נער מזבח
את חיינו כוֹנַנו הרחק מהעיירה שלנו. עם זאת, לא התרגלנו להיות מחוץ לה וכשעובר פרק זמן שלא ביקרנו בה, אנחנו נהנים לטפח את געגועינו אליה, וגם להדגיש את המבטא שלנו כשאנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו ולהפריז בשימוש במילים ובביטויים מקומיים שצברנו לנו במשך השנים, וילדינו, אף על פי ששמעו אותם לא פעם, מתקשים להבינם. גוֹדינוֹ, המזכיר של האגודה האזורית שלנו - שהודות לדינמיות הנלהבת שלו ניעור המוסד הזה מתרדמתו - מארגן בקביעות ארוחות משותפות שמענגות אותנו במאכלים ובמתכונים האופייניים לאדמתנו. ואף שאיננו מרוצים מכך שהגסטרונומיה שלנו אינה מוכרת לזרים, לא היא ולא האדריכלות המונומנטלית שלנו ולא שבוע הפסחא שלנו, אף על פי כן אנחנו שמחים שיש לנו מאכלים שאיש אינו מכיר ואנחנו אוהבים לכנותם בשמות שיש להם משמעות רק באוזנינו. הזיתים שלנו השמנמנים, או בנוסח קוֹרנֶסוּאֶלו! מדקלם גוֹדינוֹ. הלחמניות בשמן שלנו, עוגות היין שלנו, ה"אָנְדְרָחוֹס", ה"אוֹרְנָסוֹס" לפסחא, נקניק-הדם שלנו העשוי בקדֵרה, עם אורז ולא עם בצל, הגַספָּצ'וֹ המקומי שלנו, שאינו דומה כלל לזה הקרוי גַספָּצ'וֹ אַנדלוּסי, וגם סלט החרשפים שלנו המופלא! באולם הנפרד שב"מוזיאון הנקניק" שאנחנו, חברי ההנהלה, מקיימים שם את פגישותינו, גוֹדינוֹ בוצע בתאווה חתיכת לחם ולפני שהוא טובל אותה בצלחת של נקניק-הדם המהביל, הוא עושה תנועה כמו של ברכה ומדקלם:
"האדון נקניק-הדם
ראוי הוא להערצה."
בעלי המוזיאון הוא בן העיירה שלנו ולרוב הוא שאחראי על שירותי ההסעדה, כלשונו של גוֹדינוֹ, לארוחות שלנו, שאין בהן ולו מוצר אחד שאינו במקורו מהעיירה שלנו. אפילו הלחם נאפה בתנור של טְריני, אותו תנור שעדיין אופה את עוגות המַדלֶן הטעימות ביותר ואת ה"אוֹרנָסוֹ" של יום שישי הקדוש, שביצה קשה נחה במרכזו ושהיה אהוב עלינו כל כך בילדותנו. כיום, למען האמת, אנחנו שמים לב שהבצק הרווי שמן של ה"אוֹרנָסוֹ" קצת כבד לנו, ואף שבשיחותינו אנחנו ממשיכים להלל את טעמו ואת צורתו, שאחת ויחידה היא בעולם, ואפילו את שמו, שאיש מלבדנו אינו מבין, אף על פי כן איננו מסוגלים לגמור את ה"אוֹרנָסוֹ" שהתחלנו לאכול וקצת לא נעים לנו לזרוק אוכל, כמו שהיו אומרות לנו אימותינו, ואנחנו נזכרים בימים הראשונים שלנו במדריד, כשהיינו הולכים לחברת ההסעות לקחת את חבילות המזון ששלחו לנו מהבית: קופסות קרטון סגורות היטב בנייר דבק וליתר ביטחון גם קשורות בחבל, שהביאו אלינו ממרחקים את ריח תבשילי הבית שהשתמר במלואו, את השפע הטעים של כל מה שחָסַר לנו וכה התגעגענו אליו במדריד: נקניק בוּטיפָארָה, הצ'וֹריסוֹ הטרי, עוגות היין הזרויות אבקת סוכר, ה"אוֹרנָסוֹ", ואפילו איזו צנצנת זכוכית מלאה בסלט פלפלים אדומים, המשובח במעדנים שאדם יכול לבקש לו בחייו. לזמן מה לבש תוכְנו העגום של הארון שבחדר ששכרנו באכסניה את האפלולית העסיסית והמסתורית של המזווים שהיה נהוג להחזיק בהם את המזון לפני שהופיעו המקררים. (כיום אני אומר לילדַי, שלא כל כך מזמן, כשהייתי בגילם, לא היו בבית מקרר וטלוויזיה, והם לא מאמינים, ואף גרוע מזה, הם מביטים עלי כאילו הייתי איש מערות).
חודשים ארוכים מאוד שהינו הרחק מהבית ומהעיירה, אבל חוש הריח וחוש הטעם הביאו לנו אותה נחמה שהביא לנו מכתב, אותה שמחה עמוקה ונוגה שנשארה בנו אחרי שיחת טלפון עם אמא או עם החבֵרה. ילדינו, הצמודים לטלפון כל היום, המדברים שעות עם מישהו שהתראו אתו רק לפני רגע, אינם יכולים להאמין שלגבינו, ולא רק בילדותנו אלא גם בנעורינו, עדיין היה הטלפון מכשיר נדיר, על כל פנים אצל המשפחות העניות, ולטלפן מעיר לעיר, להזמין שיחת חוץ, כמו שהיה מקובל לומר עד לא מזמן, הייתה משימה מסובכת למדי, שלא פעם הייתה כרוכה בעמידה בתור שעות שלמות באולם הטלפונים המלא קהל, שכן הטלפונים לא היו אז אוטומטיים. אני לא ממש איש זקן (אף שאשתי טוענת לפעמים שאני נראה קצת קשיש), אבל אני זוכר את הימים שהתקשרתי לטלפון של שכנה כדי לדבר עם אמי וחיכיתי שיקראו לה בזמן שתקתק המונה בתא העץ של חברת "טֶלֶפוֹניקה" באולם הטלפונים שברחוב גראן וִיָה. וכששמעתי סוף-סוף את קולה נמלאתי צער שמאז לא חזרתי להרגיש כמותו אלא לעתים נדירות – ההרגשה שאני רחוק כל כך והשארתי את אמי להזדקן לבדה. היינו מגושמים מאוד, שנינו, המכשיר הזה, שלא היה שכיח כלל בחיינו, גרם לנו מתח רב וגם העיקה עלינו המחשבה על הכסף שבוודאי עולה לנו השיחה הזאת, שבקושי הצלחנו להחליף בה כמה אמירות שחוקות כמו במכתבים: אתה בסדר, אתה לא חולה, אל תשכח להתלבש חם כשאתה יוצא בבוקר כי קר מאוד. עניין מאוד לא נעים היה להעז ולבקש שישלחו לך חבילת מזון, שיעבירו לך כסף. ברגע שהחזרת את האפרכסת למקומה, שוב עמד ביניכם המרחק הרב ועמו באה לא רק העגמומיות של היציאה אל הרחוב ביום ראשון בלילה כי אם גם ההקלה הבזויה במקצת על שסיימת שיחה לא נוחה שלא היה לך מה לומר בה.
