עם סטנלי בטוסקנה
אברהם הפנר
הקדמה קצרה מאוד: פעם היה
ספר כזה, עם סטנלי באפריקה, גדוש הרפתקאות ופראים כי זה היה באפריקה ארץ
פראית – ככה הזהירו אותנו, אז הנה פה אני מספר מעין סיפור המשך, ששמו מן הדין
שיהיה הרפתקאות סטנלי בטוסקנה – כי גם אני (סטנלי, מפה ואילך) עברתי יום
קשה שם, בחלקיו הפראיים של חבל ארץ זה. גם אני, מי יודע מה יכול היה לקרות
לי שם בגשם, וגם אני השגתי שם אוצר. בעצם, רק אני. סטנלי הראשון (אני השני) מצא רק
את ליווינגסטון שהיה אמור לארח לו לחברה במסע אל מקורות הנילוס. את ליווינגסטון
הוא מצא, את מקורות הנילוס – קדחת. ואילו אני מצאתי את פיטיליאנו ובפיטיליאנו
מצאתי את האוצר, כתב יד היסטורי יהודי שאיש לא ידע על קיומו, פרוטוקול המשפט כנגד
אזרחי פיטיליאנו, יהודים כגויים, שקמו בלילה רחוק (1799) על כיתת חיילים
כמעט-חוקית שטרטרה אותם, הרגה כארבעה מהם והבריחה את האחרים מהעיר. סיפור אכזרי
מרתק שלא אספר לכם פה. זה נושא סודי לסרט שאביים בגלגול הבא. פה אני אספר רק איך
הגעתי להניח את ידי על כתב היד העמוס אבק שנח בנקיקי עיריית פיטיליאנו השָׂגּיאָה –
סתם ככה על שולחן! סך הכל סיפור פשוט, אבל עשיר בהרפתקאות והֶפּי-אֶנְד
פרק ראשון
הכנות למסע
ביום שני חסר יומרות יצא נער מתבגר (66) ושמו סטנלי למסע
מפירנצה אשר בטוסקנה לפיטיליאנו (גם היא בטוסקנה). משהו בקנה מידה של נסיעה ברורה
ומשעממת בין חיפה לחדרה, נגיד. מצויד בתיק צד חום-בהיר, שבו נוהג סטנלי לדחוס את
עבודות תלמידיו לצד סנדוויץ’ ובקבוק מי עדן מינימלי ובו יין צהבהב המכונה
"יין לבן" (לבן ולא אדום כדי שתלמידיו שׂונאֵי-צרפת יטעו להאמין שבבקבוקון
הפלסטיק נושא המורה לבריאותו בדיקת שתן ולא – נאמר – יין צרפתי). בתיק
החום-בהיר הנ”ל נחה לה מטריה שחורה קטנה מתקפלת שלא ידעה איזה תפקיד כביר יש לה במסע הזה,
וכן צעיף ירוק של אמא, שלא יהיה לילד (סטנלי) קר – אם במקרה יהיה קר.
הימים ימי סוף אפריל והסיכוי ל"קרה בעמקים" לא מי-יודע-מה במונחי יסוד
של הארץ, שאותה עזב סטנלי בימי מלוך המלך שרון הראשון, ששלט ביד חכמה ובזרוע עבה.
והנה מה עושה לו סטנלי בגלות? קם הוא, אותו הרפתקן,
ונוסע למעמקי חבל ארץ נעלם בלב-לבּה של ארץ שבה משקיפים בו מן החלון רק שמיים
ועצים, ארץ שהכל בה ירוק, ושבארבע אחה”צ, למשל, כשכל בר דעת מבקש לנמנם-סיאסטה, בא טרקטור אדום-נועז ומטרטר
במעלה הגבעה (הירוקה) שממול - ובמורדה - ובמין רעש רך-מונוטוני שלא מניח
לאדם להשאיר עפעפיו מורמים: מעין "רררר" כזה, המטיל אותו אל תוך נמנום
עמוק לפני שהטרקטור האדום מספיק לגמור שורה. ואל תוך עולם פראי זה הוטל סטנלי!
ואני ממשיך: באותו יום עזב
סטנלי את הגבעה על טרקטורהּ וציפוריה ויצא מצויד במטריה (גם היא הנ”ל) בצעיף הירוק, במברשת
שיניים עם שפיץ - אבל בלי מכשירי גילוח. כי לסטנלי – זאת יש לומר – זקנקן מרוח
על חצי פרצוף, ובכזה לא מרגישים תכף שלא התגלחת, גם אם אתה בן ולא בת. ועוד יש
לציין: בתיק החום-בהיר נחו גם מספר ניירות חשובים שהועידו לו אנשים יודעי סוד בארץ
מולדתו, ואלו (הניירות, לא האנשים) נועדו כדי להראות לקצין העיר פיטיליאנו (“ראש העיר” שסטנלי לא
זכה לראות פניו, לא לפני ולא אף פעם). ובין הניירות נחה גם כתובת של מלון במבצר-העל
הפראי המתקרא פיטיליאנו (כך אמרו לי, ככה תארו לי את המקום. אני לא ממציא פה ולא בדפים
הבאים אף מילה אחת!) ושמו של אותו מלון כך היה רשום בפנקסי: "מלון
וספיגי" (ו'ו סגול, סמ'ך שבע ופיגי). בלי כתובת. היה בתיק גם ספר,
שיהיה לסטנלי מה לקרוא, למקרה שישעמם לו. ואחרון חביב: רשימה מסודרת של לוח
הרכבות והאוטובוסים כל הדרך מפירנצה לפיטיליאנו, וזה הלך ככה:
פירנצה – פיזה…
מחליפים
בפיזה לפיזה-גרוסטו-אלביניה (אוה, אלביניה!)…
ומאלביניה
(אוה, אלביניה!) הופ! לפיטיליאנו!
כמה זה כבר
יכול להיות כבר קשה?
אלביניה!
טוב, אז ככה זה היה: פירנצה 9:25. הרכבת מלאה תיירים בני
ארצות הברית, בעיקר נערות ממרכז הנ"ל: אמריקאיות, כמו יהודיות ישראליות כאלו,
שמביעות את דעתן לכל אורך הדרך לא על משהו מסוים – בכלל. כל הדרך לפיזה
הביעו הנערות דעות בכלל – כאלו על הכל. כי זה כללי. היה כיף. נון-סטופ הן
ניהלו דיוני אסוציאציות שעברו בזריזות מאלו-מִתְקנים-הן-משתמשות-כדי-לשמור-על-היגיינה-בארצות-נכר
ועד התרבותיות-העמוקה-של-אותה-ארץ-נכר-מלוכלכת שבה הן מבלות. בפיזה העיר יצאו
הבנות לראות את "ד'ה טור אייפל הנטוי" ולקנות טמפקסים מקומיים לשעת צרה,
וכל זה עם מפות מפורטות שבהן דנו בכל הדרך מפירנצה לפיזה. ואילו סטנלי (אני)
שלרשותו עמדה חצי שעה פלוס עד הרכבת דרומה ירד גם הוא לכיוון המגדל הנטוי המקומי, אבל
ואולם מאחר שהוא לא נזדקק לטמפקס באותה תקופת החודש ומאחר שאת המגדל הנ"ל הוא
ראה גם בפריז וגם במהדורה המקומית שלו, החליט סטנלי שלא להמשיך בדרך
ל"צֶ'נְטְרו". במקום זאת הוא קנה ברחוב שקיק דובדבנים נחמדים-למראה וזלל
אותם בדרכו חזרה לתחנה, שם עלה בזריזות על הרכבת דרומה, כי התחיל לטפטף.
בטפטוף נעים כזה, יפה
ואסתטי, גלש מר סטנלי ברַכַּבְתו דרומה על שפת ים. התחלה נהדרת. הכל היה יפה
ומרגש, קדימה לגְרסֶט ומשם לאלביניה, כמצויין בפנקסו. תוך לא הרבה זמן הגיעה אמנם
הרכבת לאלביניה - וסטנלי ירד.
מה? לא כך היה
כתוב לו בתוכנית? אחת וחצי אחה"צ – יורד באלביניה ולוקח אוטובוס "רמה" לפיטיליאנו. נשאלה רק
השאלה: איך לוקחים אותו אוטובוס לא צויין שם בפנקס. היה רשום רק שהאוטובוס
הנ"ל יוצא מ"שם" לפיטיליאנו. באחת ושלושים וחמש. הבעיה הקלה שעלתה
פתאום הייתה שלא ברור איפה זה "שם"? אלביניה מקום יפה, בטח. סטנלי,
למשל, לא יידע להעיד בנושא, כי סטנלי את אלביניה לא ראה עד עצם היום הזה. הוא ראה
תחנת רכבת ושלט רִשְמי-רַכַּבְתִּי שהכריז בשתי קצוות התחנה, כמו גם בחזית קיר בית
נמוך ובהיר ממול, שאכן זוהי אלביניה. הבית הבהיר, בית זעיר, ישב על גדות
שני פסי ברזל: אחד הנמשך והולך לכיוון רומא ואחד לכיוון ריקייאביק. היה שם גם מעין
בור ומדרגות יורדות בתוכו אל מעמקי האדמה וכתובת בכניסה המכריזה,
"סוטומשהו" - שזה באיטלקית: "כנס מתחת לאדמה ותצא במקום אחר!"
