפוארת ביותר שערכתי אי-פעם."

 

לאחר טיפול בהיפנוזה קלה נותר סכום כסף הרבה יותר

קטן על שולחנו של חוקר מקרי המוות,  ובידי היתה תעודת

הפטירה.  גרמתי לו לרשום כמה תאריכים שונים מאלה שהיו

ידועים לי.

 

העברתי את התעודה לידי הכומר ששאל אם אני זקוק

לאיזושהי עזרה בהעברת הגופה.  עניתי בשלילה; אמרתי

שאביא אותה בעצמי כעבור זמן-מה.

 

 

למחרת בערב הגעתי בשעה היעודה למקום היעוד כשאני

נושא את חרב הרוח של טאווּן.  כאשר מחשלים חרב רוח

למלחמה במישהו מעניקים לו למעשה מחמאה שלא-מרצון.

פירוש הדבר הוא שהשדוּת מתייחסת אליו כאל איום מסוכן

במידה כזאת שנמצא צורך לעצב אחד מאותם כלי נשק

מיוחדים נגדו.  אני מוכן להתערב כי טאווּן - בדומה לי -

יכול לחיות בלא המחמאה הזאת,  אבל לא חשבתי על הכאב

שחרב הרוח גורמת לו.  הייתי אחוז חמת זעם.

 

טאווּן ואמו - ויס שלשונה נוראה - חיכו לי בפארק.

ויס הופיעה בדמותה של סינית שמנמנה בגיל העמידה,  אבל

עורה היה אדום כסלק ועיניה היו חתומות.

 

טאווּן,  רפא העשן,  היה מראה מרהיב יותר.  בדומה לבני

סוגו האחרים,  הוא היה גשמי רק בחלקו,  בכל המישורים

ששכן בהם,  ללא יוצא מהכלל.  באותו יום הוא התגשם

מהמותניים ומעלה,  ונראה כצעיר מזרחי יפה-תואר וטוב-

ארשת.  מהמותניים ומטה נראה כי הוא עשוי מעשן אפור

ולבן.  במקום שבו היו צריכות להימצא רגליו היחפות,  לא

היה מאומה.

 

הנחתי את המשא שלי על הקרקע,  לרגליה של ויס (שכן

היא היתה המורה שלי אי-אז),  חזרתי שלושה צעדים לאחור,

והשתחוויתי על-פי כל הגינונים.

 

היא התכופפה,  הרימה את מארתו של טאווּן.  שמעתי

אותה אומרת מלמעלה,  "החרבות של שבע אצבעות עדיין

רבות-תחבולה כשהיו."

 

אמת."

 

"סלח לי על כך שאני לוטשת מבט,  אך לא לעתים

קרובות מזדמן לך להחזיק בידיך את חייו של בנך."

 

שבע אצבעות היה חרש החרבות האמן שלנו,  אך אפילו

הוא פחד מוויס,  ששימשה כמורתם של רבים מבני סוגנו.

על-פי השמועה,  חינכה ויס גם איזה אל אחד או שניים

במרוצת השנים.  היא היתה המורה שלי; וגם המורה של

טאווּן.

 

"אתה יודע,  כמובן," אמרה,  "שאם תהרוג את בני,  תמות

מיד לאחר מכן."

 

"כן,  למרבה הצער," אמרתי.

 

שמעתי קול ליד שמאלי.  זזתי באטיות רבה כדי להסתכל

במקורו.  החרב ננעצה בקרקע בין הבוהן הראשונה והשנייה

שלי,  במרחק של מחצית הסנטימטר מהקרום המחבר ביניהן,

כך שזה לא נפגע כלל.

 

שמעתי צקצוק קל כשטאווּן זז והתייצב ליד אמו.

 

"הידידים שלך?" - שאל.

 

הסתכלתי לעבר מקור הצקצוק.  חברו של בה וא,  השדון

הטיפש,  מכר כרטיסים והושיב אנשים במקומותיהם.

 

"סלחו לי," אמרתי לטאווּן ולוויס.

 

פילסתי לי דרך בקהל ומצאתי את בה וא כעבור זמן-מה.

כשהוא ראה אותי מתקרב,  הוא החל לרעוד.

 

"מה 'תם עושים?" שאלתי.

 

"חשבתי להרוויח קצת מהצד.  בדרך האמריקאית הישנה

והטובה.  כמו האמת."

 

הנדתי בראשי.

 

"לא." אמרתי.

 

"לא?"

