חוות החיות

ג'ורג' אורוול, אברהם יבין (תירגום)

ANIMAL FARM, George Orwell

 

פרק א

 

האדון ג'וֹנְס מ"חַוַּת האחוזה" נעל את הלולים ללילה,  אבל היה שיכור

מכדי לזכור לסגור את האשנבים.  ואז,  חוג האור שמטיל פנסו מרקד

מצד אל צד,  התנודד ועבר את החצר,  השיל את מגפיו ליד הדלת

האחורית,  מזג לו כוס אחרונה של בירה מן החבית שבקיטון האחורי

ועלה על מיטתו,  שהגברת ג'ונס כבר נחרה שם.

 

ברגע שכבה האור בחדר השינה ניעורו תנועה ורפרוף בכל מבני

החווה.  במשך היום נפוצה השמועה שמייג'ור הזקן,  חזיר-זכר עטור-

פרס מסוג מידְל-וַייט,  חלם בלילה הקודם חלום מוזר ומבקש לספרו

לשאר בעלי-החיים.  הוסכם שכולם יתאספו באסם הגדול ברגע שיתפנה

משם האדון ג'ונס.  מייג'ור הזקן (כך נקרא תמיד,  אף כי השם שהוצג

בו בתערוכה היה "פאֵר וילינגדון") היה מכובד בחווה כל-כך עד שהיו

יכול מוכנים ומזומנים להפסיד שעת שינה כדי לשמוע מה בפיו.

 

באחד מקצות האסם הגדול,  על כמין במה מוגבהת,  כבר התרווח

לו מייג'ור על מיטת הקש שלו,  תחת פנס שהשתלשל ממריש.  בן

שתים-עשרה שנים היה ולאחרונה שָמַן לא מעט,  אבל עדיין היה חזיר

מרומם למראה וחזות נבונה וטובת-לב היתה לו,  אף כי ניביו לא קוצצו

מעולם.  לא עבר זמן רב ושאר בעלי-החיים החלו להופיע ולהסתדר

להם בנוחות,  כל אחד לפי דרכו.  ראשונים באו שלושת הכלבים,  בּלוּבֶּל,

גֶ'סי ופינצֶ'ר,  ואחריהם החזירים,  שתפסו להם מיד מקום בקש שלפני

הבמה.  התרנגולות נעמדו על אדני החלונות,  היונים עופפו אל קורות

הגג, הכבשים והפרות רבצו מאחורי החזירים והחלו להעלות גירה.

שני סוסי-המשא,  בּוֹקסֶר וקלוֹוֶר,  נכנסו יחד,  פוסעים לאט לאט ומניחים

את טלפיהם הרחבים והשעירים בזהירות רבה,  שמא יש איזה בעל-

חיים קטן מכוסה בקש.  קלוֹוֶר היתה סוסה אמהית שמנמנה הקרבה

לחצי ימיה,  שלאחר ההמלטה הרביעית לא השיבה לה עוד את גזרתה.

בוקסר היה חיה כבירה,  כמעט מטר ושמונים גובהו וכוחו ככוחם של

שני סוסים רגילים.  פס לבן לאורך חוטמו שיווה לו מראה מטופש

במקצת,  ואכן,  אף לא הצטיין בתבונה יתירה,  אך הכול כיבדוהו על

היציבות שבאופיו ועל כוח-העבודה העצום שלו.  לאחר הסוסים באו

מיוּריאל,  העז הלבנה,  ובנג'מין החמור.  בנג'מין היה הזקן בבעלי-החיים

שבחווה ורע-המזג שבכולם.  רק לעתים נדירות דיבר,  וכשפצה את

פיו,  עשה זאת בדרך-כלל כדי להעיר איזו הערה צינית - אומר היה,

למשל,  שאלוהים נתן לו זנב לגרש בו את הזבובים,  אך הוא מוטב היה

לו בלי זנב ובלי זבובים. רק הוא מכל בעלי-החיים שבחווה לא צחק

מעולם,  וכששאלוהו מדוע,  היה אומר שאינו רואה שום דבר לצחוק

עליו.  ואף-על-פי-כן,  בלי שיודה בכך במפורש,  היה מסור לבוקסר;

בדרך-כלל בילו שניהם את ימי-ראשון שלהם יחד בחצר הקטנה

שמאחורי הבוסתן,  מלחכים עשב זה ליד זה ולא מחליפים מלה.