זה מה שסטנלי עשה, וזה מה שקרה: הוא יצא ממול, ליד
המסילה השנייה, בלב אותו שום-מקום. אז הוא חזר וירד ל"סוטומשהו", חזר
ויצא ליד הבית הלבן ופתח דלת שהייתה. בִּפְנים שם הוא הפתיע זוג יפניות מבוהלות,
שלדעתו היו כלואות במקום מאז אוגוסט - השמיני לאוגוסט, כדי לדייק, כי אז בדיוק השמיטו
האמריקאים פצצה אטומית ראשונה על הירושימה (זה היה בשנת 1945, מזמן, בשמיני
לאוגוסט). אולי, חשב סטנלי, ששתי אלו נמלטו על נפשן ובאו לשבת לְשֵם ביטחון אצל
האיטלקים באלביניה, ולחכות עד יעבור זעם. אין זו אלא השערה, שכן השתיים לא ידעו
לענות לסטנלי על כלום. להערכתו, הן לא היו עֵרות לעובדה שמלחמת העולם הנ"ל
הסתיימה, ועל כן גם לא אם סטנלי איטלקי: כי או שהוא חייל מַרינס, ואז יש סכנה שהוא
יאכל אותן. הן ניסו להגיד לזר הלבן משהו, אבל הן דיברו בהיגוי יפני צפוני
מאוד, וסטנלי לא זכר מהסרטים היפנים הרבה. הוא ידע שביפנית "אוקָסָה" זה
"אמא". אבל הן לא אמרו ולו פעם אחת, "אוקסה" - אולי כי (מחרדה
זעירה שלו עצמו) סטנלי לא נראה להן אמהי. החדר שהן ישבו בו היה קטן מהחדר של אנה
פרנק בהרבה ולא הייתה בו שום יציאה חוץ מזו שבעדה הוא עצמו נכנס לפני כדקה. ועל
כן, החליט האיש לא להתעכב עוד כאן: הוא אמר להן "פרונטו" ויצא כלעומת-ש.
סוף פרק ראשון
*
עם סטנלי בטוסקנה (פרק שני)
תקציר הפרקים הקודמים: ס. המיסתורי נוסע
לפיטליאנו. בדרכו הוא חייב להחליף מנסיעה ברכבת לנסיעה באוטובוס בעיר הנקראת
אלביניה. הוא נתקע בתחנת הרכבת, חולף מצד לצד של הפסים ומוצא את עצמו מול האויב
היפני המחופש לשתי נערות מבוהלות התקועות בחדר לבן קטן, שכל מה שיש בו זה אשנב
(כרטיסים?). מלבדן אין שם איש, גם לא מוכר כרטיסים, ואולי גם לא היה שם איש מעולם… ס.
הנ"ל - ונעבור לגוף ראשון: אני הנ"ל, מקשיב לנערות היפניות רק
בערך, כי הקול הפנימי שלי, זה הקול שאף פעם לא משקר אבל כמעט תמיד טועה, אמר לי:
אתה מפסיד את האוטובוס ממש ברגע זה! צא! צא!
תיכף ירד פה גשם!
אז יצאתי-יצאתי לי החוצה כשקול הבנות רודף אותי עד יום
מותי - אולי ממש תכף בשעה הקרובה. בחוץ, עוד אני על הפסים השחורים בצד המוליך
צפונה לריקיאביק (תחנת ביניים שטוקהולם) אני רואה באופק, כלומר כשלושים מטר הלאה,
בהצטלבות פסי הרכבת וכביש בסדר גודל של זה שבין באר-אורה ואילת, אוטובוס כחול
חוצה לו בניחותא את הפסים. זה הוא! זה הוא ידעתי! ותוך כדי ריצה פתחתי בשריקות
ובקריאות:
"הי!
הלו! פיטיליאנו!!!"
"סטופ!
סטופ!"
ואפילו:
"אוקסה! אוקסה! אוקסה!"
אבל הנהג לא
הסתכל בכיוון שלי אלא המשיך בדרכו הלאה, אל עבר הלא-נודע. אני לא מוכן להתערב על
כך שהאוטובוס הכחול ההוא נסע באותו רגע לפיטיליאנו כדי להשאיר אותי בודד
בערבה. יכול להיות שהוא נסע דווקא בסיבוב גדול אחורה לאלביניה, או לגרוסֶטו או
(מניין לי לדעת שלא) לריקיאביק הנמצאת על המפה, כזכור, בהמשך לפסים הנ"ל.
מאידך (או מגיסא) יתכן גם שדווקא קריאותַי היפניות במהותן הבהילו את הנהג שרק עשה
את עצמו כלא שומע. היגוי יפני בלב טוסקנה הכניס אי-שקט בלבו ואחריות בטחונית לגבי הנוסעים.
עיתונים וטלוויזיה סיפרו בימים האחרונים סיפורי זוועות על פיגועים והתנקשויות
במונטנגרו ובפתח תקווה, ומה הוא יודע על יפנים? אולי הם מסוכנים ככה כשהם
רצים עם מטריה שחורה ביד על הפסים לרייקיאביק וצועקים מלים זרות.
זה לא הצחיק, זה שהוא נעלם. הוא גם לא התכוון להצחיק, אז
אי אפשר לבוא אליו בדברי ביקורת. ואכן, גם לא באתי. נוּגֶה, טיילתי על גבי הפסים
עד לכביש – לפחות ידעתי כבר איפה הכביש - צעדתי חלקות בטפטוף המתגבר
("חלקות", בגלל הגשם שהרטיב את הפסים, האדמה והעשב הירוק) ותוך
פחות מִתכף הגיעה מכונית תכולה קטנה.
נהג בה איש מקומי לחלוטין, איכר גזעי שהוריד את השמשה של
החלון לצדי, למרות הגשם שהתחיל להראות מה הוא יודע, ושאל משהו בשפת המקום. אני
מקווה שהוא שאל, לאן אני מבקש להגיע, כי על כך גם עניתי. אף כי אין לפסול את
האפשרות שהוא שאל אם אני צריך רופא. כי כך אולי נראיתי כבר (והסיפור רק מתחיל).
אני, מכל מקום, הסברתי לו בהברות שקיוויתי שהן נשמעות
כאיטלקית שאני בדרך לפיטיליאנו. אין לפסול על הסף את האפשרות שהאיש היה בן להורים
אנגליים ושהמלים "פיטיליאנו! פיטיליאנו" נשמעו לו כמו Pity me! Pity me! או
משהו מוצדק ממין זה. מה שבטוח זה שהוא פתח את הדלת והציע לי להיכנס. נכנסתי, עדיין
לא ממש רטוב; ובמשך עשר הדקות הבאות ניהלנו שיחה רב-לשונית על בלט קלאסי,
פילוסופיה ואמנות יפנית – כי מה כבר יכול לעשות בן אדם שרוצה להגיע לפיטיליאנו באוטובוס של
"רמה"? לא לשתוק – לדבר! כל הזמן לדבר. והוא הבין, הנהג, כי הוא השאיר
אותי אחרי 7-8 קילומטרים ליד עמוד תחנה של אוטובוס "רמה" – עמוד כזה
שאליו דבוק לוח השעות המציין מתי עובר אוטובוס בדרכו לפיטיליאנו. זהו, והוא נסע
אחרי שנשבענו על ידידות נצח ונאמנות עד הקבר. האוטובוס הבא, כמצוין על גבי עמוד
התחנה, היה חייב לעבור שם בו ביום בשעה 17:45.
אני מבקש לסכם רגע: השעה
עשרים לשתיים. המקום יפה מאוד, ירוק ופורה. פורה בעיקר בגלל הגשמים
העונתיים. אפילו באפריל! למשל, הרגע. הדבר האנושי הקרוב ביותר אל סטנלי לשעבר,
גיבור סיפורנו (אני הנושא כבר את המטריה השחורה פרושה בידי ולא מקופלת) – אני חוזר
שלא לבלבל מדי: הדבר האנושי הקרוב ביותר אלי באותו רגע היה עמוד התחנה הזה
של קו האוטובוסים: "רמה". משמאל, באופק הלא רחוק יכולתי לזהות את תחנת הרכבת
של אלביניה המכילה, עד כמה שידוע לנו, שתי יפניות (עד היום?); מימין, שדות ירוקים
נהדרים; קדימה וישר – שדות ירוקים נהדרים והרים ירוקים נהדרים עם עצי
אורן וברושים וחסות, בטח כל מה שירוק; ומעבר להם עוד הרים, שקשה לראות את
צבעם (צהובים?) כי הגשם מסתיר. זה הגשם המתגבר.