 

"לא.  בדיוק כך.  תחזיר את התמורה על הכרטיסים.  פנה

את השדה.  אני צריך אותך בשביל זה,  ולא - אהרוג אותך.

אתה בושה וחרפה!"

 

"בסדר,  בוס.  מצטער על מה שהיה,  בוס.  אני מטפל בזה

מיד."

 

חזרתי אל האחרים.

 

"אחד מהשדונים המחורבנים הקטנים התחיל להתנשא,"

אמרתי.  "כעת הכל בסדר.  תנו להם כמה דקות לפנות את

המקום."

 

"לא," אמר טאווּן.  "זה היה באחריותך.  אנחנו נתחיל

להילחם כעת."

 

"בסדר גמור," אמרתי ולקחתי את חרב הרוח מהמקום

שבו הניחה אותה ויס והנפתי את החרב בנטייה המסוימת

שלה,  כפי שהיא מחולקת על-ידי רוחה.  "בוא נתחיל."

 

אני פתחתי בתמרון התקפי מהיר,  הסתחררתי פעמיים,

יצרתי איתו מגע פעם אחת,  וגרמתי לו פגיעות שטחיות

בלבד.  טאווּן הסתובב מסביבי,  מצא פרצה,  ניסה קו פעולה

שני,  נכשל.

 

"כבודך בא על סיפוקו.  הוקז דם." ציינה ויס.

 

"הם מתעכבים," שמעתי מישהו קורא בקול.  שילשתי את

הקצב שלי ופגעתי שוב.  לראשונה נגעה מתכת במתכת

והשמיעה קול כשל פעמון זכוכית.

 

טאווּן נע כמו סופה,  לא נראה למעשה אפילו בחלקיו

הגשמיים.  בקושי הצלחתי לחמוק מהמהלומה הבאה.  מעל

לקצב הנשימה המזורז שלי שמעתי את צווחות האספסוף.

 

ואז הנשק שלי פורק ממני,  כמו גם מטאווּן.  מישהו

השליך שמיכה על כלי הנשק שלנו,  וסיבך אותם.

 

"מספיק! זו פארסה," אמרה ויס.  היא החזיקה את

השמיכה במקומה.  "החזירו את שתי החרבות לנדניהן."

 

עשינו כמצוותה אף כי הן נשארו קרובות אלינו.

 

"גשו הנה.  אני רוצה לדבר בזמן שאספסוף החוצות יוצא

מכאן."

 

הלכנו אחריה.

 

"אמור לי בטובך מהי הסיבה לדו-קרב הזה," אמרה

ונעצה בי מבט שהחזיר אותי מאות שנים לאחור,  לזמן שבו

המורה שלי הטילה עלי אימתה.

 

השבתי לה.  "אמש,  נרצח משרת שהיה יקר ללבי,  בעולם

האנושי המקביל לפארק הזה,  נרצח על-ידי כמה שדונים

נחותים ועלובים המסתופפים שם.  במהלך החקירה הם סיפרו

לי שטאווּן הוא הבוס שלהם וכי הוא שילם להם תמורת

העבודה במטבעות 'שן'."

 

"בן!" אמרה,  "מהי האמת לאמיתה בעניין זה?"

 

"ובכן,  דומני שהתכוונתי לתת להם קצת כסף," אמר.

"דֵיווֹר נתן לי כסף אמש כששמע שאני אמצא כאן.  הוא אמר

שזה יכסה את הפסדי ההימורים שלו."

 

"הוא הפסיד להם?" שאלה ויס.

 

"כן."

 

"לכמה אנשים אין שום כבוד עצמי.  מי מוכן להמר עם

חלאת הרחוב?"

 

"דיוור,  כמדומה," הצטחק טאווּן.  לא נראה שהוא מצטער

במיוחד על כך שהדו-קרב שלנו הסתיים.  שתי אצבעות

הידקו היטב את השריטה הלא-עמוקה בחלק העליון של

זרועו,  במקום שבו פגעתי בו.

 

השתלחתי למרחק גדול ולכדתי את בה וא הנמלט.

משכתי אותו אלינו.

 

"לא! לא!" זעק בה וא וכיסה את ראשו בידיו.  "אני

מפסיק את ההימורים.  ממש ברגע זה וונג פאנג מחזיר את

הכסף."

 

"אני רוצה לדעת," אמרתי,  "אם מישהו הימר עם דיוור

בלילה שקדם להריגתו של משרתי."

