הטוחן המיילל | ארטו פאסילינה | פרק ראשון

הפרק הראשון

עם תום המלחמה הגיע מן הדרום למחוז גבר גבוה שאמר

כי הוא גוּנָר הוּטוּנֶן. שלא כשאר הנוודים מן הדרום, הוא

לא תר במנהלת המים אחר עבודה בכריית תעלות ובורות

ניקוז, אלא קנה את טחנת הקמח הישנה בסוּקוֹסְקִי, על אחד

מאשדות הנהר קֵמִי. הבריות ראו בקנייה הזו מעשה איוולת,

שכן מאז שנות השלושים עמדה הטחנה בשיממונה, ובינתיים

פשׂתה בה עזובה והיא יצאה מכלל שימוש.

הוּטוּנֶן שילם תמורת הטחנה והתיישב לגור במבנה הצמוד

אליה. איכרי הסביבה, ובמיוחד חברי הקואופרטיב של טחנת

סוּקוֹסְקִי, התפקעו מצחוק למשמע פרטי העסקה. אמרו אז

שלא פסו המטורפים מן העולם, אף על פי שהמלחמה חיסלה

לא מעט מהם.

בקיץ הראשון שיפץ הוּטוּנֶן את המנסרה הצמודה לטחנתו,

ובעיתון "חדשות הצפון" פרסם מודעה ולפיה הוא מקבל

הזמנות לניסור קרשים לגגות. וכך קרה שלהבא כיסו את

גגותיהם של אסמי האזור קרשים מתוצרת סוּקוֹסְקִי. הקרשים

היו זולים פי שבעה מקורות הבידוד שבייצור התעשייתי, מה

גם שלא תמיד ניתן היה להשיג קורות בידוד כי הגרמנים שרפו

את כל לפלנד, ופינלנד סבלה ממחסור נורא בחומרי בניין.

לפעמים נאלצו תושבי הכפר לתת לבעל הצרכנייה שישה קילו

חמאת זִבדה לפני שיכלו להעמיס על עגלתם גליל אחד ויחיד

של לֶבֶד גגות. בעל הצרכנייה טֶרְווֹלָה היה סוחר ממולח.

גובהו של גוּנָר הוּטוּנֶן היה כמעט מטר ותשעים. שׂערו

החום היה זקור וגולגולתו מזוותת: סנטר גדול, אף ארוך,

עיניים שקועות בארובותיהן מתחת למצח גבוה ותלול.

עצמות לחייו של האיש היו איתנות ופניו צרות, ואף על פי

שאוזניו היו גדולות, הן לא התבלטו, אלא נצמדו לראשו —

דבר שהעיד בבירור על כך שכאשר היה תינוק, דאגו להשכיב

אותו כמו שצריך. אם אוזניו של תינוק גדולות ולוּ במקצת,

אסור לתת לו להתהפך בעריסה בכוחות עצמו. אמו צריכה

להפוך אותו מדי פעם בפעם, וָלא — יצמח ממנו גבר שאוזניו

מתנפנפות.

גוו של גוּנָר הוּטוּנֶן היה צנום וזקוף. כאשר התהלך, היו

צעדיו ארוכים פי אחד וחצי מצעדיהם של שאר הגברים.

בשלג נראו עקבותיו כאילו גבר שממַדיו רגילים עבר שם

בריצה. מיד עם בוא השלגים הקציע הוּטוּנֶן לעצמו מגלשיים

כה ארוכים, עד שהגיעו לפאת הגג של בית מגורים רגיל.

כשגלש בעזרתם היה מסלולו רחב ובדרך כלל ישר, ומכיוון

שהיה קל־משקל, היה קצב הגלישה כמעט אחיד. על סמך

העקבות שהשאיר מוט הגלישה שלו, יכולת מיד לדעת

שהוּטוּנֶן הוא שמסתובב בשטח.

לא ממש הצליחו לברר מה מוצאו. היו שאמרו כי הוא

בן אִילְמָיוֹקִי, ולעומתם טענו אחרים שהוא בא הנה, לצפון

הרחוק, מסָטָקוּנְטָה, מלַיְטִילָה או מקִיקוֹיְנֶן. פעם שאל אותו

מישהו מדוע היגר צפונה. תשובתו היתה שטחנתו שבדרום

נשרפה. עם הטחנה נשרפה גם אשתו. חברת הביטוח לא

פיצתה אותו על אף לא אחד משני האובדנים.