מה שהחלטתי בו במקום ובחוכמה היה לקחת כל טרמפ שיבוא,
ובתנאי שיוריד אותי תמיד ליד עמוד תחנה כזה, שלפחות אני אדע שאת האוטובוס של 17:45
אני לא אפספס. זה לא היה קשה, כי יש תחנה כזאת בכל מקום בו תקוע בית בשטחי טוסקנה
הנלבבים. בתים יש כל קילומטר או שניים. רק בדרכי חזרה תפשתי שגרים בבתים האלו
אנשים. ככה באחה"צ הראשון שלי שם הייתה לי הרגשה שאני נמצא בלב תפאורה לאופרה
קוסמית בדיוק בימים שכל הגיבורים יצאו לארוחה טרנס-כוכבית, חגיגית, שתארך כמאתיים
עד ארבע מאוד שנה. היום אני יודע שלא, כי בחזרה מפיטיליאנו נסעתי באוטובוס
("רמה"), ובכל בית כזה הוא עצר והוריד הביתה טין-אייג'רית או טין-אייג'ר,
בחזרה מ"תיכון מקיף פיטיליאנו". וחשבתי לי, שאם מישהי מהבנות האלו שם
(רוב נשים), שיוצאת פעם אחרי הצהריים לבלות עם חברתה בבית הסמוך, אם היא
חוזרת הביתה לפנות ערב ונזכרת רק לפני השער (1) שהוריה יצאו באוטו שלהם להצגה
ראשונה באלביניה ו-(2) שהיא שכחה את המפתח אצל אנה-מריה לִבְנַת, חברתה לכיתה – או אז היא
מרגישה בטח מה שאני הרגשתי עד שבא לי הטרמפ הבא. בעיקר חשבתי על שאלות של תוחלת
חיי האדם וגילו. קצת התחיל לנקר לי בראש, למשל, שכאלו מיני מאורעות כבר עברתי – למשל, פעם
בדרך צפונה, על גדות הנהר "נִיסְן" אשר חוצה את שוודיה הדרומית לאורכה – אבל באותם
ימים רטובים-גם-הם, ורחוקים, הייתי בן עשרים ושתיים (22) והיה לי בערך אי-קיו בעל
אותן ספרות (אם כי בסדר הפוך). ואילו עכשיו אני אמור להיות יותר משהו. חכם, נגיד.
לא הספקתי לפתח את הנושא,
כי עצרה לי מכונית פיאט בגודל הנכון ואישה כבת גילי פתחה לי בשמחה את הדלת ושאלה,
לאן?
הסברתי שוב בסבלנות שאני בדרך לפיטיליאנו והיא – כמו בערך
כולם – אמרה שזה ממש רחוק, אבל שהיא יכולה לקחת אותי קצת, עד בית הספר
העממי האזורי. לא שהבנתי מה שהיא אמרה, אבל איפה שהיא עצרה (ועזבה אותי) ניצבה לה
כמאתיים מטר אל תוך השדה חורבה לבנה "ציורית" שעל חזיתה, בגדול, נצבעו
המלים האיטלקיות האומרות, בי"ס עממי לבנות ולבנים.
מה שצריך להגיד לזכותה של הגברת הנעימה, זה שהיא סחבה
אותי למעלה מעשרים קילומטרים, שזה כבר משהו - ושגם היא עזבה אותי ליד עמוד תחנת
אוטובוס של "רמה". מה שאפשר להגיד בזהירות נגדה זה שבאוטו שלה ישבנו היא
ואני מלפנים וכשש מאות קילו בצל יבש במושבים מאחור. כשירדתי מאוחר יותר, לא דאגתי
עוד לְאֵיך ייגמר היום, אלא יותר לְמה יהיה אם עוד הערב יציגו אותי לפני קצין העיר
פיטיליאנו (ראש העירייה - מה שלא קרה מעולם, כפי שכבר הזהרתי) ושאני כנציג מדינת
ישראל והעם היהודי עלול להוציא שם רע על כולנו כגזע שבאופן מובהק מסריח-מבצל.
הגשם!
בינתיים התגבר הגשם
והמטריה השחורה התחילה להירטב. לא שזה שינה משהו כי העננים ירדו כל כך נמוך שגם
מתחת למטריה נעשה הכל מים - למשל המעיל שלי, המכנסיים ואני. גם בית הספר העממי
האזורי נעלם בעננים וגם עמוד התחנה. למען האמת, פחדתי - כי נזכרתי שבדרך הנה ראיתי
כשש פעמים תמרורי אזהרה ובהם צבי מדלג וסימן קריאה מאיים צמוד לו לקרניים. פתאום
בגשם נראה הדבר חשוד: למה מזהירים אותי מפני הצבאים? מה כבר יכול צבי לעשות
לישראלי, בוגר להקת הנח"ל וצייד טרמפים אמין?
ובאה לי התשובה ההגיונית (לאותו רגע) והיא, שהצבאים
בתמרור לא סתם מדלגים, שהם בורחים. יתכן, כך התבהר לי, שמה שהתמרור לא הצליח
לצלם זה את להק הזאבים הרודף אחרי הצבאים! הם, זאבים טוסקניים אפורים אוהבי צבאים,
כאלו זאבים טורפים שבשעות של גשם-מבריח-צבאים-מקומיים-אל-תוך-מאורותיהם הם טורפים
ואוכלים מכל הבא ללוע, כולל יהודים.
דאגת שווא. הגשם אומנם התגבר באופן משמעותי אך כתוצאה
מהרטיבות הטבעית נתרקמה ביני ובין ריח הבצל סוג של ידידות מוזרה, מַבְריחַת זאבים,
אריות וערפדים. זה הריח שהבטיח לי שאני עדיין קיים, ושהרעש החולף על פני לפעמים
קורא לי לחזור לסדר היום – הסעות!
שני אופנוענים הציעו לי טרמפ: אחד הציע לקחת אותי
לאורבייטו, מרחק העולה אף על זה שאני זקוק לו, אלא שלא בכיוון הנכון. לשניהם סירבתי
בנימוס מפְּאַת חוקֵי "זהירות-בדרכים"; גם הם שמחו לעזוב אותי מפאת
הסרחון. זה ריח הבצל שהגברת הביאה לבית הספר לילדים, זה העממי שאולי עוד קיים בודד
בגשם במרחק כמאתיים מטר ממני ומהכביש, אבל רק אולי – לראות לא ראיתי אותו. מאז שירדו
עלי העננים, כזכור, נעלמו האישה וכן בית הספר, השדות, טוסקנה והכביש - כמו בסרט
סיינס פיקשן. עד שעזבתי את המקום לא ראיתי זכר, לא לה ולא לבית הספר. מאוחר יותר
נזכרתי שגם שום ילד לא נראה באזור, ובאה לי מחשבה יבשה ומאוחרת (הרבה אחרי פרשת
הזאבים) שאולי הבניין, והמקום כולו, לא חוקיים; ושהאשה "הנעימה" לא הייתה
אלא סוכנת של חברת מחקר בין-לאומי החוטפת ומטמינה ילדים נסיוניים במבנה, מזריקה
להם בצל – מרצון טוב אולי, כדי לקדם את זריזותם בכדורגל. כאלו מיני מחשבות, ואחרות…
תכף פיטיליאנו
איש כבן גילי-פלוס-עשר הציל אותי מהרהורים ומהמבול
שהתמקד עלי אישית. הוא עצר בלי לשאול (האיש) פתח את הדלת וסיפר לי משהו ארוך מאוד
שלא הבנתי. בקילומטרים הבאים ניסיתי להסביר לו שאני לא מבין אף מילה ממה שהוא
אומר, אבל הוא לא ויתר וניסה עלי דיאלקטים נוספים. בסופו של דבר הוא הצליח להעביר
לי בעזרת פנטומימות ואטרוסקית שאנחנו שטים בדרכנו לעיר המרכזית באזור הזה, הלא היא
מַנְסיאנו. אני צריך לחפש אותה פעם במפה כי היא עיר מרכזית וכי הייתי שם. אף כי
יתכן שהיא טבעה ואיננה עוד. אנחנו שטנו בשתיקת צוללת מתחת לזרם המים עד שהגענו להצטלבות
רחובות, תחנת דלק ופיצריה שבלטו מעל המים.
