בעשרה במארס 1958, פירסם שר הפנים, ישראל בר-יהודה הנחיות חדשות לפקיד מרשם התושבים, לפיהן: "אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי, ולא תידרש ראייה נוספת." ההנחיות החדשות הסעירו את המערכת הפוליטית והציתו סבב נוסף בפולמוס "מי הוא יהודי?"
כשניגש ד"ר יגאל עילם לבחון את התפתחויותיה והסתעפויותיה של המערכה גילה כי למרות הסערה הציבורית שעורר הפולמוס הוא לא העלה תרומה הגותית של ממש לברור הסוגייה, שהיא כה מרכזית ומכרעת בתודעת היהדות בת-זמננו: שאלת הזהות היהודית המודרנית. שני הצדיים בפולמוס – הדתיים והחילוניים – כמו התחמקו מליבון הסוגייה לעומקה בהנחה ובקווה כי הפתרון יימצא לא בתחום ההכרעות הרעיוניות אלא בשדה ההתנהגות הציבורית המוכתבת מכוחם של שיקולים פוליטיים. הסטתו של הדיון לשדה הזה לא איחתה, כמובן, את הקרע העמוק בין דתיים לחילוניים, הניצב בבסיס היחסים בין שתי הקהילות מאז ראשית הציונות. במהלך הדיון בפולמוס ובספיחיו מגיע המחקר למסקנות מפתיעות בשאלה שלא נמא לה פתרון ויש להניח כי הוא יוסיף להעסיק אותנו גם בעתיד.