כיום, כשנעשו המרחקים קצרים יותר, אנחנו מרגישים רחוקים יותר. מי לא זוכר את הנסיעות האינסופיות ברכבת האקספרס של חצות, בקרונות המחלקה השנייה שהביאו אותנו למדריד בפעם הראשונה ויצאנו מהם רצוצים מרוב עייפות וחוסר שינה בשחר המתנכר של תחנת אָטוֹצָ'ה הישנה, התחנה שילדינו לא הספיקו להכיר, אם כי מישהו מהם, כשהיה קטן מאוד, אולי עוד ברחם אמו, בילה לילות קשים ברכבות ההן, שהסיעו אותנו דרומה בחופשת חג המולד המיוחלת, בימים הקצרים כל כך ויקרי הערך של שבוע הפסחא או בימי היריד המוזר והמאוחר שלנו, שחל בסוף ספטמבר, כשהגברים בני הדור של הורינו היו בוצרים את הענבים, קוטפים את הרימונים, אורים את התאנים הטעימות ביותר ומרשים לעצמם את המותרות של ההליכה לשתי מלחמות הפרים שנערכו בימי היריד, הקורידה של יום מיכאל הקדוש, היום שפתח את היריד, והקורידה של יום פרנציסקוס הקדוש, שהיה היום הזוהר מכולם, היום הגדול, כמו שהיו אומרים הורינו, אבל גם העצוב מכולם, מפני שהיה היום האחרון ומפני שלעתים קרובות הקדיר גשם הסתיו את זוהרה של הקורידה ואילץ את מעט הקרוסלות שהיו אז להישאר תחת חיפוי הברזנט האָבֵל, הספוג מים שלהם.
נדמה שהזמן נמשך אז יותר ושהקילומטרים היו ארוכים הרבה יותר. רק למעטים היו מכוניות, ומי שלא רצה לבלות את כל הלילה ברכבת עלה על האוטובוס ההוא שקראנו לו "לה פַּאבָה", לנסיעה שנמשכה שבע שעות, תחילה בגלל הסיבובים והפיתולים של הכביש שהוליך לצפון הפרובינציה שלנו ובגלל הגיאיות והמנהרות של דֶסְפֶּניאפֶּרוֹס שהיו כמו כניסה לעולם אחר, הגבול האחרון של עולמנו שנשאר מאחור, עם הנופים הגליים האחרונים של מטעי הזיתים; ואחר כך בגלל המישורים האינסופיים של לָה מַנצָ'ה, כל כך חדגוניים שהשינה חָברה אל העייפות והתגברה על חוסר הנוחות ונרדמנו. ואם היה לנו קצת מזל, חזרנו לפקוח את העיניים רק כשהיה האוטובוס קרוב מאוד לאורותיה של מדריד. כמה מרגש היה לראות את עיר הבירה מרחוק! הגגות האדמדמים ומעליהם הבניינים הגבוהים שהרשימו אותנו: "טֶלֶפוֹניקה", בניין "אֶספַּניה", מגדל "מדריד"!
אבל אנחנו העדפנו התרגשות אחרת, בעיקר כשהחלו להישחק התקוות לחיים החדשים הצפויים לנו בעיר הבירה או כשפשוט התרגלנו אליהם כמו שמתרגלים לכל דבר, ועם ההרגל גם הולכת ונעלמת ההנאה, החיבה נהפכת לשעמום, לטרדה, לרוגז חבוי. העדפנו את ההתרגשות של ההגעה האחרת, ההתקרבות האיטית אל אדמתנו, הסימנים שבישרו לנו עליה, לא השלטים בכביש שציינו את הקילומטרים, אלא סימנים מוכרים מסוימים: אכסניה בשדות שרואים פתאום מחלון הרכבת או האוטובוס, צבעה האדום של האדמה על גדות הנהר גְוַאדָלימָר ואחר כך הבתים הראשונים. וכשהגענו בלילה: האורות הבודדים בפינות הרחובות, התחושה שכבר הגענו, הסבלנות הפוקעת מפני שעוד לא הגענו, המתיקות של הימים שעוד לפנינו, החופשה שכבר התחילה ובכל זאת עודנה שלמה.
היה אז בית אחרון, עכשיו אני נזכר, בקצה הצפוני של העיר, הבית האחרון שהשארנו מאחור כשנסענו למדריד והבית הראשון שראינו בשובנו: בית מלון קטן ישן, מוקף גינה, שקראו לו "קָסָה כריסטינה" ושלעתים קרובות שימש נקודת מפגש לקבוצות המוסקים וגם היה מקום הפרידה מהבתולה הקדושה כשחזר פסלהּ בתחילת ספטמבר אל מקומו שבכנסייה בעיירה, ועתיד היה לצאת משם בשנה שלאחר מכן בחגיגה העממית של חודש מאי, אותה בתולה קדושה שאנחנו, הילדים, היינו הולכים להתפלל אליה בערבי הקיץ.