 

"או,  כן,  פיט חד-עין,  צחוק העטלף והאף המשוטט

שיחקו במטבעות במשך זמן-מה עם דיוור."

 

"ומי ניצח?"

 

"דיוור בדרך-כלל,  נדמה לי."

 

"יכול להיות שזה מה שדיוור עמד להעביר למחרת -

חובות ההימורים של דיוור?" שאלה ויס.

 

"יכול להיות,  נדמה לי."

 

"למישהו יש עוד שאלות כלשהן?" שאלתי.  "לא? אם כך,

הסתלק!",  אמרתי לבה וא.

 

הוא נעלם כהרף עין.

 

"אתה התכוונת ללחום בטאווּן עד מוות על סמך ראיות

כל-כך מפוקפקות!" אמרה ויס בזעף.

 

"טוב,  הייתי מרוגז," אמרתי.

 

"הניחו את חרבותיכם!" ציוותה עלינו ועוצמת אישיותה

השפיעה עלינו במידה כזאת שאיש מבינינו לא התכוון

אפילו שלא לציית.

 

שנינו העברנו את החרבות שלנו למימד אחר,  רק

קתותיהן נותרו,  ואלה הצטמקו לממדים של תליון לעניבות.

זה שהצמדתי לשוליו של כיס מכנסי היה גוש מצוחצח של

קוורץ אפרפר.

 

"ובכן,  מי מכם,  בחורים,  מתכוון להזמין אותי לספל

קפה?" שאלה ויס ונימתה התרככה אך במעט.

 

הצבע האדום בפניה נמוג כך שכעת הופיעה בדמותה של

אשה בעלת גוף בגיל העמידה,  שגובהה כמטר ושישים,

ושערה די מוזנח.  טאווּן נערך כך שחלקיו הגשמיים פחות

הוסתרו על-ידי בגדיו.

 

"אני חושב שזה תורי."

 

חמקנו לעולם האנושי,  לאחר שעברנו דרך אחד השערים

הקבועים.  לאחר מאות שנים כה רבות של שיג ושיח עם

המישור הארצי,  הקימה השדוּת כמה וכמה שערים כאלה

המובילים לנקודות שונות על גבי כדור-הארץ.  אם אתה

רוצה להגיע לאיזשהו מקום שאין בו שער ציבורי - כמו

למשל כשאני עברתי לאירלנד - הדרך הטובה ביותר היא

להיכנס לאחד מאותם מישורים בלתי מיושבים שהורחקו

מעל זה שלנו.  המישורים הללו הידועים בכינוי מישורים

נעים צוידו בכדורי מיפוי.  כמובן שיש גם שערים פרטיים,

כמו השער שלי לסן-פרנסיסקו,  אך השימוש באחד מאלה

בלא רשותו של הבעלים נחשב כגסות-רוח מופגנת.

 

לאחר שהגענו למישור הארצי,  הובילה אותנו ויס למרחק

רב עד לקצה השני של העיר,  אל המסעדה הקטנה שלטענתה

הוגש בה הקפה הטעים ביותר.  אני חייב להודות,  הוא היה

לא רע.

 

היא ישבה על ספסל מרופד,  בהתה במבטה אל תוך

הלילה ואמרה,  "אנחנו צריכים לברר מה קרה.  לפתע פתאום

לא מדובר סתם בהריגתו של המשרת שלך.  היתה זו קריאת

תיגר עליך או ניסיון לטפול אשמה על בני.  אני מכירה את

דיוור כבר הרבה זמן.  שמו הלך לפניו כמהמר פזרן ביותר

וכמי שמרבה בשתייה."

 

"מתקבל הרושם שהוא לא השתנה בהרבה," אמרתי.

מרביתנו נהנים מהימורים אך למעשה,  לשדים אין הרבה

מידות מגונות; חולשות ונטיות אגוצנטריות לסוגיהן - כן;

מידות מגונות - לא,  ושתיית משקאות חריפים היא הסם

היחיד שיכול להשפיע עלינו.  נראה תמיד שדיוור כרוך

במיוחד אחר השתייה.  ואין לשכוח כי זה עולה ביוקר והולך

ונעשה יותר יקר מדי יום ביומו,  כך אני שומע - ככל

שהמלאי מצטמצם.

 

"האם הוא אחד מאויביך?" שאלה.

 

"לא," עניתי. "אני לא מחבב אותו במיוחד,  אבל לא

באופן קטלני."

 

"יש לו איזשהם ידידים קרובים?"

