אברהם בלבן ועמי שנער

יוצאים למסע ספרותי ואמנותי יפהפה ברחובות תל אביב

אברהם בלבן ועמי שנער לוקחים את קוראיהם למסע ספרותי ואמנותי יפהפה ברחובות תל אביב,

שמהלל את יתרונותיה ואינו מתעלם מחסרונותיה

נטע אחיטוב, הארץ | ספרים | עיון , יולי 2022

תל אביב היא עיר זוויתית. היא שופעת, עמוסה, מסחררת, מענגת, מפתיעה, שובת לב וממכרת. אבל בעבור חלק מהאנשים כל הזמן, ובעבור כולם חלק מהזמן, היא יכולה להיות גם מאיימת, מרגיזה, מתאמצת להרשים ומעייפת. זו עיר שמשתנה תדיר, גם באופן ליניארי על ציר הזמן וגם באופן הוריזונטלי על גבי המרחב. יש לה אלף זהויות, חלקן נהפכו זה מכבר לקלישאות, אחרות משמשות את שונאיה ככינויי גנאי, או לחלופין את מעריציה כמושא להאדרה. מה שבטוח הוא שכל הגוונים שלה הם חלק מהווייתה, כל אחד מהם לחוד וגם תוצר הגיבוב של כולם ביחד.

אברהם בלבן — חוקר ספרות, סופר ומשורר, שטורו "רשימות תל אביביות" מתפרסם מדי שבוע זה כשמונה שנים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" — ועמי שנער — אדריכל, מתכנן ערים וצייר — בחרו לתאר כמה מהזהויות התל־אביביות האלה בספרם המשותף "סקיצות תל־אביביות". הם עושים זאת במבע משולב של ספרות וציור או כפי שהם מכנים זאת, "מפגש בין מכחול למקלדת". שניהם מביטים על האנשים, המבנים, הרחובות, הספסלים, העצים ועל ההיסטוריה של העיר כעל ייצוגים ספרותיים־אמנותיים. האחד רואה בהם מטפורות, השני כתמי צבע; האחד מוצא בהם סימבולים, השני קווי מתאר.

התוצאה היא אחד הספרים היפים על תל אביב. הוא עשיר בציורים, אבל לא עמוס מדי, שופע טקסטים אבל אלה קצרים וקריאים. גודלו לא שגרתי והוא כרוך בכריכת קרטון עבה בדומה לספרי אמנות.

כשקוראים כיצד נולד הספר, מבינים הרבה ממנו. בלבן, יליד קיבוץ שעבר לתל אביב לאחר שנים רבות בארצות הברית, הגיע לבית האמנים בתל אביב ב–2020, זמן קצר לאחר שיצא לאור ספרו הקודם, "רשימות תל־אביביות" (הוצאת עם עובד, 2019), שקיבץ מבחר מטוריו. משכה את תשומת לבו תערוכת הציורים של שנער, יליד תל אביב, שהוצגה שם. "מהציורים השתקפה עירוניות תל־אביבית עכשווית, בועטת אך גם מלטפת", כותב בלבן בספר ומתאר כיצד התפתחה בין השניים ידידות, ש"הניבה שיטוטים משותפים בתל אביב, ואלה מתוארים כאן". שיטוטים אלה הם שיר הלל למה שבדרך כלל לא נהוג להלל, לא בעיר הזאת ולא בכלל — תהליכים אורבניים־היסטוריים והאופן שבו הם משפיעים על הסביבה העירונית ועל חייהם של שוכניה.

השניים מבינים שתל אביב היא בראש ובראשונה עיר של אנשים, יותר מכל מונומנט או חוף ים. בניגוד לערים ותיקות ומפוארות, דוגמת ירושלים או פריז, בתל אביב אין שפע של אטרקציות גדולות מהחיים, ועל כך מפצים האנשים ועשייתם הפעלתנית. את האווירה התל־אביבית הנמרצת הזאת מצליחים בלבן ושנער להעביר במלים ובציורים, שממזגים בין עבר להווה, בין יופי לכיעור ובין פליאה לכעס.

ניכר שבלבן ושנער אוהבים את החיים העירוניים על מורכבותם, על המקומות הפחות נעימים, על הטינופת והזוהמה. בעוד בלבן מתפייט על ספסל רחוב, שנער מאייר מחוסר בית על שפת מדרכה. בזמן שבלבן מציין כי את אחד הגנים בתל אביב שתל ככל הנראה גנן בעל "חוש הומור אנרכיסטי", שנער מעניק פרשנות מרקמית לעצים בשדרות. כשבלבן מתאר בפרק על פלורנטין "בחורה צעירה לבושה בשמלה קיצית צבעונית מוליכה לפניה חמוס", שנער מאייר את הסנדלר הקשיש בשכונה, ובתמונה ליד זוג גברים אופנתיים מובילים עגלת תינוק.

הספר מחולק לארבעה שערים — מזרח, יפו ודרום, מרכז ומרכז־צפון — ובכל שער כמה פרקים קצרים, רובם פורסמו קודם לכן בטורו של בלבן ב"הארץ". הציורים המלווים את המלים שופעים ושונים זה מזה, חלקם רישומי דיו שחור על נייר, מינימליסטיים אך מלאי הבעה, חלקם נעשו בצבעי מים עדינים או בצבעי אקריליק, ואפילו רישומי אייפד מופיעים בספר ומציגים למשל עצים במלוא תפארת השורשים והקימורים שלהם.