אולי היו גבולות הדברים ברורים יותר בימים ההם, כמו הקווים, הצבעים והשמות של המדינות שעל המפות שהיו תלויות על קירות בית הספר: הבית ההוא עם הגינה הקטנה שלו והפנס הצהוב בפינה היה הקצה המדויק של העיירה שלנו ובמרחק צעד אחד ממנו התחילו השדות, בייחוד בלילה, כשהפנס דלק בפתח החשכה אבל לא האיר אותה כי אם גילה אותה במלוא עומקה. לפני כמה שנים, כשטיילתי עם ילדַי, שעדיין היו קטנים, כי אני זוכר שבני השני החזיק בידי, רציתי להראות להם את "קָסָה כריסטינה", ובדרך סיפרתי להם שעל יד הבית הזה היה נפגש אתנו הבעלים של מטע הזיתים שאמי ואני עבדנו אצלו במסיק: היה חורף, ואמא ואני חצינו את העיר הקפואה והחשוכה לבושים היטב, אני בכובע קורדרוי של אבי ובכפפות צמר, אמי בצעיף שעטף את כולה וכיסה את ראשה. אבל היה קר כל כך שהאוזניים והידיים קפאו לי ואמי הייתה צריכה לשפשף את ידַי בידיה, שהיו חמות יותר וגם מחוספסות יותר, והיא נשפה את הבל נשימתה על כריות אצבעותי. התרגשתי כשסיפרתי להם את הדברים האלה. התרגשתי לספר להם על זה, לספר להם על אמי שבקושי הכירו, הראיתי להם עד כמה השתנו החיים בפרק זמן קצר כל כך, הרי הם עצמם כבר לא יכלו להעלות על הדעת שילדים בני גילם יבלו את חופשת חג המולד בעבודה בשדה לפרנסתם. והנה שמתי לב שאני מדבר כבר זמן רב ומסתובב בלי למצוא את "קָסָה כריסטינה", וחשבתי שמרוב דיבורים תעיתי בדרך, אבל לא, אני דווקא הייתי בדיוק במקום שחיפשתי והבית הוא שכבר איננו שם, אמר לי האיש ששאלתי אותו, הרסו אותו שנים אחדות קודם לכן, כשהרחיבו את הכביש הישן למדריד. על כל פנים, גם אילו עמד הבית על תלו לא הייתה העיירה מסתיימת עוד בפינת הבית: צמחו שכונות חדשות של בנייני לבֵנים חד-גוניים, היה מרכז ספורט והיה מרכז מסחרי חדש שהאיש הראה לי בגאווה, כמו שמראים לזר את המבנים החשובים ביותר. רק מי שהסתלקו מהעיירה שלנו, כמונו, יודעים איך היא הייתה ורואים עד כמה השתנתה: מי שנשארו הם שאינם זוכרים אותה, הם דווקא, שראו אותה יומיום, איבדו אותה בהדרגה תוך כדי כך והניחו לה להישחת, גם אם הם סבורים שהם הנאמנים ואנחנו, במידת-מה, העריקים.
אשתי אומרת שאני חי בעבר, שאני ניזון מחלומות כמו הזקנים המובטלים שמשחקים דומינו במועדון שלנו ובאים להרצאות או לרסיטלים של שירה שגוֹדינוֹ מארגן. אני עונה לה שזה בערך מה שאני: כמעט מובטל, אדם שפֶּרק זמן ממושך היה בלתי מועסק, כמו שמקובל לומר כיום, גם אם אני משתדל מאוד ליזום עסקים ששום דבר לא יוצא מהם, לקבל עבודות שכמעט תמיד הן ארעיות מאוד ולעתים קרובות אינן אלא אשליה ואפילו תרמית. אבל אני לא אומר לה שבשמחה הייתי חי לי בעבר, שוקע בו באותה אמונה שלמה, באותה תאווה שאחרים שוקעים בו, כמו גוֹדינוֹ, שכשהוא אוכל נקניק-דם בקדֵרה, או נזכר בדבר רכילות או באיזה כינוי של בן העיירה שלנו, או מדקלם שירים מאת חָקוֹבּ בּוּסְטָמָנְטֶה, המשורר הידוע ביותר שלנו, הוא מסמיק מרוב התלהבות ואושר, וכל הזמן הוא עסוק בתכנון תוכניות לשבוע הפסחא הבא וסופר את הימים שנותרו עד יום ראשון של כפות תמרים ובעיקר עד ערב יום רביעי הקדוש, מועד התהלוכה של אגודת האחווה שהוא חבר בה וגם נמנה עם מנהליה, "כמו בזמנו של מָתֵאוֹ סַפָטוֹן הדגול, כיום גמלאי שחי בבירתנו המלכותית," אומר גוֹדינוֹ, שהוא עצמו אמנם גר כל חייו במדריד אבל הוא מכיר את שמותיהם וכינוייהם של אנשים רבים מספור מבני העיירה שלנו ואת כולם הוא מכנה הדגול, המהולל, המשובח, ומגזים כל כך בהדגשת החי"ת, כנהוג בעיירה שלנו, שלא אחת הוא מתיז רסיס של רוק כשהוא הוגה אותה.
נכון, רבים מאתנו ישמחו לחיות בעבר הלא-משתנה של זיכרונותינו, עבר, כך נדמה, שחוזר ונשנה במדויק בטעמם של מאכלים מסוימים ובכמה תאריכים המסומנים באדום בלוחות השנה, אבל בלי שהשגחנו הנחנו לגְדול בתוכנו לריחוק שלא הנסיעות שהתקצרו כל כך ולא שיחות הטלפון שאנחנו כמעט לא מקיימים, וגם לא המכתבים שחדלנו לכתוב כבר לפני שנים רבות לא יתקנו אותו. דווקא עכשיו, כשהנסיעה בכביש המהיר קצרה ונוחה - בקושי שלוש שעות - נעשו ביקורינו נדירים יותר. אמנם הכול נעשה קרוב הרבה יותר, אבל לאט לאט דווקא אנחנו נשארים רחוקים יותר, גם אם אנחנו חוזרים על המילים הישנות ודבקים בכוח במבטא שלנו, וגם אם עדיין מרגשים אותנו שירי הלכת של אגודות האחווה שלנו והשירים שבא לדקלם באוזנינו לפעמים "הפייטן הדגול שאין בלתו," כמו שאומר גוֹדינוֹ שמתחנף אליו, מעריץ אותו וגם לועג לו במקצת, המשורר חָקוֹב בּוּסְטָמַנְטֶה, שככל הנראה לא החשיב כלל את שירת הסירנה של התהילה הספרותית והעדיף שלא לעקור למדריד כשהיה צעיר יותר. הוא נשאר שם, בעיירה שלנו, וממשיך לקצור פרסים ולצבור ותק בעבודה, שכן הוא עובד עירייה, כמוהו כעוד אחד מהמהוללים המקומיים שלנו: המאֶסטרוֹ גְרֶגוֹריוֹ א' פּוּגָה, מלחין ראוי, שאף הוא בשעתו לא החשיב כלל את שירת הסירנה המושמצת כל כך בפיו של גוֹדינוֹ: אומרים (בעצם, גוֹדינוֹ אומר) שהמאֶסטרוֹ פּוּגָה סיים בהצטיינות את לימודי המוזיקה בווינה ואילו רצה היה משיג משרה באחת התזמורות הטובות באירופה, אלא שגברו עליו הגעגועים לעיירה והוא שב אליה עם כל תעודות ההצטיינות שלו הכתובות גרמנית ובכתב גותי, ועד מהרה זכה בלי כל מאמץ במכרז של התזמורת העירונית והתמנה למנצחהּ.