 

"פרח התשוקה,  גולם השלג,  כלת הלילה,  המהלך," השיב

טאווּן. "אבל קשה לקבוע בדיוק כמה הם קרובים."

 

"אחד מהם מעוניין במיוחד להרע לך,  קאי רן?"

 

"אני לא מצליח להעלות בדעתי שום סיבה לכך."

 

היא הסתכלה בבנה שהניד בראשו.

 

"עד כאן הדברים הברורים מאליהם," אמרה.  "אם כי אף

אחד מהם אינו יוצא מכלל אפשרות,  כמובן."

 

הנהנתי.  "כמובן.  ובכל זאת מוזר,  לחשוב שיש לך אויבים

ממשיים,  נסתרים,  לאחר מאות רבות של שלווה."

 

"אולי קרובי משפחה?" שאלה.

 

"לא,  איבדתי קשר עם שלי במהלך המלחמות."

 

המלחמות התחוללו לפני כאלף שנה על מישור קיום

אחר,  ואפשר לומר שבמהלכן כמעט חוסלו אותם גדולים

ונישאים.  כלומר אנחנו,  הטובים,  ניצחנו.  כמה מהרשעים

הגדולים הזקנים נפטרו באותו זמן,  אחדים מהדברים

הגרועים ביותר שנותרו עוד מהזמנים הקודמים ביותר אכלו

אותה בסופו של דבר במלחמות השדים.  גם אנחנו חטפנו

אבידות,  שהרי זוהי דרכם של הדברים האלה.

 

"הבקבוק שלנו," אמרה,  "זה שבו שילמת לי תמורת

ההכשרה הצבאית שלך..."

 

"כן? אם יש לך איזשהן בעיות,  אני אטפל בהן.  אני

מבטיח.  ואם לא,  אכין לך בקבוק חדש."

 

"אין בעיות," אמרה.  "במהלך כל שתים-עשרה המאות

שהוא נמצא בידינו.  מעולם לא התגוררתי במקום נעים יותר.

ממש התרגלתי לחשוב עליו כעל הבית.  הרגשתי שאני

צריכה לספר לך,  זה הכל.  אני יודעת להעריך את זה

שמצטיין במלאכתו."

 

צחקתי.

 

"מחמאות כאלה ממך - " התחלתי.  "תודה רבה."

 

לגמנו מהקפה שלפנינו.

 

כעבור זמן-מה אמרה,  "אתה יודע,  לפעמים אני חושבת

שהסוג שלנו נוטה לחיות בגפו יתר על המידה.  המתבודדים

מפתחים לפעמים נטייה להפריז לגבי מה שקורה להם.

ואחר-כך אנחנו מסוגלים לשקוע בהרהורים נוגים על כך,

ויום אחד פשוט מתפרצים בהתפוצצות גדולה - או יורדים

מהפסים לגמרי."

 

"שמעתי כבר את הרעיון הזה," אמרתי, "ואני חושב שאת

צודקת,  ככל הנראה.  הבעיה היא בכך שאני לא מתיידד

בקלות."

 

טאווּן צחק.

 

"אני יודע למה אתה מתכוון," אמר.  "לאמא ולי יש בכל

זאת ידידים אחדים,  ולעתים קרובות אני מצליח להגיע

להתאספות."

 

ויס נשפה בביטול.

 

"הם מתכנסים רק אחת לחמישים שנים," ציינה.

 

"ככה יש לך למה לצפות," אמר טאווּן.

 

כולנו פרצנו בצחוק ובהמשך שתינו ספל קפה שני.

העלינו שוב לדיון אותה שאלה עתיקת יומין בעניין

ההשוואה בין הרגשות שלנו לבין אלה של בני-האדם.  אנחנו

מסוגלים להבין את השנאה,  אבל כולנו תוהים לגבי האהבה.

האם קיים באמת דבר כזה,  ואולי בני-אדם ברחבי העולם

כולו משקרים זה לזה בכל פעם שהם אומרים זאת? לא

האמנתי לכך.  ידעתי שדברים מסוגלים להתחבב עלי מאוד

במשך הזמן.  האם זו אהבה? חיבה עזה? אין לנו שום

אפשרות לרדת לעומקו של העניין,  נכון? אלא אם כן נצליח

למצוא דרך שבה נהיה אנושיים למשך פרק זמן ארוך דיו -

אבל אני לא מצאתי מעולם את הדרך הזאת,  ולא היה ידוע

לי על מישהו שמצא אותה.

 

"אחת התעלומות הקטנות של החיים," אמר טאווּן.