"מנסיאנו", הוא אמר בגאווה, והופ – עברנו את
ההצטלבות, תחנת הדלק והפיצריה בחזרה אל מתחת למפלי גשם-מים אדירים. דקה אחר כך הוא
ביצע סיבוב חד, עצר כדולפין והוריד אותי ליד עמוד-תחנה של "טרה" או
"מרה" או איך קוראים שם לחברת האוטובוס הנ"ל והסתלק לו אל ביתו
היבש בברכת, "עלה והצלח!"
בניב מנסיאני של דרום טוסקנה זה נשמע אחרת, אבל ללא ספק
לכך הוא התכוון, וגם צדק בכוונתו. לזה בדיוק הייתי זקוק ברגעים קריטיים אלו של
מסעי מתחת לגלי הגשם הגדול, לשניהם כאחד – גם לעלות, גם להצליח. כי - שימו
לב! - שתי הדקות בפאזה אחרונה זו של המבול שהתנהל בפינת-קצה-מנסיאנו
ותחילת-הכביש-הלאה שינו את ריחי, ריח מעיל החאקי והמטריה השחורה ואת ריח הנעליים בדייקנות
- מְחריפותו של בצל-עמוק ללֵחַ מרק בצל. פוגע ומכאיב, אך בזמן הקצר
ששימשתי בפאתי מנסיאנו כמפיץ ריחות-מזון התנחמתי בתקווה לא מבוטלת שאם אמנם אטבע
בגשם עשוי הדבר לחסוך למשפחתי הוצאות קבורה.
אבל בואו לא נמתח את הסיפור. אין לי שום כוונות להפוך את
הריח לסיפור סוחט פחדים, ואני מוכן כבר בשלב זה להרגיע את הקורא ולהבטיח לו
שניצלתי. רק הסמרטוט הירוק של אמי, זה שהיה הכבד מכולם בריח הבצל נעלם איכשהו כשזרקתי
אותו לא בכוונה ביציאה במנסיאנו. אולי הוא עוד שם, כדגל המבול. ואולי קרבן האם הזה
הצילני בסופו של דבר, ולמה לא? כל המסופר פה לא קרה במדבר סינַי ולא על גדות
הקונגו; מדובר בטוסקנה, מיסודות העולם המערבי. אחרי הקרבן שנפל לי לזרם הגשם
במנסיאנו ידעתי שעוד מעט קט ויבוא איזה פיאט (כל המכוניות היו פיאט) יבוא ויציל
אותי. וכך היה: פיאט משומשת הפעם, רב-גוונית וקרועה פה ושם עצרה למעני ובחור צעיר
יצא לקראתי, פתח את הדלת שלצדי במברג והציע לי להשתחל פנימה לתפוס מחסה מהגשם.
"עד פיטיליאנו", אמרתי אחרי שהוא סגר עלי את
הדלת ודפק אותה פעם ופעמיים באגרוף, כדי שלא תיפתח עלי בנסיעה.
"אם אפשר", ביקשתי, כשהוא נכנס ונעל את הדלת
שלו בחוט ברזל ודרך בכוח על תיבת המהלכים בתחתית הזרוע השבורה שלה והפיאט המתוקנת
בכל אבריה דילגה קדימה אל תוך המבול כמו יאכטה. גם ברעש הגשם והמנוע שמע אותי הקברניט
הצעיר. הוא חייך ואמר שכן-כמובן, ובתוספת מיני פְּרונט, פְּרֶג ומיסְפּיאצֶ'ה
הוא פרט והסביר, שלצערו הוא מגיע רק לעל-יד פיטיליאנו.
"כמה על-יד?" שאלתי והוא אמר, "קילומטר.
למטה שם".
לא ידעתי איפה זה "למטה שם" וגם לא ידעתי עוד
כמה זה קילומטר. ליטר כן. קילומטר לא. אבל מה היה לי להפסיד עוד חוץ מאת החיים?
נסעתי אתו, ובצדק, כי תוך חצי שעה אפשר היה לראות מעבר לגיא עמוק את חומותיה של
פיטיליאנו שבאלבום התמונות הצבעוניות של טוסקנה שיש לי בבית, וששמו שם "אלבום
התמונות הצבעוניות של טוסקנה". (באנגלית זה נשמע יותר מרשים.) גם הגשם הפך
לקילוחי זרזיפים קלים שמספיקים כדי להעביר לשַפעת חצי תל אביב.
אלברטיני עצר למטה (כך קוראים לקברניט הנ"ל, ואם
הוא חי עדיין ולא התפרק לו האוטו אני מאחל לו ש"יוּבֶה" תנצח) לרגלי
מבצר פיטיליאנו הוא עצר, קרע את הדלת שלו סיבב את הגרוטאה ושחרר את הדלת שלי בעזרת
המברג. עזרתי לו לסגור באותו מברג ולתקוע חזרה את הדלת שלו מיד אחרי שהוא התברג אל
תוך המושב. נפנפנו זה לזה בתקווה להיפגש פעם במגרש והוא שעט אל עתיד לא נודע.
ואילו אני התחלתי לטפס באומץ ובגאווה בעלייה שזוויתה כשבעים מעלות. אבל זה היה יום
מזלי, הכל הלך לי – מטרמפ לטרמפ – וידעתי שגם עכשיו ילך לי. ואמנם שוב: כבר בצעד
השישי שלי במעלה עצרה לצדי שברולֵט ענקית, רחבה כמו כל הכביש ובעלת גג מתקפל שהיה
פרוש ולא מקופל, כמובן - והאדון והגברת מסן-פרנציסקו ("לשעבר מלוס
אנג'לס") אספו אותי. הם חקרו אותי במשך שש הדקות שבילינו יחד וניסו לדלות
ממני כל מה שאפשר במשך זמן בכל-זאת מוגבל: על אודות חיי, כולל השכלה, מצב נפשי
ונטיות מיניות. הם "אהבו לשמוע" שבאתי לחפש חומר לסרט בעתיד כי
"כשגרנו עוד בלוס אנג'לס היינו בסרטים. בעלי עורך דין ואני רציתי להיות
שחקנית. אם אפשר לעזור לך…"
הרשיתי להם לעזור לי לחפש בעיר את מלון וספיגי שהתגלה
כמלון גואסטיני. הם נתנו לי כרטיס ביקור ושמותיהם המדויקים. שמם דייויד וקימברלי
ושם משפחתם – תבררו עליהם - ברודי. קימברלי ברודי. אולי עוד נשמע עליה. היא
נתנה לי את כרטיס הביקור שלהם ואולי באמת אזמין אותם בבוא הזמן לשחק בסרט? את
שניהם, היא ביקשה. אז יש לי שני שחקנים, דייויד וקימברלי. זה נשמע טוב.
"נסה לגלגל את זה על הלשון" דייויד הציע לי.
"דיוויד וקימברלי".
קימברלי העדיפה, "קימברלי ברודי ודייויד" אבל
זה כבד מדי.
"אז קימברלי ודייויד" או "רק קימברלי, כי
הוא בסך הכל עורך דין."
נראה.
פיטיליאנו. ירושלים
של זהב
רטוב אך מטושטש חציתי את הרחוב הקטן וניסיתי להיכנס
למלון, רק שלא מצאתי את הפתח לַפתח. שאלתי פעמיים בבר שליד המלון והם אמרו שאנסה
את הקמפנלה. בסוף נזכרתי בקטע מוזיקלי ששמו "לה קמפנלה" וניחשתי שזה
אולי באיטלקית "פעמון". חקרתי את הדלת ומצאתי אמנם פעמון בדלת זכוכית בגובה
הרצפה, צלצלתי כחמש דקות ואיש לא ענה. אבל בכל זאת הרגשתי טוב יותר ורטוב, הכל
התחיל לחלחל פנימה ו – תסלחו לי – הפטמות קפאו לי. אז החלטתי, אני הולך לבר ושותה לי יין פיטיליאנו המוכר
בכל איטליה וברוב העולם כיין משובח במיוחד ואחר-כך נחשוב מה לעשות; רק שאיך
שהסתובבתי, נעצרה מכונית פיאט קטנה ואישה עשתה לי סימנים שזה היא. לא בדיוק
הבנתי "היא" מה? היא היין שאני רוצה לשתות? מגבת? בגדים להחלפה? אלת הגשם
והפריון? לא, היא המלון, היא אמרה והסבירה לי שהיא באה לפתוח לי כי חוץ ממני אין
היום אורחים. היו צריכים לבוא אתמול מאורבייטו אבל לא הגיעו. לא הבנתי למה הנבלות
לא הגיעו, זה קצת חוסר יושר והגינות, ולא הבנתי למה היא מספרת לי את זה. גם לא
הייתי בטוח שזה המלון שאני עשיתי בו רזרוויישן, כי אצלי כתוב וספיני או וספיגי,
ועל קיר הבית כתוב גואסטיני. רק כשנכנסתי הסתבר שזה לא משנה: וספיני, וספיגי,
גואסטיני - ממש בכניסה על רוחב הקיר הציץ לו פוסטר גדול: תמונה של הר הבית וכתובת
באיטלקית, "ירושלים של זהב", וכמו כן הבטחה (באיטלקית) שפה אפשר להשיג
מאכלים איטלקיים מקוריים במיטב המסורת היהודית, ושביקורת מסעדות מעניקה למלון הזה
המון כוכבים נימולים. זהו, ניצלתי.