אהבנו לחזור עם ילדינו הקטנים והתגאינו לגלות שהם מתרגשים מאותם דברים שבילדותנו מילאו גם אותנו שמחה. בכיליון עיניים ציפו לשבוע הפסחא כדי ללבוש את מדי החוזרים בתשובה הזעירים ולחבוש את הברדסים המיועדים לילדים, שמשאירים את פניהם גלויים. מיד עם היוולדם רשמנו אותם, כמו שהורינו רשמו אותנו, כאחים באותה אגודת אחווה שאנחנו עצמנו חברים בה. קצרי רוח ישבו במכונית, הם כבר קצת גדלו בינתיים, וברגע שיצאנו לדרך כבר שאלו מתי נגיע. אף שנולדו במדריד ודיברו במבטא שלא היה המבטא שלנו, היינו גאים לחשוב ולומר שהם שייכים לאדמתנו בדיוק כמונו, וכשאחזנו בידיהם, כמו שאחזו הורינו בידינו, בבוקר יום ראשון ברחוב נוּאֶבָה, והרמנו אותם על הידיים כשעברו הבמות כדי שייטיבו לראות את החמורון הנושא על גבו את ישו הנכנס לירושלים ואת פניו הירוקים והמרושעים של יהודה איש קריות שעל במת הסעודה האחרונה, הרגשנו את ההרגשה המנחמת שהחיים נשנים וחוזרים, שבעיירה שלנו הזמן אינו חולף או שהוא אכזרי פחות מהזמן הדוחק והמוטרף של החיים במדריד.
אבל בלי ששמנו לב הילדים התבגרו והם נהיים זרים לנו, אורחים לא חברותיים בתוך ביתנו שלנו, שמסתגרים להם בחדרים האלה שנהפכו למין מאורות אפלות, שלעתים פורצים מהן מוזיקה בלתי נסבלת, ריחות ורעשים שאנחנו מעדיפים לא לזהות. הם כבר לא רוצים לחזור, ואם תעיר להם משהו יסתכלו עליך כאילו אתה זקן מסכן, עובר בטל, כאילו רק בך תלוי שתמצא עבודה בטוחה ומכובדת אחרי גיל ארבעים וחמש. הם כבר שכחו את הדברים שאהבו כל כך, את ההתרגשות שעוררו הטוניקות והברדסים שכיסו את פניהם כמו מסכות דמיוניות (גוֹדינוֹ טוען שאצלנו הם קרויים "קָפִּירוּצ'וֹ"), את מהומת התופים והחצוצרות, את טעמן של ה"סיגריות" האמריקאיות הקטנות שמכרו רק בשבוע הפסחא, את ה"פּירוּלי", סוכריות אדומות על מקל עטופות בסליל סוכר שקנינו בדוכן הרחוב מהאיש הקטנטן ההוא שכונה, כראוי לו, "פירולי" ולפני שנים לא רבות הלך לעולמו, אף על פי שבעינינו, שראינו אותו תמיד מאז ילדותנו, הוא היה דבר קבוע בדיוק כמו שבוע הפסחא עצמו. גם האטרקציות של היריד אינן מושכות אותם עוד, כאילו רק אנחנו, ההורים, שומרים משהו מהגעגועים ומהכרת הטובה לקרוסלות הצנועות מלפני שנים רבות כל כך: "קוּניקָאס" קראנו להן בילדותנו, וכך לימדנו את ילדינו לקרוא להן. שום דבר ממה שמוצא חן בעינינו אין לו עוד משמעות בעיניהם, ומפעם לפעם הם תולים בנו מבט מרחם או אדיש ונותנים לנו הרגשה שאנחנו מגוחכים, גורמים לנו לראות את עצמנו כמו שהם רואים אותנו: אנשים בלויים ומבוגרים שאינם ראויים בעיניהם לתודה על שום דבר, שמעוררים בהם בעיקר רוגז ושעמום, והם מתרחקים מהם כמבקשים להיפטר מקורי עכביש המאובקים באבק הזמן שאנחנו שייכים אליו, העבר.
לחיות בו, בעבר, מה עוד יכולתי לבקש לי. אבל אתה כבר לא יודע איפה אתה חי, לא באיזו עיר ולא באיזה זמן, אתה אפילו לא בטוח ששלך הוא הבית הזה שאתה חוזר אליו עם רדת הערב בהרגשה שאתה מפריע אף על פי שיצאת בשעה מוקדמת מאוד, בלי לדעת בעצם לאן, או בשביל מה, לחפש לך איזו משימה שתאפשר לך להאמין שאתה שוב עסוק במשהו מועיל, נחוץ. באחת הארוחות האחרונות של אגודת האחווה, הארוחה שקיימנו לכבוד מדליית הכסף שהעניקה האגודה לחָקוֹבּ בּוּסטמַנטה, נזף בי גוֹדינוֹ בחיבה על שכבר שנתיים לא נסעתי בשבוע הפסחא לעיירה שלנו. רמזתי לו שעוברת עלי תקופה קצת קשה, בתקווה שהוא, איש בעל משאבים וקשרים רבים, יושיט לי יד. אבל לא ביקשתי את עזרתו בצורה מפורשת, מתוך גאווה ומתוך חשש שייגרע כבודי בעיניו. הייאוש והכבוד העצמי הפגוע הרחיקו אותי מהפעילויות של האגודה האזורית שלנו יותר מכרגיל, אם כי השתדלתי שלא להיעדר מפגישות ההנהלה והקפדתי לשלם בדייקנות את דמי החבר החודשיים. אבל מבוקר עד ערב התהלכתי במדריד כמנותק מעצמי, ממקום למקום, מעבודה לעבודה - הבטחות שלא התגשמו אף פעם, פגישות שמשום מה נכשלו תמיד, חלטורות גרועות ולא בטוחות שהחזיקו מעמד שבועות או ימים אחדים. שעות שלמות חיכיתי באפס מעשה ופתאום היה עלי למהר כדי להגיע למשהו שהוחמץ בגלל כמה דקות איחור.
בוקר אחד, בכיכר דֶה צ'וּאֶקָה, שחציתי בלב כבד ומבטי נעוץ קדימה כדי לא לראות מה קורה סביבי: הסחר בסמים, המראה של אנשים סהרורים, גברים ונשים, שפניהם פני מתים והם נעים כמו זומבים, חולים במחלה איומה, פגשתי את בן עירי מָתֵאוֹ צ'ירינוֹ, שבילדותי כונה מָתֵאוֹ "סַפָּטוֹן", לא רק מפני שהיה סנדלר, אלא גם בגלל מידות גופו, כי הוא היה גדול מרוב הגברים בעת ההיא ונעל, אני זוכר, נעליים גדולות מאוד, שחורות, בעלות סוליה גסה, נעליים נצחיות שבוודאי תיקן בעצמו כל ימי חייו. השגחתי בזה כשראיתי אותו שוב בתוך נעליו העצומות, שנראו אותן הנעליים מלפני מי יודע כמה שנים, אם כי עכשיו היו עקומות בשל בהונותיו המעוותות. הייתי לבוש בחליפתי הכהה שאני לובש לראיונות עבודה, נשאתי את תיקי השחור ואת האוגדנים שלי: התקבלתי לתקופת ניסיון בתור מוכר, תמורת עמלה, של חומרי לימוד לבתי ספר לנהיגה. באמצע כיכר דֶה צ'וּאֶקה, במעיל גדול ובכובע ירוק בנוסח טירול שאפילו היה מקושט בנוצה, עמד מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן והתבונן במשהו ברוח טובה כמו גמלאי חסון ועצלן, ונדמה היה שהוא נטוע בנעליו הגדולות השחורות כמו על כַּן של פֶּסל או על גדם של עץ זית, מושרש כך במקומו בשכונה במדריד שגר בה באותה עת וחש בה בנוח – זה היה הרושם שעשה - בדיוק כמו שחש בנוח בעיירה הרחוקה המשותפת שלנו.