 

"שטויות," אמרה ויס. "קאי רן אהב את האירי הזקן ההוא

כאילו היה אחיו."

 

"את חושבת שמה שחשתי היה באמת אהבה?"

 

"כן."

 

"מעולם לא חשבתי על זה כך."

 

היא משכה בכתפיה.

 

"דרך ארוכה לפני," אמרה.

 

"גם לפני," השבתי מיד.

 

קמנו.  שילמתי את החשבון,  יצאנו החוצה ונעלמנו לתוך

הלילה.

 

נעצרתי ליד הבקבוק שלי כדי לנקות ולהניח את חרב

הרוח של טאווּן ולאסוף כמה פריטים.

 

ערבלתי את גלימתי בצבע האפור של כל בגדי האחרים,

והוספתי על הכל שמץ של אור כוכבים.  המגפיים שלרגלי

הגיעו עד אמצע ירכי,  ועל צדי חגרתי חרב תקנית.  הרשיתי

לעצמי כתם צבע אחד - נוצה אדומה בכובעי.  ואז הסטתי

את הכובע על ראשי בזווית מטורזנת.

 

הייתי מרוצה מהתוצאה,  ועשיתי את דרכי החוצה אל

עולמם של בני-האדם,  החלקתי למישור נסיעה והתחלתי

לעוף בתוך הערביים המתנוצצים,  עברתי על פני דולמנים

של רפאים ומצודות שנעשו לתלי חורבות.  איש לא התגורר

בהן עוד.  הן היו כעין מקסמי-שווא,  נוצרו על-ידי כוח

החיים של המקום הזה,  כחיקוי של הארץ.

 

כעבור זמן-מה הגעתי לקרקע,  מצאתי כדור קטן בעץ

חלול בצומת הדרכים.  הוצאתי אותו,  פתחתי אותו ובחנתי

את תכולתו.  הוא היה בבואה של הארץ,  וקו שהתנוצץ

לאורך האוקיינוס האטלנטי הראה לי כי אני מתקרב

לאירלנד.  הנחתי את הכדור ואצתי הלאה.  כעבור זמן קצר

הרגשתי כי אני נמצא מעל לאדמה.  טיפסתי גבוה יותר

באוויר ופרשתי היטב את חושי.

 

שם.  קדימה.  מוח לא אנושי ריחף מעל לראש הגבעה.

 

"שלום," בירכתי אותו והתאמתי את הנתיב שלי לעברו.

 

הוא לא אמר דבר,  אלא רק עקב אחר התקרבותי.

 

כאשר נמצאתי במרחק הנאות,  נעצרתי.

 

"ומה אתה מעוניין לעשות?" שאל.

 

"יש לי סיפור שאני רוצה לספר,  וצורך לספר אותו לאיש

המתאים."

 

"ובכן,  אירלנד מלאה סיפורים.  עוד סיפור אחד לא יזיק.

בוא תצטרף אלי.  איפה למדת לדבר בשפה האירית?"

 

"ממשרתי,  אוליבר או'קיף."

 

"יש באירלנד המון או'קיפים."

 

"האויקיף הזה נולד ב- 1611 ונרצח אמש בסן-פרנסיסקו."

 

"בוא.  בוא ושב על-ידי וספר לי עוד על כך."

 

סיפרתי לו והוא פתח קנקן קטן של יין והעביר אותו

אלי.

 

"קח לגימה מהבקבוק הזה," אמר,  ואני לגמתי וזה היה

נפלא.

 

"תודה."

 

"טוב,  אז אני מכיר אותך כאחד מהאלים הסיניים ואנחנו

לא נוהגים לבוא איתם במגעים כאלה ואחרים.  כך שלמיטב

הכרתי,  אין לנו שום טרוניה זה כנגד זה."

 

"גם אני רואה זאת כך."

 

"מותר לי לשאול אותך לשמך?"

 

"אני קאי רן,  עושה הבקבוקים."

 

"שכה אני אחיה! שר השדים בכבודו ובעצמו!" אמר.

"אתה יכול לקרוא לי אנגוס איש הגבעות."

 

"בסדר." הוצאתי את העתק תעודת הפטירה של אולי

והעברתי אותו לידיו.  "כל מה שכתוב כאן נכון חוץ מאשר

תאריך הלידה," אמרתי,  "מפני שבני-אדם לא מבינים את

הדברים האלה.  אני מילאתי את הפרטים על-פי מה שאולי

סיפר לי במשך השנים.  הוא נולד בתחום השיפוט שלך,

למיטב הבנתי.  כפר קטן,  רחוק ונידח."