סוף פרק שני
*
עם סטנלי בטוסקנה (פרק שלישי)
תקציר הפרקים הקודמים: ס. המיסתורי (אני) נוסע
לפיטיליאנו. בדרכו הוא חייב להחליף רכבת בְּאוטובוס בָּעיר הנקראת
"אלביניה". חסר אמצעי תעבורה, חוץ משחיה, נתקע ס. (א.) בתחנת
הרכבת. חוץ מרטיבות קשה מפאת המבול שירד בו ביום על עולם טוסקנה מתגבר ס. (א.
ה.) על הכל, כולל להקות קטלניות של זאבים אפורים טורפים, ערוגות בריח-בצל
פרא ובצלים לחים מאופרים גם הם בריח בצל. אני (נמאס לי) חוצה את שלשלת הררי טוסקנה הרטובים ומגיע בעזרת זוג
שחקני קולנוע אמריקניים למלון גואסטיני המפורסם בפוסטרים מודרניים המציגים תמונות
מן המזרח התיכון אשר שם אני עצמי נולדתי פעם בלי הגזמה (שלושה קילו מאה
וחמישים). המטבח של מלון גואסטיני מציע אוכל יהודי בגוונים איטלקיים או ההפך – לא ברור, אך
יש להטיל ספק באם יעיז אורח חדש כלשהו לאכול במקום זר אוכל כשר. יש לשער שהוא
יחמוק אל הטְרַטורִיָה הקרובה לבְלוס פסטה בפירות ים ולהגיר אל קרבו יין פיטיליאנו
מקורי…
לילה בעיר
עליתי, עשיתי מקלחת כדי להירטב באופן רשמי, התנגבתי,
נכנסתי למיטה לשעה ותליתי את הכל על תנור ההסקה המרכזית. כש"הכל"
התייבש מעט להערכתי המוטעית, ירדתי למסעדה הקרובה (לא במלון) והזמנתי ספגטי עם
שרימפים וקצת יין-פיטיליאנו לבן המפורסם בכל העולם.
"אי אפשר קצת",
אמר בעלי המקום. "אנחנו מוכרים רק בבקבוקים".
אמרתי שאני לא גומר בקבוק, אז הוא אמר שהוא יארוז לי
אותו בסוף הארוחה. כל הארוחה הוא טיפל בי אישית, ובצדק. אני הייתי קהל האורחים שלו
- באותו ערב, לפחות. הוא הלך וחזר, נושא בקבוק שהוא ניסה ללחוץ מכל כיוון כדי
שייראה "לא כל-כך גדול" - בקבוק כזה. בקושי ליטר.
"או קיי".
יין טוב, אין מה להגיד. אבל רטוב. הכל היה רטוב ואני הכי
רציתי צנימים. זהו. צלצלתי לאשתי מהמסעדה, והיא אמרה שגם בפירנצה מטפטף וגם בארץ.
השתווינו על התקווה שמחר תזרח שוב השמש, או מחרתיים, או פעם - מה שבאמת קרה – גם בארץ גם
בטוסקנה, ויש הטוענים שלמרות שאפילו במאדים, שפעם לפני איזה כמה מיליארד שנים היו
שם גם מים גם גשם (ואוויר) – יבש ועבש עכשיו. יש סיכוי.
איך שחזרתי ל"הוטל
גואספיני" (גואסטיני?) קידמה את פני פקידת קבלה שתרגמה לי טלפון שהגיע עבורי,
באנגלית, לפני זמן מה.
"כשלא היית בחדר האוכל וגם לא בחדר!" ובניגוד
לאמי היא לא הוסיפה ואמרה: "כל היום עמדנו ובישלנו! פסטה, כמו שאתה
אוהב!"
אני מבקש להדגיש: היא לא הוסיפה את המלים
לעיל. אולי בעיקר כי האנגלית שלה דלה מכדי להבהיר לאורח עד כמה הוא (סטנלי, אני) ילד
כפוי טובה. אישה קטנה, דומה לאמי. מכל מקום, היא לא ממש כעסה והיא לא נקמה. היא אפילו
הצליחה לבשר לי במלים שהבנתי, שבא לי טלפון מאחת, סניורה סֶרְבִי - ושהיא (סניורה
סרבי??) מחכה לי עם ג'ורדנו (?) בבית הכנסת (???).
ואני כולי רציתי לצאת
לכיכר העיר לראות את אוטובוס "רמה, 17:45 לפיטיליאנו" מגיע לעיר שעות על
שעות אֲחַרַי. נו, לא זו עת לנקמות ושעשועים. באתי לפיטיליאנו לעבוד ועבודה
משמעותה משמעת, משמעת, משמעת!
שאלתי, איפה בית הכנסת?
והפקידה אמרה לי, כמו שנהגנו לומר בילדותנו, בבני ברק: "בית הכנסת? תשאל
ברחוב! כל אחד יגיד!" והוסיפה וביקשה לדעת, אם אני יוצא מיד או שאני רוצה
קודם לאכול. הכל עוד על האש. נשאר הרבה. ממולאים, ממולחים וחצילים על האש.
"אתה יודע שאת
החצילים הביאו לאיטליה היהודים? מתוניס. איטלקים לא ידעו דבר על אודות החצילים
לפני בוא היהודים לגור בתוכם בתחילת המאה…"
אמרתי שאני יודע, שלמדנו
את זה בשישית, ומיהרתי לצאת להיפגש עם סניורה סרבי שאִמות אִמותיה הכניסו לאיטלקים
חצילים. הפקידה, שכחתי איך קראו לה, עוד יצאה אחרי לרחוב והזכירה לי שאשאל כל אחד
איפה בית הכנסת. שאלתי. לא כל אחד, אבל פה ושם, כמה פעמים - אנשים שונים, בגילאים
שונים - והיא צדקה. כולם. כל אחד הסביר לי בפרוטרוט איך להגיע "לשם" וגם
אמר לי (כל אחד) איפה אוכל להשיג בקבוק של יין פיטיליאנו המפורסם בכל העולם.
מקבלים אותם בבקבוקים, אם רוצים. אורזים לך אותם...
אני מקצר, כי המכנסיים
והגרביים התחילו לשתות מים. לא לשתות במובן של "לשתות יין, קוקה קולה או
שוופס", אלא כמו בכביסה, כשתולים אותה על החבל בלי שקודם סוחטים ואז היא
שותתת. אני דווקא התחלתי להרגיש סחוט. כה סחוט שאפילו עכשיו אין לי יותר כוח לזכור
את כל הפרטים, אז אני מקצר: בית הכנסת דומה מאוד לבתי כנסת, רק שהוא לא בתקן.
תאמינו לי, לא כשר. אף קדוש, לא מזרחי ולא אשכנזי (שזה הזכר של "מזרחי")
לא יכיר בו. אפילו אין מניין.
דווקא באותו ערב המוני היו
שם שלושה אנשים שלמים ושם גם פגשתי את כל יהודי העיר - הגברת סרבי. עד לפני דור
היה שם עוד אחד, זכר, היא הדגישה: אחיה. אבל מזמן, עוד כשהייתה צעירה כבת ארבעים,
הוא, אחיה, עזב. כשתלו את מוסוליני הפוך והיהודים התחילו לצאת מהמערות. ומאז, חוץ
מתיירים, אפילו בת דודה שלה לא מגיעה יותר. היא בארץ בת דודתה, ב"אנצו
סירני". והילדות שלה ב"התנחזות" - לא בעזה, בַּשֵני. ובלאו הכי הם
כולן בנות. בנים אין. פה בבית הכנסת שומר רק אחד לא צעיר ולא יהודי. והייתה בחורה
כמעט-יפה, גם גויה. ועוד גבר לא צעיר שהיה שמן ובלתי נימול בעליל והוא, הכי נחמד,
חייך לקראתי כל הזמן. זה לא ממש מדויק. באמת, הוא ככה חייך גם כשהלכתי, חצי שעה
אחר כך, והייתה לי בסוף מין הרגשה עמומה, ללא הוכחה לצדקתה, שאי אפשר לחייך
"חיוך-לקראת" לאורך חצי שעה. לא לקראתי ולא לשום "לקראת" אחר.
