קרמר החתול ישן כל הזמן מאת מאיר שלו | הייתי ער ונמר
רותה קופפר | הארץ, ספרים
01 בספטמבר 2010
קרמר החתול ישן כל הזמן מאיר שלו. איורים: יוסי אבולעפיה.
הוצאת עם עובד, עמ' לא ממוספרים, 64 שקלים
"קרמר החתול ישן כל הזמן" הוא ספר פעוטות של מאיר שלו, סופר שלרוב פונה לקהל ילדים בוגר ומבין יותר, וזהו "סיפור ערש", כפי שכתוב על כריכת הספר, המצאה חדשה של הסופר - ז'אנר שמספרים ולא שרים לפני השינה. גם הספר הזה נפתח בחידושי הלשון החביבים על הסופר (וגם על הקוראים שלו, במיוחד אלה שהמציא ב"רוני ונומי והדב יעקב", שבו דמות האם אומרת "קקית קקאו?", "הזנבת ארנב" ו"הירח יורח"). וכאן: "קרמר החתול ישן כל הזמן/ קרמר החתול הוא חתול ישנן", מציע הסופר.
"ביום חורף קר הוא ישן כך" - ובציור נראה קרמר רובץ על הרדיאטור; "ביום קיץ חם הוא ישן כך" - פרוותו השחורה מתנפנפת כשהוא שרוע מול המאוורר; "וכשלא חם ולא קר הוא ישן כך" - בשדה פרחים, כמה רטרו; "ולפעמים הוא שוכב כך, סתם נח" - על הדשא מתכסה בשמיכה ירוקה. בהמשך הוא גם נראה במיני סיטואציות בטלניות אחרות: שוכב במיטה לצד הילדה עם ראשו על הכר וגופו מתחת לשמיכה; על העיתון של האב (שבו כתבה שכותרתה "מחקר חדש מגלה שחתול ישן מאריך חיים" ומתחת כתבה על כך ש"נולד חתול פרסי עם עשר נשמות"), וכן מתפרש על כמה אוקטבות נמוכות שעל קלידי הפסנתר.
האיורים של יוסי אבולעפיה בספר הזה יפים במיוחד, שונים מהקומיקסאות שמאפיינת את שאר ספרי מאיר שלו וגם את אלה שלו (אף שקומיקס לא נעדר באופן מוחלט מהספר, הוא שמור בעיקר למעשי השובבות של העכברים). אבולעפיה מצייר חתולים ביד אוהבת ומדויקת יותר משהוא מצייר בני אדם. חתול הוא בעל חיים שכיח בעולם תרבות הילדים, ולחתול המטומבל שמור מקום של כבוד - מגארפילד, דרך סילווסטר של טוויטי וטום של ג'רי, ומובן שגם החתול במגפיים, במיוחד בגרסה מסרטי שרק, עם העיניים המתחננות-מתחמנות, שאיש לא יכול לעמוד בפניהן. מקום חם בלב יש דווקא לחתול לא במיוחד מוכר, "מולי, החתול שהיה לי", גיבור ספרה של מגי סמית (כנרת, 2003), אחד מספרי הילדים הנוגעים ביותר ללב שראו אור בשנים האחרונות.
חתול הוא בעל חיים משעשע - השכיבה על העיתון והפסנתר (טלוויזיה, מקלדת של מחשב, כל מקום בעצם) מלמדת על יכולתו של היללן לצפצף על העולם. לא בכדי הוא מופיע על כריכת הספר עם גבו לקהל. יכולת הנמנום האין-סופית שלו מעוררת קנאה, ולמרות הטענה שהוא בעל חיים מנוכר, הוא דווקא מביע רגשות מאוד עזים ואף רמים (מן הגרגור ועד הצווחה), ונוטה לגלות אהדה ברורה לבן בית אחד ולקפח בלי שום בעיה את השני. החתול, וקרמר בכלל זה, מזמין התייחסות קומית.
יום אחד למשפחה נמאס מהשינה האין-סופית של חיית המחמד: "אם ככה תמשיך לישון כל הזמן ניקח לנו חתול אחר", מסופר באופן פרדוקסלי בסיפור המגדיר את עצמו סיפור ערש. קרמר נבהל מהאיום, הוא לא ישן אלא חולם בעיניים עצומות, הוא מסביר. ובזמן הזה הוא חולם על המשפחה שלו, מתברר, "על הקטנים והגדולים, ולכולם קוראים על שמי - משפחת החתולים". מתלווה לאמירה זו רצף של מיני תיאורים שאפתניים: פה הוא צד עם סבא אריה, שם שואג שאגות עם הטיגריס, אחר כך רץ מהר עם הדודה צ'יטה, ואז חולם שהוא פומה.
לבסוף, בתום ההרצאה על משפחת החתולים, הוא מצהיר, "חלמתי שאני פנתר, בכלל לא ישנתי הייתי ער ונמר", הוא אומר. "נדמה לכם שאני שוכב, אני אורב בעשב הגבוה. הסתערתי, טרפתי, כל כך התעייפתי". בקיצור, מעייף לחלום כל היום ולכן "ברשותכם, אשוב לי לישון", הוא אומר ומוסיף: "לילה טוב וחלומות פז, עכשיו אירדם, ראשי על הכר, ולא להעיר אותי, אפילו אם יבוא עכבר", חורז לו ברכת לילה טוב.
אחרי שנאמרו שוב ושוב המלים לישון, להירדם ולנום, ובירכנו לילה טוב עד תום, לא נותר אלא לקוות שיהיה לסיפור אפקט היפנוטי על המאזינים, ושהם יידבקו ברצון של החתול לישון. ספריו של שלו הם בדרך כלל פחות ייעודיים. לעומת הספר החדש, בספרי הילדים הקודמים הוא נטה לספר סיפור ארוך לעתים קרובות על מבוגרים (הדוד אהרון, אבא עושה בושות, הדודה מיכל), שמיועד גם להם. אלה סיפורים עשירים בדמויות, בעלילות ובבדיחות, מקצתן למבוגרים. הספר הפעם חומק לו כמו חתול ישר לחיקם של הילדים. במובן זה, הוא מתעלה על קודמיו.