 

אנגוס הנהן.

 

"אם כך תוכל לקחת אותי לשם,  האם זה מעשה ראוי,

בהנחה שתרצה לעשות זאת?"

 

"כן,  בהחלט."

 

"אין שום סמכות בכירה יותר שאני צריך לעבור דרכה

אם אני מעוניין להתערב בענייניהם של בני-האדם? אתה

הוא הרוח השולטת?"

 

"כן... אבל מה בדיוק אתה מתכנן?"

 

הכנסתי את ידי לתוך התיק שלי והוצאתי שלוש אבני

ברקת מלוטשות בגודל של ציפורן.

 

"מתנה לך,  אל רב-כוח," אמרתי,  "על שנעתרת

לבקשתי."

 

הוא קיבל אותן,  הרים אותן אל הירח בזו אחר זו והתבונן

בעדן.

 

"לכל הרוחות!" אמר.  "הן מושלמות!"

 

"כמובן.  וכעת אני רוצה לספר לך על או'קיף."

 

אנגוס איש הגבעות שלף את הפקק מהבקבוק,  לגם

לגימה והעביר אותו אלי.  עדיין היה זה משקה משובח.

 

"בסדר.  עכשיו." אמר.

 

"ובכן,  אולי התחתן ואשתו ילדה לו תאומים - בן ובת,"

הסברתי.  "אבל היא מתה בלידה."

 

"עצוב."

 

הנהנתי.

 

"הוא השאיר את הילדים עם גיסתו ויצא למכור את

הכינור המשפחתי בדבלין כדי לממן את דמי הנסיעה

לאיזשהו מקום שבו יוכל למצוא עבודה לכלכל את

משפחתו,  משום שבכפר לא היתה כלל עבודה.

 

"אבל אני שמעתי אותו מנגן ושאלתי אותו מה עוד הוא

יכול לעשות והוא אמר לי שהוא עושה עבודת כפיים,  וכי

הוא עובד היטב.

 

"הצעתי לו עבודה,  הילדים היו מטופלים,  ואנחנו נשארנו

יחד שנים רבות.  הוא לא עבד בימי ראשון - או בכל יום

אחר,  לבחירתו.  הייתי אפילו מחזיר אותו מזמן לזמן כדי

לבקר אצל המשפחה."

 

אנגוס הנהן.  "קרוב לוודאי שצאצאיו פזורים ברחבי

העולם," אמר.

 

"אני יודע.  משום כך הייתי רוצה לתת משהו לאיזה דמות

מכובדת מהכפר שלו - שישמור על קופת חיסכון למקרה

שמישהו יצטרך ניתוח פתאומי או שהטרקטור ייצא מכלל

שימוש - שלא לדבר על רעב,  תשלומי משכנתה שאינם

נפרעים וילדים חולים."

 

"אתה טוב-לב,  בהתחשב שאתה אל סיני," אמר.  "אני

בטוח שאתה חושב שאצביע על הכומר או ראש המועצה

ואומר שהם יודעים את צרכיו של כל אחד,  אבל זה לא נכון.

ג'ורג' או'קיף,  הבעלים של מסבאת או'קיף הוא זה ששומע

את צרותיהם של הכל ובנוסף על כך הוא גם קרוב

משפחה ישיר של ידידך. בוא לפגוש אותו. אני חושב

שכדאי שתספר לו את הסיפור כולו ותתוכנן לבצע איזה נס

קטן אחד או שניים כדי שזה יהיה משכנע."

 

הסתבר שאנגוס צדק לגבי הכל,  ומחיר הצדקה שלי היה

טיפול אחד בדלקת פרקים וניתוח קטרקט אחד.  היתה לי

הרגשה שאנגוס יוכל לשתות בירה חינם במשך כמה דורות.

 

לבסוף,  קמתי על רגלי,  הנהנתי לעבר שניהם ואמרתי:

"אני חייב ללכת כעת."

 

הסתובבתי בפינה ונכנסתי לסימטה פרטית.

 

אנגוס הלך בעקבותי,  כשהוא עדיין מחזיק בידו את ספל

הבירה שלו.  "לילה טוב לך,  שר השדים."

 

"וגם לך,  אנגוס," אמרתי ונסקתי למעלה.

 

אחר-כך,  כשנמצאתי בבית,  החלטתי לישון.  ואמנם

ישנתי.

סוף עמוד 28