גם פניו היו הפנים שזכרתי, כאילו יד הזמן לא נגעה בהם. בעיני ילד כל המבוגרים זקנים פחות או יותר, וכך, כשהילד מתבגר וכעבור שנים אחדות שב לראות את המבוגרים ההם, נדמה לו שלא השתנו כלל, שהם בני אותו גיל קבוע שייחס להם בילדותו, כשדימה לו שהאנשים אינם משתנים לעולם ותמיד היו כפי שהם: הוא יהיה ילד לעד והוריו יהיו צעירים לעד, בלי סימני בלאי ובלי האִיום של המוות. ראיתי אותו בבוקר חורפי קר מאוד, באחד הבקרים הלא-נעימים של אמצע השבוע במדריד, כשלחזיתות הבניינים יש אותו הצבע האפור העכור שיש לַשמים בלא גשם. הלכתי מתוח כתמיד כי הייתי דחוק בזמן, מיהרתי להגיע לפגישה עם לקוח, הבעלים של בית הספר לנהיגה שברחוב פֶּלָאיוֹ. עשיתי טעות ונסעתי במכוניתי, והזמן הקצר שעשוי היה להספיק לי לספל קפה התבזבז בחיפוש מקום חניה ברחובות הבלתי-אפשריים האלה, המלאים מכוניות, אנשים, טרנסווסטיטים לא מגולחים, נוכלים, נרקומנים, מחלקי דברים, טנדרים שפורקים, מעמיסים וחוסמים את הכביש ומקימים מהומה של צופרים שמורטים לך את העצבים סופית.
הייתי באיחור ולא אכלתי כלום בבוקר, החניתי את המכונית בצורה גרועה כל כך שלא היה אפשר לפסול את האפשרות שיגררו אותה, אבל ברגע שראיתי את מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן, טעם הזיכרונות שעוררה בי דמותו גבר על הבהילות. גבוה כרגיל, זקוף, על פניו אותה הבעה שלווה, אפו גדול ועיניו בולטות במקצת, לחייו סמוקות סומק של קור ושל בריאות, אם כי קצת רפויות בשל גילו, הליכתו יציבה כמו שהייתה כשצעד לבוש במדי החוזר בתשובה לפני הבמה של הסעודה האחרונה ונופף במוט הגדול של חבר הנהלת האגודה.
במה זו הייתה אחת הבמות המרשימות ביותר של שבוע הפסחא ועליה מספר הדמויות הגדול ביותר: שנים-עשר השליחים סביב שולחן מכוסה מפת פשתן וישו עומד באחד מצדדיו, ידו האחת על לוח לבו והאחרת מורמת בברכה, והילת הזהב שסביב ראשו רוטטת בקצב תנועתם המלכותית של גלגלי הבמה על ריצוף האבן שכיסה את הרחובות בעת ההיא, באותה התרגשות קלה שנעו בה הלהבות בעששיות והמפה הלבנה שהונחו עליה הלחם והיין בשביל הקורבן הליטורגי. כל השליחים הביטו אל ישו ולפני פניהם עמד זרקור קטן שהאיר אותם בדרמטיות באור לבן. כולם חוץ מיהודה איש קריות, שהפנה את פניו בתנועה של חרטה ותאוות בצע והביט אל ארנק המטבעות שקיבל תמורת בגידתו, שהיה מוסתר למחצה מאחורי מושבו. האור שהאיר את פניו של יהודה איש קריות היה ירוק, ירוק צהבהב כשל חולה במחלת כבד. בעיירה שלנו ידעו הכול שתווי הפנים האלה, שאנחנו הילדים שנאנו אותם ממש כמו ששנאנו את תווי פניהם של הנבלים בסרטים, הם תווי פניו של חייט שחנותו ובית המלאכה שלו היו באחת מפינות רחוב רֵאל, קרוב מאוד לשער חנותו של מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן.
גוֹדינוֹ סיפר לי את סיפור המעשה, לא בלי שהבטיח לספר לי סיפורים מרתקים עוד יותר: הדמויות שעל הבמה, כמו כמעט כל הדמויות של שבוע הפסחא שלנו היו מעשה ידיו של הפסל הידוע רב-אמן אוּטְרֶרָה, שלדברי גוֹדינוֹ נמנה עם חשובי האמנים של המאה אבל לא זכה להכרה שהיה ראוי לה משום שבחר להישאר בעיירה שלנו, עיירה מסבירה פנים אך מרוחקת. אוּטרֶרה, הפסל הגאוני, היה גם בוהמיין מופלג ותמיד היה שקוע בחובות ורדוף נושים, שאחד מהם, העקשן מכולם וגם הניזוק מכולם, היה החייט ההוא מרחוב ראל שתפר לו לפי מידה את כותונותיו המעוטרות בראשי התיבות של שמו ואת החזיות ההדוקות ואת חליפותיו, שגזרותיהן היו כשל חליפותיו של פְרֶד אַסטֶר, ואפילו את החלוקים המתנפנפים שלבש אוּטרֶרה כשעבד בסטודיו שלו. כשהצטבר החוב לסכום בלתי קביל, הופיע החייט בבית הקפה "רויאל", ששם התאסף בכל ערב חוג ספרותי ואמנותי בראשותו של אוּטרֶרה, וכינה את הפסל בפומבי פושע וגנב ובתוך כך נפנף לשווא מול פרצופו בצרור החשבונות שלא נפרעו. הפסל, קטן קומה וזקוף, כולו אומר כבוד, כמו ארוז מרוב הידור בחליפתו בסגנון פרד אסטר, שלא שילם וגם לא התכוון לשלם תמורתה, הפנה את מבטו לכיוון אחר בזמן שמלצרים וידידים אחזו בחייט שעיניו יצאו מחוריהן ופניו הזיעו מרוב זעם, וסופו שהסתלק כלעומת שבא, בידיים ריקות, לא לפני שאסף בבושת פנים מרצפת בית הקפה את החשבונות שנשמטו מידיו בלהט חמתו, כאילו היו ראיות יקרות ערך לעוול שעל פי איומיו עתיד היה לבוא על תיקונו באמצעות הערכאות המשפטיות. מה רבה הייתה הפתעתו, אמר לי גוֹדינוֹ, ובישר את המהלומה בחיוך רחב על פניו הערמומיים והעליזים, כששבועות אחדים לאחר מכן, ביום רביעי הראשון של שבוע הפסחא, שבו הוצגה הבמה החדשה של הסעודה האחרונה (את הבמה הישנה, כמו כמעט את כל שאר הבמות, העלו האדומים באש בזמן המלחמה), ראה החייט במו עיניו מה שאנשים זריזים ומרושעים כבר הספיקו לספר