תנסו פסוק: "היא חייכה ואני קמתי ורצתי לקראתה יומיים" – זה לא הולך!
מכל מקום, השמן חייך,
הבחורה הכמעט-יפה המשיכה להיות גויה, ובניצוחה של העלמה סרבי דיברו שלושתם בלי
הפסקה: איתי (מעט באיטלקית) ובינם לבין עצמם (גם באיטלקית). סרבי בישרה לי ששני
הצעירים ממנה (היא הייתה בת תשעים פלוס) שהם ביקשו להסביר לי שהם קובעים איתי למחר
בתשע ביציאה מהמלון לצאת למצוא לי את ה"זה". העלמה סרבי מיהרה והסבירה לי
משהו. בהתחלה חשבתי שהיא מסבירה לי את איזה "זה" נמצא, אבל בסך הכל היא
דיברה בנושא אחר ולא באיטלקית. למעני היא תרגמה מאיטלקית פיטיליאנית למשהו שדמה לעברית
של מי שיש לו קרובי משפחה ב"אנצו סירני" ובהתנחזויות בגדה. שני הצעירים הקשיבו
בריכוז כאילו הם מבינים, וכל פה-ושם קטן הם גם התערבו, פעם היא פעם הוא. את המילה
"פרופסורֶה" הם הטעימו בכל פעם שהיא והם ביטאו אותה (כשש מאות פעם). כך
הטביעו בי לימים הבאים את עובדת היותי פרופֶסורֶה ובאיטליה "פרופסורֶה"
בא שלישי בצלב הקדוש: האב, הבן, פרופסורה ורוח הקודש.
ארוחה קלה
זהו. חזרתי למלון. עייף אך
יגע. גם רעב ועדיין רטוב. אין לי מושג מאיפה הגיע הרעב הכבד בסדר גודל של שבע
השנים הרעות במצריים. אולי כי נרגעתי קצת. לישון ככה לא היה על מה לדבר, אז יצאתי
לציד. עיר ריקה. התרוצצתי ברחובות העיר (בשניהם) לחפש פיצריה פתוחה, אבל העיר הייתה
סגורה כמו בעוצר וכל שני הרחובות ריקים. בחלונות מוארים נראו משפחות מאושרות
יושבות על פסטה.
למעשה, יכולתי להתגנב
למטבח במלון ולראות אם נשארו חצילים, אבל החלטתי לוותר, שמא ידברו איתי.
חזרתי והתגנבתי בכניסה, טיפסתי במדרגות ותוך כרבע שעה מצאתי איך המפתח פותח את
הדלת לחדר. ולהסביר: בהוטל גואסטיני מקבל האורח מפתח לכיס גם כשהוא יוצא
לרחוב או לבית הכנסת וגם, אולי, כשהוא נוסע הביתה בסוף - פרס על הצלחתו לפרוץ
לפחות פעם אל תוך החדר. אני לא בטוח שזה הנוהג מימי "המרד בפיטיליאנו",
אבל כך נהגתי אני: הוא אצלי עד היום, המפתח, וזאת לעדות על כך שבעזרתו אפשר לפתוח
כמעט כל דלת בעולם על ידי דחיפה חזקה פנימה.
מכתב מאשה זרה
ואולם (תמיד יש
"ואולם" אחד או שניים בסיפורי הרפתקאות) לא הצלחתי להתחמק משלטונות
המלון רוצֵי-טובתי. על השולחן שלצד המיטה מצאתי מכתב מאת ההנהלה שהנחיתה עלי חדשות
על אודות הקבוצה המסתורית שאֵרְחה אותי בבית הכנסת ממש זה עתה. ואני מבקש לציין
שהמכתב להלן נכתב (להערכתי) על ידי המורה לאנגלית של פיטיליאנו. וזו לשונו:
FOR PROFESSORE HEFFFNER
HE HAS COLD LADY SERVI
AND SHE SAID THAT
TOMORO MORNING AT.9.00
MR. LUIGI GERRONI COME
IN HOTEL FOR YOU
אז מה? זה רק מחר. עכשיו
לישון.
"אם בכלל אני אצליח
להרדם", חשבתי לי והתפשטתי. את הכביסה הרטובה קילפתי מעל גופי, תליתי אותה על
אדן החלון והדלקתי טלוויזיה שריחפה בפינת החדר מעל החלון ושידרה את הגרסה האיטלקית
של "מי רוצה להיות מיליונר", זו המשודרת בארץ המגף כל יום, כל היום,
כולל שבתות וחגים.
קצת בגלל התוכנית וקצת
בגלל המכתב תפש אותי שוב הרעב הכבד הלא מובן וגם לא-מוצדק אחרי הפסטה פלוס שאכלתי
לפני לא-הרבה שעות. ניסיתי אוטו-סוגסטיה: דמיינתי גועל-נפש, התהפכתי במיטה פעם
ופעמיים וכשלושים שניות אחר-כך החלטתי שככה אין סיכוי. אז בסגנון הכללי של המסע
הזה (לא לעשות שום דבר פשוט אם אפשר לסבך ולהפוך את החיים להרפתקה מיותרת) יצאתי
שוב מהמיטה מקרקר מקור, הדבקתי אל גופי את בגדי הים הלחים וירדתי לאכול קצת משהו
איטלקי בגוון יהודי כדי שהבטן תפסיק לקרקר ולמנוע מהגוף הלח שלי להירדם. דבר אחד
כן למדתי מניסיון קודם. לא נעלתי את הדלת לחדרי בדרכי לחדר האוכל הלילי. מה? יגנבו
לי משהו? מי? כמו שלואי המשהו-עשרה אמר פעם אחרי ביקור קצר בדרום טוסקנה: "במלון
הזה הלילה כל האורחים הם אני."
מאידך ומגיסא, יש לציין שירידתי
זו לחדר האוכל הייתה המאורע המכריע, לפחות באותה שנה, ביומן חייה של סניורה
גואסטיני. לשמחת נפשה לא היה גבול כשראתה את האורח המרכזי שלה יורד בבגדיו הלחים
אך נקיים אל חדר האוכל שלה. זה היה בחזקת ניצחונה הברור של הסבלנות הפיטיליאנית על
העקשנות העברית. היא ששה אלי ככלה אל חתנה והציעה לי את מלוא טוב המטבח לאכילה.
ואני הצנוע הסברתי שכל מה שאני מבקש זה משהו קטן ומתוק.
"קטן ומתוק! אוה, קטן ומתוק! אנחנו באיטליה, אישי
הטוב!" אמרה הגברת והציעה מה שכל זב ומצורע ישׂושׂ לקבל, ואפילו זב ומצורע
שנולד קילומטרים מועטים (120) מכיכר העיר של נחושת ושל עור – ַטִירָמִיסוּ!
אני לא יודע אם טעמתם בחייכם טירמיסו. אני נשקתי לעוגת
הגלידה-פודינג הזאת בתענוג אין סופי בקפה-גלידה איטלקי בעיר האיטלקית ברחוב בן-יהודה
שטראסה. ידעתי מה הולך לבוא, טירמיסו איטלקי טוסקני מפיטיליאנו עצמה!
וכמו שאומרים האיטלקים, to top it, היא גם
הציעה לזווג לטירמיסו כוס יין-בריאות - יש כאן דבר כזה, יין-בריאות – מתוק. Santo,
קוראים לדבר הזה. פעם טעמתי כוס סאנטו בפרוור של פירנצה הנקרא
"גאלוצו". שם באותה גלוּצו היה יין הבריאות טעים למופת. פה לא. לא לי.
אבל זה פרט שולי כי בינתיים, קלה כעורב, הביאה סניורה גואסטיני גם טירמיסו
שנראה (והיה לו גם טעם) של עוגת שוקולד רטובה מהסוּפֶּר, כזאת בטעם בצק לח; ועם
העוגה הגיעה גם כוס משהו בצבע התה שאמי נהגה לשתות אותו לוהט. נו, מה לעשות? דווקא
יין הבריאות הזה הזכיר לי את בית אמי - זו האשה האיטלקיה הטיפוסית מבית החרושת
לפסטה, "האחיות רחל"". לייזר, חברי הסיציליאני מילדות, היה קורא
לתה שרחל אמי נהגה לשתות בשם המפורש, "פישעכטס" (מה שבקרב עדות דרום
איטליה נהוג היה לקרוא "Shtina") וזאת בעיקר בגלל הצבע הצהבהב-קלוש שנשקף מבעד לזכוכית
הכוס. יין-הבריאות של מלון גואסטיני היה דומה ל"שתינה" גם בטעם, אבל
לעומת זאת דייסת הטירמיסו הגואסטינית היתה לא רעה בתור בצק צבעוני. לוּ הייתה
צמיגה יותר אפשר היה לעשות ממנה בובות-פלסטלינה. שתיים בסולם מישלן.