"הם נשרפו בעת ובעונה אחת", הסביר אז גוּנָר הוּטוּנֶן

ונעץ בשואל מבט מקפיא דם.

לאחר שגרף את עצמות אשתו מתוך חורבותיה השחורות

של הטחנה והעבירן אל בית הקברות, מכר הוּטוּנֶן את

המגרש שעליו עמדה לפנים טחנתו, שבינתיים היתה לו

לזרא, מכר את זכויות החכירה על האשד הסמוך לה והסתלק

משם. למזלו מצא בפאתי צפון טחנה מתקבלת על הדעת,

ואף על פי שטרם החלה לפעול, הספיקו ההכנסות מהמנסרה

לפרנסתו של גבר בודד.

אף על פי כן ידע רשם הקהילה לספר כי על פי מרשם

התושבים הטוחן גוּנָר הוּטוּנֶן הוא רווק. ואיך ייתכן שאשתו

של רווק תישרף? המקומיים הִרבּו להתלבט בסוגיה זו. מכל

מקום, האמת על עברו של הטוחן לא התבררה, ולבסוף חדלה

לעניין את הבריות. אנשים אמרו בלבם שגם קודם לכן שרפו

ונשרפו נשים בדרום, בשגגה או במזיד, ואף על פי כן המין

הנשי טרם נכחד.

היו לגוּנָר הוּטוּנֶן לפרקים תקופות דיכאון ארוכות.

לפעמים, ואפילו באמצע העבודה, היה האיש בוהה במרחקים

בלי שום סיבה נראית לעין. עיניו הכהות היו רושפות אז

בארובותיהן, מיוסרות — מבטן נוקב וחריף ועם זאת עגמומי.

כאשר הביט בעיני איש שיחו, היה לבו של הלה נכמר בקרבו,

וכל מי ששוחח עמו בשעותיו הקודרות, היה נעצב, מידַכדך

ואף נבהל.

אך לא תמיד היתה רוחו של הטוחן קודרת! לעתים

קרובות היתה מתפרצת מתוכו עליצות, והוא היה משתולל

כהוגן בלי שום סיבה. אז נהג להתלוצץ, לצחוק ולצהול,

לפעמים אף עורר בדיחוּת דעת כששעט ברגליו הארוכות

כפרא אדם: הוא פכר שוב ושוב את פרקי אצבעותיו, נופף

בידיו, כופף את צווארו כהנה וכהנה, ודיבר עוד ועוד בשטף

מלל. המעשיות המטורללות שסיפר היו מרתקות, אבל לא

היה בהן אף לא שמץ היגיון, ואגב סיפור הוא חמד לצון

לבריות, טפח לאיכרים על שכמם, קשר להם כתרים בלי

רגליים, צחק בפרצופם, קרץ קריצות ומחא כפיים.

בתקופות הטובות האלה היו צעירי הכפר מתאספים

בטחנת סוּקוֹסְקִי לעקוב מקרוב אחרי ההצגות של הטוחן

הפרוע. הנוער ישב בבית הטוחן כמימים ימימה, התבדח

והתלוצץ. באפלולית הנעימה והמשעשעת, אפופים בניחוחה

הכהה של הטחנה הישנה, התמלאו בני התשחורת חדווה

ואושר. לפעמים היה גוּנָר — "קוּנָרִי" כפי שכינוהו המקומיים

בלהגם — מדליק בחצר הטחנה מדורה אדירה. הם היו

משליכים לתוכה גזרי עץ וצולים בלהבות דגי קוֹרֵגוֹנוּס שדגו

במימי הקֵמִי.

הטוחן היה כישרוני מאין כמותו בחיקוי חיות יער: הוא

הציג חידות חייתיות בכל איבר מרמ"ח איבריו, וצעירי הכפר

התחרו מי יגלה ראשון איזה בעל חיים הוא מחקה. פעם

היה מתחפש לארנב, פעם מתחזה לאוגר ופעם מחקה דוב.

לפרקים היה מנפנף בידיו הארוכות כינשוף לילי, לפעמים

מיילל כזאב, זוקף את חוטמו אל על לשמים ומיילל באורַח

כה קורע לב, עד שהנערים היו נצמדים בבהלה זה לזה.

לעתים חיקה הוּטוּנֶן גם את איכרי האזור ואת איכרותיו,

וצופיו ניחשו מיד למי הוא מתכוון. כשנהפך לגוץ שמנמן —

חיקוי שבו נאלץ להשקיע מאמץ אדיר — ידעו שהוא מציג

את שכנו הקרוב ביותר, החוואי וִיטָוָאָרָה עב הבשר.