לו, שהרי, כדברי גוֹדינוֹ, השמועה התפשטה בעיר "כמו אש בשדה קוצים": פרצופו העקום של יהודה איש קריות, הפרצוף הירוק שנפנה ממבטו הטוב והמוכיח של המושיע כדי לבחון בחמדנות את ארנק המטבעות המוסתר למחצה, הם פרצופו שלו עצמו, העתקו המדויק, למרות ההגזמה האכזרית של הקריקטורה, אותן עיניים בולטות שהביטו על הפַּסָּל בבית הקפה כמבקשות לפלח את גופו, "או לאבֵּן אותו, כמו עיניה של מדוזה," אמר גוֹדינוֹ, שכשהיה מתלהב מסיפוריו היה פוסק את הפסוק החביב עליו: "והאף השֶמי!". בזמן שהגה גוֹדינוֹ את שם התואר הזה היה משרבב את פניו ומסתכל כמו שבוודאי הסתכל החייט כשגילה את פניו בדמותו של יהודה איש קריות, ומעוות או מקמט את אפו שהיה קטן ופחוס דווקא, כאילו עצם הגיית המילה "שמי", שהתענג עליה כל כך עד שחזר עליה פעמיים או שלוש, די בה לעשות אותו לבעל חוטם כשל החייט וכשל יהודה איש קריות, וכשל כל התליינים וכל המתחסדים שמופיעים במסכתות של שבוע הפסחא, היהודים שירקו על אלוהים, כמו שהיינו אומרים אנחנו, הילדים, במשחקי התהלוכות והבימות שלנו, כי ברחובות המרוצפים ובדרכי העפר הכבוש של אז נערכו בשבוע הפסחא גם תהלוכות של ילדים: היינו צועדים בסך, מתופפים על תופים עשויים מקופסאות שימורים גדולות ריקות ותוקעים בחצוצרות קטנות של פח או פלסטיק, ואפילו נשאנו בימות שהיו תיבות של עץ או קרטון וחבשנו ברדסים מנייר עיתון.
שניים אלה, החייט הרגזן והפסל הבוהמיין והעצל, מתו מזמן, אבל הבדיחה הנקמנית של האחד כנגד האחר מוסיפה להתקיים בתווי הפנים האכזריים של יהודה איש קריות של במת הסעודה האחרונה המוארים עדיין באור ירוק, אף שבכל שנה קטֵן מספר האנשים שיכולים לזהות אותם או שזוכרים את הסיפורים האלה מן העבר שגוֹדינוֹ מספר, שלא ברור לי אם הוא ממציא אותם בשלמותם או רק מעגל ומייפה אותם. קרוב לוודאי שגם לא רבים מכירים את מי שהיה המודל האמיתי לאחד השליחים האחרים, מתי הקדוש, הפונה אל ישו ספק באדיקות ספק בבהלה וגבותיו הגבוהות מדגישות את הפליאה שבעיניו, כי זה עתה אמר מורו שעוד הלילה יבגוד בו אחד מבין השנים-עשר, וכולם מבוהלים ונרעשים, עושים מחוות נפוחות של כבוד שנפגע ושואלים: "מורי, אני האיש?" ובתוך כל המהומה איש מהם אינו נותן את דעתו על פרצופו הירוק והנוטר של יהודה איש קריות ואינו משגיח בארנק המטבעות התפוח, שאימותינו היו מצביעות עליו בילדותנו כשעברה לפנינו במת התהלוכה ומרימות אותנו על הידיים.
לא היה כל צורך שגוֹדינוֹ יסביר לי שאותו מתי הקדוש האציל, החסון ואדום הלחיים, היה העתק מדויק של מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן, שזכה כך בתהילתו הציבורית באותו לילה עצמו של שבוע הפסחא שהחייט הנושה היה בו לדמות נלעגת. אחרי שנמדדו המידות לחליפות אצל החייט היה הפסל אוּטרֶרה חוצה את רחוב רֵאל ומזמין אצל מָתֵאוֹ את נעליו התפורות ביד, כשהיה לו כסף או סיכוי לקבל כסף, ובזמנים קשים היה מביא לו את נעליו הישנות להטלאה. אבל בניגוד לחייט, מעולם לא הזכיר מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן לאוּטרֶרה את החשבונות שלא נפרעו, קצת בגלל נטייתו העצלה לפטליזם שדחפה אותו להסתגל לכל דבר, וקצת בגלל הערצתו העזה אל הפסל, שצמחה לכדי הכרת טובה כנועה בכל פעם שהמאֶסטרוֹ עבר בסנדלרייה והתעכב אצלו לשיחות של שעות ובתוך כך כיבד אותו בסיגריות הבהירות המשובחות שלו וסיפר לו סיפורים על מסעותיו באיטליה ועל חייו בחוגים האמנותיים של מדריד שלפני המלחמה.
"ידידי מָתֵאוֹ," היה הפסל אומר, "יש לך ראש קלאסי שראוי שהאמנות תנציח אותו." אמר ועשה: מָתֵאוֹ לא קיבל מידיו מעולם אפילו פרוטה אחת, אבל החוב היה בטל ומבוטל בעיניו כשהכיר בוודאות, באבחה של גאווה וביישנות, את פניו בין פני השליחים, וגם את המבנה החסון של כתפיו ואותה מחווה אופיינית לו כל כך: להביט באלכסון כלפי מעלה משֵפֶל השרפרף הנמוך שעליו בילה את חייו. מאחר שנמנה עם החוזרים בתשובה ועם חברי ההנהלה באגודת האחווה של הסעודה האחרונה, הייתכן כבוד גדול מלהיות אחד מהיושבים אל השולחן? כל הבעתו של הקדוש מחבר הבשורה, כל תו בפניו, היו נאמנים למקור באופן מרשים, חוץ מהזקָן, שמָתֵאוֹ בשר-ודם לא גידל, אם כי דומה שעמד לגדל, דבר שהיה בגדר חוצפה שלא תיאמן בשנים אלו של שפמים דקיקים ופנים מגולחים. החנות של החייט עמדה כמעט מול השער של הסנדלרייה, וכשהיה מָתֵאוֹ נקרה בדרכו של החייט הנעלב היה החייט משפיל את ראשו או מביט הצדה, פניו נהיו ירוקים מתמיד ואפו נהיה "שמי" מתמיד, ומָתֵאוֹ, שכמו רבים אחרים נתקף חשק עצום לפרוץ בצחוק, כיסה את פיו בידו כדי להתאפק ולחייו לבשו סומק שהלם את בובות הענק המועלות על המוקד בחגיגות וַלֶנסיה יותר מאשר את דיוקן פניו יראי-השמיים של מבשר הבשורה.