ואולם, כדברי ליאונרדו דה
וינצ'י: הכל פרטים. עוד הבצק והשתינה בפי נפלה עלי סוף סוף כזאת עייפות (שלא לדבר
על הפטמות הקפואות) שידעתי שזה הלילה יהיה בכל זאת לילה רגוע, לילה שקט, ושאני
אישן נהדר. גמרתי הכל כמו גיבור, אמרתי תודה יפה ועליתי לדלת הפתוחה לחדר שלי
בקומה ב'. שם, כאורח מן השורה, התפשטתי שוב והנחתי שוב את הבגדים שוב על ההסקה,
בעיקר את שרוולי המכנסיים שטפטפו כמו בגד ים. את החלק העליון של המכנסיים הנחתי על
משקוף החלון - טעות מצערת! בבוקר מצאתי את אזור חלצֵי מכנסַי הגיבורים ספוגי מים
מהאדים שנקוו על זגוגיות שמשת החלון. אך מאחר שכל הלילה חלמתי שאני לווייתן לא היו
לי בעיות להיכנס אל תוך ג'ינס רטובים עם בוקר, מה גם שבחוץ זרחה שמש עצומה שייבשה
אותי תוך רבע שעה. וגם המראה: אין מה להגיד – פיטיליאנו מרהיבה. את כולם חוץ
מאת אנשי העיר שישבו (כמו כל יום?) לשחק רמי בשעת בוקר מוקדמת כשגבם לנוף המרהיב: גברים
פיטיליאנים נינוחים ובעלי גוון עור בריא. אתמול הם בטח גמרו טירמיסו וקינחו ביין
בריאות.
סוף פרק שלישי
*
עם סטנלי בטוסקנה (פרק רביעי)
תקציר - אתם כבר
יודעים: פירנצה. רכבת. אמריקאיות. פיזה. אמריקאיות. אלביניה. יפניות. אוטובוס
"רמה" שברח - וגשם. גשם. גשם. פיטיליאנו, עיר מרעיבה. הכל ספוג מים ורעב
כבד. היין לא רע. שינה כבדה ובוקר, שמש ואנשים זרים.
בדרך לאוצר!
אחרי ארוחת הבוקר שלא
חידשה כלום מבחינה קולינרית יצאתי לרחוב ובקצהו המסוכן שני אנשים, אחד על מנוע
המונית שלו והשני כשני צעדים קדימה צועד לעברי בתנוחה של "תכף אני
אשלוף!"
"אורבים
לי כאן!" חשבתי. "ועוד בקצהו המסוכן של הרחוב!"
ועלי להסביר
רגע מה משמע, "בקצהו המסוכן של הרחוב". מאחר שכבר יום ואור, הגיע הזמן
לציין, שבפיטיליאנו לכל רחוב יש לפחות צד אחד מסוכן, צעד מיותר מעבר לקצה הרחוב
(כמעט כל רחוב) ואת/ה נופל/ת כחצי קילומטר אל תוך וואדי ירוק - והיונים השחורות
צוללות מתנפלות לנקר בבשרך הטעים. (מאוחר יותר, אגב, נפלה המסכה מעל פני היונים
השחורות הנ"ל והן הזדהו כעורבים.)
ואני חוזר למציאות: שני האנשים ללא ספק ארבו לי, אבל איכשהו
הם לא באו מסרט של סקורסזה אלא דווקא משל פליני. אחד מהם לואיג'י ג'רוני (זה מהפתק
של אמש) והשני, נהג המונית, אולי חבר שלו שבא לעזור לו למצוא את הפרופסורֶה. אני
אדם זריז אבל עדיין עייף מההרפתקאות עד הנה ואלו השניים נראו טריים, גברים במלוא
אונם. לפני שהספקתי להיזכר איך אומרים באיטלקית "ג'ק רובינסון" ואלו
הגברים התנפלו עלי שניים-נגד-אחד, תפשו אותי בכל (4) זרועותיהם וחיבקו אותי עמוקות
עד ששארית המים מאמש נסחטה סוף סוף ממעיל החאקי שלי.
או אז עם תום החיבוק האינטימי, פנה נהג המונית והסתלק.
לא ברור לאן. בטח הביתה. אולי לעבודה. לא בטוח אפילו שהוא היה באמת נהג המונית
שכנגדה נשען מקודם. אולי הייתה זאת בסך הכל עמדת זינוק. מכל מקום, אין לדעת מה הוא
כן היה. הביתה (או לאן שזה לא יהיה) הוא יצא ברגל והוא לא שלח מבט אחד במונית. גם
לא בי, אגב. אני משער שבסך הכל הוא הבטיח ללואיג'י לבוא אתו ולעזור לו לנחש מיהו
ה"פרופסורה" מבין ארבעה האנשים שגדשו את הרחוב באותו בוקר (פרט לקבוצה
ששיחקה קלפים בקצה המסוכן של הרחוב). אולי הוא סתם קיווה לחבק מישהו ולואיג'י הציע
לו לחבק פרופסורה בעבור 200.000 לירטות. קשה לדעת. הוא לא מופיע יותר בסיפורנו זה
עד רגע לפני הפרידה ליד אוטובוס "רמה" בדרכי הביתה, לא בגופו ולא בשום
צורה אחרת. איש לא הזכיר אותו ועד פגישתי השניה אתו, רק זכר החיבוק הסוחט נשאר בלבי.
בקפה קטן בפירנצה, חודשים אחר כך, הרהרתי לי פעם בכל הקורות אותי בפיטיליאנו
ובניתי תיאוריה שקשורה לאהבת הזַן הפרופסורֶלי המציפה את איטליה. יתכן, כך חשבתי,
יכול להיות שמיכלאנג'לו (שם בדוי) אותו נהג מונית לכאורה פשוט חבר של לואיג'י
מ"עממי" ושהוא רצה לראות פעם פְּרופֶסורֶה, או
שהוא אחיו הפחות-שמנמון של לואיג'י שהתנדב לקבל את פני כי הוא סתם ביקש לראות פרופסורה
עם אחיו, ויתכן אפילו - אני מהמר בגדול - שמיד אחרי החיבוק הוא רץ,
מיכלאנג'לו, לדווח לאבא שלהם איך היה ואיך זה לחבק פרופסורה כמעט-יבש.
מצד שני, הסיכוי שהם קרובי
משפחה לא גדול כי לואיג'י לא דיבר עליו ולא הזכיר אותו כל אותו יום, והוא לא שתקן,
לואיג'י. למעשה, הוא לא סגר את הפה מהחיבוק הראשון ועד נשיקת הפרידה כעבור שבוע.
איש נעים ושמנמון בעל עיניים שקופות המאפשרות לנחש את האי-קיו שעליו הן יושבות.
איש בעל מזג טוב ואוהד פרופסוראים כאספן. להערכתי, יש לו (הכל השערות) אוסף בין
לאומי של פרופסוראים, על אחד ממיניאפוליס הוא דיבר בארוחה הקלה שלעסנו בעשר (פלוס
קצת יין לבן. פיטיליאנו. יין טוב).
האוצר עצמו
אחר כך עלינו לעיריה
וחיפשנו מישהו שימצא לנו מפתח לארכיון. המקום היה ריק, אז ירדנו והקפנו את הבניין
ומצאנו שם רק שַמָּש שאמר שהמפתח איפה שתמיד – אז עלינו שוב למעלה ולואיג'י פתח את
הדלת בדחיפה חזקה ברגל ונכנסנו לחדר שהכיל כעשרים עד עשרים פלוס אחוז אבק. על
שולחן בודד מתחת לאבק נם מפתח שלואיג'י ניער ובעזרתו נכנסנו לחדר פנימי
יותר ששם נחו ספרים סביב סביב: על המדפים, על דלפקים, על שולחנות גדולים, שולחנות
קטנים. על כסאות ישנים, קטנים וגדולים ומשהו כמו 60%-40 אבק ריחף לו מהחלונות
במרחקים. על לואיג'י זה לא עשה רושם. לואיג'י איש חרוץ. הוא שאל אותי לתאריך הספר
שאותו אני מחפש ואני מיהרתי ועניתי: 1799. או קיי! מיד לקראת הצהריים הוא מצא את
הספר (כרכים שניים) על שולחן קטן שניצב ליד חלון ימני (87% אבק). הוא שלה וניער אט
בזהירות את שני הכרכים (90 ו-97%) שנחו שם ושאל:
"זה זה?"
בהצצה ראיתי שזה זה הכרך
הראשון של הפרוטוקול של Processo della Rivoluzione di Arrezo. Filza prima dell
anno 1799 – ובעברית: משפט המרד באָרֶצו - כרך
ראשון, שנת 1799. לא אותו חיפשתי. זה החלק הראשון, Filza prima שבגללו
הגעתי לפיטיליאנו – לחפש את בן זוגו, את החלק השני, ששם, רק שם, חבוי סוף
הפרוטוקול, אוצר היסטורי. והנה אני ניצב פה בחדר אבק ומול Filza prima מונח הכרך השני, Filza seconda, במרחק של כארבעה סנטימטר.