ערבי הקיץ והלילות בחברת הטוחן היו מופלאים, ולא

פעם חיכו להם הצעירים במשך שבועות, כי בין תקופה אחת

למשנהָ נטה גוּנָר הוּטוּנֶן להשתתק ולשקוע במרה שחורה.

כאשר היה שרוי בקדרותו, לא העז איש מהכפריים לסור

אל הטחנה סתם כך, וגם מי שהלכו לשם לטפל בענייניהם,

פנו אליו בקול ענות חלושה ועשו כמיטב יכולתם לסיים את

מלאכתם מהר ככל האפשר, שכן אווירת הנכאים שאפפה את

הטוחן הבריחה מבקרים ממעונו.

במרוצת הזמן הלכו תקופות הדיכאון של הוּטוּנֶן והחריפו.

במהלכן נהג האיש בגסות בסובביו, רטן ונהם בלי סיבה.

ניכר בו כי עצביו מתוחים. לפעמים, מוכה יגון וזעם, סירב

לתת לאיכרים את הקרשים שהזמינו, ופשוט פלט בנעימה

נרגנת:

"לא, מה פתאום. הם לא מוכנים."

הלקוח נאלץ לחזור כלעומת שבא בידיים ריקות, אף

שמתחת לגשר המוביל אל הטחנה שכבו בערֵמה מסודרת

קרשים חדשים רבים שהוּטוּנֶן זה עתה הקציע.

אולם כאשר היה הוּטוּנֶן שמח, הוא התעלה על עצמו מכל

בחינה: עשה הצגות כאומן קרקס מבריק והצטיין בהגיונו

החד כלהב המסוֹר הממוֹרט. מחוותיו של הטוחן היו אז

משעשעות ותנועותיו זריזות, והוא זע בעליצות כה מפתיעה,

עד שהיו הבריות מוקסמות ומכושפות למראהו. ועם זאת,

גם כשהיתה הצגת ההעוויות בעיצומה, היה הטוחן קופא

לפעמים על מקומו, פולט מגרונו זעקה מסמרת שׂער ואז

יוצא בריצה לאורך דופן העץ הרקובה של תעלת המים אל

מאחורי הטחנה, הלאה ממבטיהם של האנשים, חוצה את

הגשר שמעל לנהר ונמלט ליער. בעודו מפלס לו דרך בסבך

היו נשמעים פצפוצי הענפים שרמס, ועד שחזר אל הטחנה,

כולו עייף ומתנשף כעבור שעה או שעה וחצי, כבר חמקו

הצעירים והסתלקו. בבתיהם סיפרו בפחד כי שוב התחילו

הימים הרעים של קוּנָרִי.

בכפר החלו לראות בגוּנָר הוּטוּנֶן משוגע.

שכניו של הטוחן סיפרו בראש חוצות שבלילות נוהג

קוּנָרִי ליילל ביער כחיית פרא — בעיקר בלילות חורף

צלולים ובקור מקפיא. הוא היה יכול ליילל משעות הערב

ועד חצות, והרוח שנשאה עִמה את יללותיו העגומות אילצה

את כלבי הכפרים הסמוכים להשיב לו. בלילות כאלה שכבו

תושבי הכפרים שליד הנהר עֵרים, ובינם לבין עצמם אמרו

שקוּנָרִי המסכן משוגע ממש אם הוא מתגרה בכלבים ומעודד

אותם ליילל כך בחצות הלילה.

"מישהו צריך לגשת ולהגיד לו שיפסיק כבר ליילל,

בנאדם בגילו. הרי לא יעלה על הדעת שגבר יילל כמו זאב."

אף על פי כן לא העזו הכפריים לדבר עם הוּטוּנֶן על

היללות. שכניו חשבו שאולי מתישהו הוא יירגע,יתחיל

לחשוב בהיגיון ויפסיק.

"בסוף נתרגל גם לזה", אמרו האיכרים שנזקקו לקורות.

"הוא אולי משוגע, אבל מנסר קרשים טובים והוא גם לא

יקרן."

"חוץ מזה הוא הבטיח שיתקן את הטחנה, אז עדיף לא

להרגיז אותו, שחס ושלום לא יעזוב ויחזור לדרום", החרו־

החזיקו אחריהם האיכרים שתכננו לגדל דגן על גדות הנהר

הגדול.