גל של שמחה גאה בי כשראיתי בלב העיר העוינת את הפנים האלה מימי ילדותי, פנים הקשורים לזיכרונות המתוקים ביותר מהעיירה שלי ומחיי. פעמים רבות בילדותי שלחה אותי אמי לסנדלרייה של מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן, שאף שלא הכיר אותי כלל היה טופח לי קלות על פני וקורא לי "נער מזבח". "תראה אותך, נער מזבח, כמה מהר בילית את הסוליות הפעם." "נער מזבח, תגיד לאמא שאין לי עודף, שתשלם לי בהזדמנות." הסנדלרייה הייתה גבוהה וצרה מאוד, כמעט כמו ארון, ובינה לרחוב חצצה דלת זכוכית שמָתֵאוֹ לא היה סוגר אלא בימי החורף הקשים ביותר. כל משטח פנוי, כולל דפנות הארגז ששימש לו שולחן עבודה ודלפק, היה מכוסה כרזות של מלחמות פרים ושל שבוע הפסחא, שתי אהבותיו הגדולות של הסנדלר האוּמן: כרזות מודבקות בדבק קמח שכבר הצהיבו במשך השנים ומקצתן חופפות זו על זו, מודעות על מלחמות פרים שהתקיימו בתחילת המאה או ביריד של השנה הקודמת, ערבוביה של שמות, מקומות ותאריכים שהזינה את בקיאותו הפטפטנית של מָתֵאוֹ, שכמעט תמיד היה מוקף באנשים מבני חבורתו, וסיגריה או מסמר, או שניהם כאחד, תקועים בפיו, והיה מספר בלתי נלאה של ביצועים היסטוריים וסיפורים מעולם מלחמות הפרים, שהכיר מקרוב מאוד שכן לעתים קרובות היו נשיאי הקוֹרידות מבקשים ממנו לשמש יועץ בלתי רשמי. קולו היה נשבר ועיניו התמלאו דמעות כשהעלה באוזני בני שיחו זיכרונות מאותו אחר-צהריים עגום שבו ראה מיציע השמש שבזירת "לינָרֶס" את השור "איסְלֶרוֹ" נוגח את מָנוֹלֶטֶה. "הוא ינגח אותך, אל תתקרב כל כך," היה מספר שצעק ממקומו ביציע, והתכופף כאילו הוא בזירה וצר בכפות ידיו כמין רמקול ושיווה לפניו הבעה טרגית של מי שרואה את הנולד, ושוב חי את הרגע שבו מָנוֹלֶטֶה עוד יכול היה להינצל מהנגיחה הרצחנית, "הנגיחה הגורלית", כמו שהיה אומר גוֹדינוֹ כשחיקה את הסיפור ואת ההתרגשות של הסנדלר הנלהב, והיה מבטיח לי תמיד לספר לי עליו סיפור גדול ומסתורי, סוד שרק הוא יודע את פרטיו העסיסיים ביותר.
ניגשתי אל מָתֵאוֹ בכיכר דֶה צ'וּאֶקה והוא הביט בי באותו חיוך רחב וטוב לב שהיה מקבל בו בסנדלרייה את פני הקליינטים שלו ובני חבורתו. ריגשה אותי המחשבה שהוא הכיר אותי למרות השנים שחלפו והשינויים שחלו בי מאז הפעמים האחרונות שהתראינו. נזכרתי אז בעוד התרחשות מקרית אחת שקישרה אותו לזיכרונותי המוקדמים ביותר ובלא ידיעתו עשתה אותו לחלק מילדותי: בשער הצמוד לשער של הסנדלרייה של מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן היתה חנותו של הגלב, שאבי היה לוקח אותי לשם וגם סבי הסתפר והתגלח שם תמיד, חנותו של פֶּפֶּה מוֹרֵיאוֹ, שהתרוקנה והלכה עם מותם של הלקוחות הוותיקים ובגלל אופנת השׂער הארוך שסיגלו להם הצעירים. כעת גם דלתו סגורה, כמוה כדלתו של מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן וכדלתו של החייט שפניו פני יהודה איש קריות וכרבות מדלתותיהן של חנויות אחרות שהיו ברחוב ראל לפני שבהדרגה החלו האנשים לשכוח לטייל בו וכך נהפך, בייחוד בלילות ובימים גשומים, לרחוב רפאים נטוש. אבל בעת ההיא היתה חנותו של פֶּפֶּה מוֹרֵיאוֹשוקקת חיים כמו הסנדלרייה של מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן, ולא פעם, בערבים הממוזגים של אפריל ומאי, היו הלקוחות של השניים מוציאים את כיסאותיהם אל המדרכה ומעשנים ומפטפטים בחבורה אחת, בזמן שמצדו האחר של הרחוב, מתוך האפלולית של בית מלאכתו הריק, צפה בהם החייט המסתגר שהיה מחכך את ידיו מאחורי הדלפק וכובש בין כתפיו את ראשו שנעשה דומה יותר ויותר לראשו של יהודה איש קריות של במת הסעודה האחרונה, החייט המיזנטרופּ הזה בעל הפרצוף הירקרק והאף המעוקל, שהגל הגואה ואין לעוצרו של תעשיית הבגדים המוכנים דחף לאט לאט לפשיטת רגל.