השעה הייתה דקה או שתיים
לפני 12:30 כשהאבק שקע והייתי מסוגל לבדוק את המאובק יותר, ואכן, הייתה זו Filza seconda היקרה – חלק
שני. לא לחינם המסע שעבר עלי – את הכרך הזה חיפשתי ולמענו הגעתי הנה. ניצחון!
הדפים העבים היו במצב קריא, האבק אמנם כיסה אותם, אבל בעדינות ואפשר היה לקרוא את
הטקסט.
לואיג'י שאל שוב: "זה זה?"
ואני אישרתי.
והוא שאל, "הולכים לאכול?"
עשיתי לא והסברתי שאני צריך לצלם אותו. את זה
השני, אז הוא אמר שהוא יודע, שהודיעו לו מראש, והוא שלף בגאווה מצלמה יפנית קטנה,
פתח אותה, שלח אותי לעמוד לצד הספרים וצילם. פעמיים הוא צילם, ליתר בטחון;
האחריות שעמד בה עטפה אותו גאווה והוא חזר ושאל אם הולכים לאכול. הוא קצת הופתע
כשאמרתי שאני צריך לצלם את הדפים, את כולם. הוא הסתכל בערמת האבק בחשש-מה
ושאל, "כמה?"
ואני שאלתי, "כמה
מה?"
"כמה יש שם
עמודים?" הוא רצה לדעת. ואני הצצתי (סתם מסקרנות) קודם בדף האחרון של הכרך
הראשון - היו שם 1022 עמודים. בשני היו רק 1006 ובאותיות גדולות ורחבות יותר (הכל
בכתב יד).
רגע שקט מאובק אחז את החדר
ולואיג'י חזר ושאל כמה ואני עניתי, "טו טאוזנד" כי רציתי לצלם את שני
הכרכים שיהיו לי, גם זה גם ההוא. אז לואיג'י אמר, "בוא נלך לאכול קודם."
ואני אמרתי שאני צריך לגמור את זה היום ולחזור לפירנצה, אבל לואיג'י לא הסכים. הוא
עשה לי "לא, לא" בראשו והסביר שהוא הבטיח למסעדה הכי טובה בעיר שאנחנו
אוכלים "אצלה" היום, הוא והפרופסורה (שזה אני):
"פריטו מיסטו קון קַרְנֶה
נאכל", הוא אמר. "היא הכינה במיוחד בשבילך. ויין הכי טוב בארץ."
אז הלכנו והתיישבנו
"שם למטה לא רחוק."
החיים
היה עוד זמן לקראת האוכל.
שמש וחום ומעבר לחומה שהגנה עלינו ממול – רחוק שם הכל היה ירוק. הסתכלתי, ראיתי
ונזכרתי שוב שפיטיליאנו מבצר. שם מעבר לחומות, לכל רוחב העולם נחו כתמים ירוקים
והציעו לנו להצטרף לעצים ולדשא ולעורבים המחופשים ליונים שחורות שעפו סביב בעצלנות
– וכך נגמר כמעט בקבוק היין הראשון כשבעלת הבית הופיעה לפנינו בפנים זוהרות וסיפרה
משהו ללואיג'י, בהדגשות קלות ופנים מבטיחות עד שגם פניו זהרו והוא פתח פקק ומזג
לנו (בקבוק שני) ושאל אם אני יודע מה אנחנו הולכים לאכול. ידעתי ואמרתי,
"פריטו מיסטו קון קרנה" והוא והיא צחקו בגאווה. היא שאלה אותי ופניה
אליו, והוא תרגם: "ואתה יודע מה יש שם?"
לא ידעתי. אולי שכחתי כי היה לי כבר הרבה
פיטיליאנו לבן בעיניים, והיא אמרה והוא תרגם:
"מֵחַ עגל במלח וכבד עגל פרוס, ארטישוקים
בינוניים ולימון. וכרובית קטנה וקישואים ירוקים (זוקיני, היא אמרה) קטנים ופטריות
טריות (קטנות, הוא אמר) והרבה שמן זית וקצת קמח ופלפל שחור טרי וטחון
ופטרוזיליה."
את הכל אכלנו ושתינו (בקבוק שלישי). אני חושב
שזה היה טוב. אני בטוח שזה היה טוב. אני רק לא זוכר בפרטים בגלל השמש, האוויר היבש
ויוני-העורבים שריחפו מעלינו לשעשע את עינינו ולאוורר לנו בכנפיהם; ובאו חברים
ושתינו יין לבן. יין פיטיליאנו הכי טוב (בקבוק ארבע וחמש – היינו כבר
"אנחנו", הרבה אנשים).
סוף דבר
נשארתי שבוע. אני עדיין
נושא את הצילומים שבאתי למצוא שם, תקועים באיזה מקום באחת המגירות הצהובות-חומות
שלי, אבל אין לי מושג מי צילם לי אותם. הנסיעה חזרה הייתה קלה ומהירה ובאוטובוס
"רמה": מפיטיליאנו לכביש שמול לאביניה, משם (באוטובוס בין עירוני) לגרוסֶטו
ומשם בהרים דרך סיינה הביתה לפיטיליאנו (לפירנצה, התכוונתי לכתוב
"לפירנצה". סליחה). נסיעת סתם לפירנצה הגדולה. אין מה לדווח בדרך חזרה
חוץ משנדמה לי שבדרך עלו וירדו נערות אפריקאיות יפות ומגונדרות, עלו לאוטובוס
וירדו כל כמה עשרות ק"מ. אין לי מושג מה הן עשו שם בדרכי הגבעות. ולמה דווקא
אפריקאיות? תייר זר שעלה בגרוסטו הסביר לאשתו שהן, "פּוּטָנָה!" אבל אני
חשבתי שהוא טועה בגדול. הן היו נחמדות ונראו כאותן סטודנטיות או שחקניות צעירות
שנסעו במדים לחזרת מקהלה של אאידה.
אני לא מתחייב לכלום, כי מרגע מסוים אני זוכר
רק מעט, וזה בגלל לואיג'י ושאר חברַי מפיטיליאנו (עד סוף השבוע היו לי יותר חברים
מאשר בשישים השנה הראשונות שלי בארץ) - בגללם ובגלל הפרידה שערכו לי ליד האוטובוס
"רמה". הם סיפקו לי שישיה של יין פיטיליאנו (לבן, נהדר) להביא לאשתי
מתנה, שתדע האשה מה הפסידה.
"אבל היא לא שותה
יין", אמרתי להם, אז הם ציידו אותי בחולץ-פקקים לדרך. האוטובוס היה צריך לצאת
כבר, אבל הם הסבירו לנהג (דוד מאנו- בינתיים גם הוא חבר שלי) וזה חיכה עד שנהג
המונית של לואיג'י יצא וחזר חיש מהר כעבור עשר דקות עם חולץ.
אז אפשר להבין אותי, כי הדרך
בהרים לסיינה נהדרת גם בלי יין, ולי היה. מסיינה לפירנצה אני בכלל לא זוכר, אפילו
לא את היין. בערך אני זוכר שהצעתי לחברים שניסיתי לגייס באוטובוס אבל רק הנהג שתה.
הוא גם עצר לנו פעמיים בדרך וירדנו לחלץ שרירים. יפה שם בהרים וריח האוויר נשאר גם
כשחזרנו לאוטובוס. אני הפקדתי את ההגה בידי מאנו החבר שלי ונמנמתי קצת. כשהתעוררתי
לא נותרה באוטובוס אפילו אפריקאית יפה אחת. גם לא נוסעים גברים איטלקים. מאנו הנהג
אמר שאני צריך לרדת כי הוא הולך הביתה. כבר מאוחר ומחכים לו. אז ירדנו והוא שאל אם
בא לי להיכנס לקפה קטן פה שהוא מכיר ולנסות קיאנטי, "זה גם טוב", הוא
הבטיח והזכיר לי שאני חייב לו לשתות משלו כי כל הדרך הוא הסכים לשתות משלי. והנה
הולך ובא סוף הסיפור: נכנסנו ל"קפה-קטן-פה" ונזכרנו, גם אני, שקיאנטי זה
באמת גם-טוב, אבל אדום.
סוף הסוף דבר
תראו, כשהייתי ילד היו
שואלים אותנו תמיד: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" ואני יודע היום
שאם היו שואלים אותי אז בפיטיליאנו אותה שאלה ככה: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
הייתי בטח אומר: איטלקי.
פירנצה, קפה קטן 12.5.2001