קרית שלום, עמי שנער, 2021 צילום: אבי אמסלם

אחד הפרקים היפים בספר, "קצב המאה ה–20 ברחוב בוגרשוב", מספק דוגמה מאפיינת לאופן שבו השניים מתעניינים בהיסטוריה, אבל אינם מתעלמים מהעניין שמעורר גם ההווה של העיר. בטקסט מספר בלבן שחלפו חודשיים מאז צעד ברחוב בוגרשוב ומתפלא כמה השתנה הרחוב. השינוי מזכיר לו כמה יצירות ספרותיות, בהן שיר של חיים גורי מ–1958 עם המשפט הנפלא "ולא היה לי זמן / לצמוח לאטי אילן / של מחשבות לאט". אחריו כותב בלבן: "העיר הזאת, ילידת המאה ה–20, לא ידעה את הקצב האטי של המאות הקודמות. קצב המאה ה–20 היה מהרגע הראשון הקצב שלה, קצב החול הלא יציב, קצב הסגנונות המשתנים כל שבועיים".

שנער מספק לפרק כמה דימויים ויזואליים. אחד מהם הוא ציור אקריליק דרמטי של רחוב בוגרשוב עם הפנים מערבה — מתואר בו כביש האספלט השחור, בניינים לבנים־אפרפרים, עצים ירוקים ובליל דינמי של מכוניות ואנשים. בדף הצמוד מופיע איור קטן, שנעשה בצבעי מים על נייר, של אדם מבוגר נח על ספסל במלוא כובד משקלו כשמאחוריו חלון ראווה עם בובות ערומות ולצדן שלט עם מספר הבניין, שהעיצוב הגרפי שלו מזוהה כל כך עם תל אביב. בכפולת העמודים הבאה מופיע עוד מבט ציורי ודרמטי של הרחוב, הפעם לכיוון מזרח וברישום אייפד. גם באיור הזה ניכרת תזזית, אבל הפעם מוצג לצדו ציור רומנטי, נינוח ופסטורלי של הבניין בבוגרשוב 5, שם התגוררה רחל המשוררת, המוזכרת ואף מצוטטת בטקסט של בלבן, "כי קטן הוא ודל הוא חדרה". תעתוע של זהויות במקבץ ציורים ומלים, כשכולם מתארים את אותו הרחוב.

בספרו הקודם של בלבן מ–2019, "רשימות תל־אביביות", הוצמדו אל הטקסטים שלו בדיעבד איוריה של הציירת התל־אביבית  טליה ישר­­­אלי(כשהם מתפרסמים בעיתון, הטקסטים של בלבן מלווים בתצלומיה של אביבה עין־גיל). הספר הקודם יצא בגודל של ספר קריאה והדגש הושם על המלים ופחות על האיורים. בספר החדש שיתוף הפעולה בין הלשון לוויזואליה הדוק יותר — משורר ואדריכל, שמשוטטים יחד ברחבי העיר, ומפיקים יצירה משותפת. באחרית הספר הראשון שוכן אינדקס עם שמות המקומות המופיעים ברשימות כהזמנה לשיטוט עצמאי, מה שמעניק לו נופך טיולי או אנציקלופדי. באחרית הספר הנוכחי מצוי אינדקס עם שמות הציורים של שנער המופיעים בו, כולל שנת יצירתם, גודלם והחומרים שמהם צוירו, מה שמעניק לו ממד אמנותי ושם את הדגש על ההיבט היצירתי ופחות על זה הטיולי.

רחוב אלישיב, עמי שנער

כיוון שהרשימות בשני הספרים פורסמו קודם לכן על דפי העיתון, מתבקש לבדוק מה עושה להן שינוי המדיום. אין מדובר רק בכך שהספרים מאפשרים קריאה רצופה ואינטנסיבית של טקסטים שפורסמו במקור בנפרד, אלא גם בכך שאיסוף הרשימות וכריכתן מדגישים את ההיבטים הספרותיים שבהן. אפשר להבין מה מצא בהן הסופר עמוס עוז, כששלח למערכת עם עובד מכתב ובו המלצה לכרוך יחד את הרשימות מהעיתון כספר כי "אלה הן רשימות בעלות ערך ספרותי ממשי" (חלק מהמכתב מופיע בספר הראשון).

עד כדי כך הן ספרותיות, שאחת הביקורות שפורסמו על הספר הקודם טענה שבלבן רואה את העיר באופן ספרותי ולכן נאיבי מדי, ובכך מתעלם מהחסרונות, הפגמים, העוני והג'נטריפיקציה האכזרית. ייתכן שבלבן לקח את הביקורת לתשומת לבו, שכן הספר השני עוסק בעיקר ב"פינות השכוחות בשכונות הזוהרות פחות של העיר, שאפשר לראות בהן פליטים ומהגרי עבודה ובתים מתפוררים בצל מגדלים הכובשים את קו הרקיע", כפי שמוסבר בכריכה האחורית.

במובן הזה, שני הספרים משלימים זה את זה כי תל אביב היא עיר של גם וגם: גם פינות חמד פואטיות ואנשים חייכנים וגם אופל, אכזריות ואנשים מרירים; גם אדריכלות אלגנטית ומעוררת התפעלות וגם גיבוב של מבנים עם כיעור יוצא דופן; גם עושר דוחה וגם עוני מקומם; גם ליברליות וגם שמרנות; גם התחדשות וגם קיבעון; גם חוף ים וגם בטון. יש לעיר הזאת כל כך הרבה זוויות, שלעולם לא ייגמרו המלים שאפשר לכתוב עליה והציורים שאפשר לצייר אותה.