אבי היה אוחז בידי ומוליך אותי אל הגלב פֶּפֶּה מוֹרֵיאוֹ(סַפּר נקרא אז רק מי שסיפר נשים), ואני הייתי קטן כל כך שהגלב הוצרך להניח שרפרף על הכיסא כדי לספר אותי בנוחות ולראות אותי במראה. ריח של מי קולון נדף מפניו וריח טבק מנשימתו כשהתקרב אלי מאוד ובידו המסרק והמספריים או המכונה החשמלית שגילח בה את עורפי. שמעתי את נשימתו החזקה והנסערת והרגשתי בצווארי ובלחיי את מגע אצבעותיו החזקות של איש מבוגר, לחץ מוזר מאוד של ידיים שלא היו ידי אבי או אמי, ידיים שהיו מוכרות וגם זרות, שנהיו גסות פתאום כשקיפלו את אוזני לפנים או לחצו על עורפי כדי להרכין מאוד את ראשי. בכל פעם שגילח את ראשי והיה קרוב לסיום, היה פֶּפֶּה מוֹרֵיאוֹ אומר לי: "תעצום טוב-טוב את העיניים", כי הוא עמד לספר לי את הפוני באמצע המצח ישר מעל הגבות. השערות הלחות נשרו על עפעפי ועקצצו את לחיי השמנמנות ואת קצה אפי, והמספריים הקרים התחככו בגבותי. כשאמר לי פֶּפֶּה מוֹרֵיאוֹאני כבר יכול לפקוח את העיניים, הופתעתי למצוא במראה את פני העגולים והזרים, את אוזני הבולטות, את הפוני הישר מעל לעיניים וגם את החיוך של אבי ששלח אלי מבט שבע רצון מתוך המראה.
בכל אלה נזכרתי וכאילו חוויתי הכול מחדש כשראיתי פתאום את מָתֵאוֹ סַפָּטוֹן בכיכר דֶה צ'וּאֶקה, וגם נזכרתי בעוד משהו שעד אותו רגע לא ידעתי שהוא נמצא בזיכרוני: פעם אחת, בזמן שחיכיתי לתורי וקראתי חוברת קומיקס שאבי קנה לי, נתקפתי צמא וביקשתי מפֶּפֶּה מוֹרֵיאוֹ רשות לשתות מים. הוא הצביע לעבר חצר פנימית, קטנה ומוצלת בירכתי החנות, מאחורי דלת זכוכית ומסדרון חשוך. בילדות, המקומות הנידחים עשויים להימצא במרחק של צעדים מעטים. פתחתי את הדלת, נדמה לי שהיתה לי קצת סחרחורת, אולי היה לי חום ולכן גם הייתי צמא כל כך. המרצפות היו לבנות אפורות ובמרכזן פרחים אדמדמים, והן הדהדו כשדרכו עליהן. בפינת החצר הזעירה, שהיו בה צמחים רחבי עלים שהדגישו את הלחות, עמד הכד על מדף מכוסה במפית סרוגה במסרגה אחת, אחד מאותם כדי חורף שהיו אז, של חרס צבעוני ומזוגג וצורתו צורת תרנגול, אני זוכר במדויק, כד מהסוג שהיו עושים הקדרים שברחוב וַלֶנסיה. שתיתי, והמים היו סמיכים כמו מרק והיה להם טעם של חום. חזרתי במסדרון ופתאום גיליתי שהלכתי לאיבוד: לא הייתי אצל הגלב אלא במקום אחר, ונדרש לי זמן כדי לגלות שאני בסנדלרייה, והאיש שראיתי לפני היה השליח מתי הקדוש בשר-ודם, אף שהיה בסינר עור ולא בגלימה של חבר אגודת האחווה או של קדוש, ולא היה לו זקן, ובאחת מזוויות פיו החזיק סיגר קצר וכבוי ובאחרת מסמר. "בחיי, נער מזבח, מה אתה עושה פה, ממש הבהלת אותי."
כמו בפעם ההיא, גם עכשיו הסתכלתי בו ולא ידעתי מה לומר לו. מקרוב היה זקן הרבה יותר וכבר לא היה דומה למתי הקדוש של הסעודה האחרונה, שאינו משתנה לעולם. לא מבטו וגם לא חיוכו לא היו מופנים אלי. לא חל בהם כל שינוי כשאמרתי את שמו והושטתי לו את ידי לברכו לשלום, וסיפרתי לו בצורה מגושמת ומבולבלת מי אני וניסיתי להזכיר לו את שמותיהם של הורי ואת הכינוי שדבק במשפחתי בימים עברו. הוא לחץ את ידי ברפיון, הנהן בראשו והביט אלי, אם כי לא ניכר בו שהוא רואה אותי או שעיניו מתמקדות במשהו, עיניים אלה שרק לפני רגע נראו לי מתבוננות ומלאות חיים. כובעו לא היה נטוי אלא עקום, כאילו חבש אותו בלי משים כשיצא מביתו או ברשלנות של אדם שכבר לא רואה את עצמו היטב במראה. הזכרתי לו שאמי הייתה קליינטית קבועה בסנדלרייה שלו, באותה התקופה לחנויות היו קליינטים, לא לקוחות, ושאבי, גם הוא חובב גדול של מלחמות פרים, היה לא פעם אחד מבני החבורה שנפגשו אצלו ואצל פֶּפֶּה מוֹרֵיאו, הגלב השכן, שחנותו הייתה מחוברת לסנדלרייה באמצעות חצר פנימית. מָתֵאוֹ שמע את שמות האנשים ואת שמות המקומות בארשת של אדם שאינו מצליח בשום אופן להיזכר במשהו רחוק מאוד. הוא הרכין את ראשו וחייך, אם כי נדמה לי שראיתי בפניו גם הבעה של חשדנות, פחד או אי-אמון, אולי חשש שאני רוצה לרמות אותו, לשדוד אותו, כמו כל אחד מהנוכלים שהסתובבו באזור והיו משתופפים בחבורות ליד הכניסה לרכבת התחתית ומעבירים בחשאי דברים מיד ליד. הייתי חייב ללכת, כבר איחרתי מאוד לפגישה שאולי נידונה מראש לכישלון, לא אכלתי ארוחת בוקר, החניתי את המכונית בחנייה כפולה, ומָתֵאוֹ סַפָּטוֹן הוסיף להחזיק את ידי בחביבות פזורת דעת וחייך אלי בלסת שמוטה במקצת ונצנוץ של רוק בזוויות פיו.
"מאֶסטרוֹ, אתה לא זוכר?" שאלתי. "היית קורא לי נער מזבח."
"בטח, חביבי, כמובן,", וקרץ בעיניו, התקרב אלי מעט ושמתי לב שעכשיו אני גבוה ממנו, והניח את ידו השנייה על כתפי כמו מתוך ניסיון רוחש טוב לא לאכזב אותי: "נער מזבח".
אבל דומה היה שאין הוא זוכר עוד אפילו את משמעות המילים האלה ששב וחזר עליהן בעודו מוסיף להחזיק את ידי שכעת רציתי לחלץ מידו, לכוד, ובהול להסתלק. ניתקתי ממנו, והוא הוסיף לעמוד שם בלי נוע, כף ידו הרכה והלחה שקודם לכן אחזה בידי עודנה מורמת מעט, הכובע עם הנוצה הירוקה הקטנה מעוקם על מצחו, לבדו כעיוור באמצע הכיכר, נטוע על מסד נעליו השחורות הגדולות.