 

אך התרבצו להם שני הסוסים,  וסיעה של ברווזונים,  שאיבדו את

אמם,  נכנסו בסך לתוך האסם,  מצייצים בקולות רפים ונודדים מצד אל

צד למצוא להם מקום שלא ירמסו אותם שם.  קלוֹוֶר יצרה סביבם,

ברגלה הקדמית הגדולה,  כמין חומה,  והברווזונים התמקמו להם שם

ומיד נרדמו. ברגע האחרון ממש נכנסה,  טופפת בעדינות,  מולי,  הסוסה

הלבנה,  הנאווה והטיפשה,  שהסיעה את הדוּפָנית של האדון ג'ונס,

לועסת קוביית סוכר. היא מצאה לה מקום סמוך לקדמת האסם והחלה

לנופף ברעמתה הלבנה,  מתוך תקווה למשוך תשומת-לב לסרטים

האדומים שנקלעו בה.  האחרונה בכולם באה החתולה,  תרה למצוא

לה,  כתמיד,  את המקום הכי חם,  ולבסוף דחקה עצמה בין בוקסר לקלוֹוֶר;

ושם גירגרה גרגורים של קורת-רוח כל זמן נאומו של מייג'ור בלי

להקשיב אף למלה אחת מדבריו.

 

כל בעלי-החיים כבר היו שם,  חוץ ממוזס,  העורב המאולף,  שישן

על מוט מאחרי הדלת האחורית,  כשראה מייג'ור שכולם הסתדרו להם

בנוחות ומחכים דרוכים,  חיכך בגרונו ופתח:

 

"חברים, הלא כבר שמעתם על החלום המוזר שחלמתי בלילה שעבר.

אבל אל החלום אגיע אחר-כך.  דבר אחר יש לי לומר תחילה.  דומני,

חברים,  שלא אשאר ביניכם עוד חודשים רבים,  ולפני מותי רואה אני

לי לחובה להנחיל לכם אותה מידה של חוכמה שקניתי לי.  חיים ארוכים

חייתי,  וזמן רב לחשוב מחשבות היה לי כששכבתי לבדי בתאי,  ודומני

שמותר לי לומר שאני מיטיב להבין את טיב החיים עלי אדמות לא

פחות מכל בעל-חיים בימינו.  על כך מבקש אני לדבר אליכם.

 

"ובכן,  חברים,  מה טיב חיינו אלה? הבה נודה: חיי עמל עלובים

וקצרים.  אנחנו נולדים,  את אוכלנו נותנים לנו במידה,  רק כדי שלא

תצא נשמתנו,  וכל מי מאתנו שמסוגלים לכך מעבידים עד טיפת כוחנו

האחרונה; וכשמגיעה תועלתנו לקצה,  ממש באותו רגע שוחטים אותנו

באכזריות נוראה.  אין בעל-חיים באנגליה היודע אושר ומנוחה מה הם

מיום שמלאה לו שנה אחת.  שום בעל-חיים באנגליה אינו חופשי.  חייו

של בעל-חיים הם סבל ועבדות - זו האמת לאמיתה.

 

"אבל האם זה פשוט חלק מסדר העולם? האם זה מפני שארצנו זו

ענייה כל-כך שאינה יכולה להבטיח חיים ראויים לדרים בה? לא,

חברים,  לא באלף רבתי! אדמתה של אנגליה פורייה,  אקלימה נוח,  יש

בכוחה לספק מזון בשפע למספר גדול פי כמה וכמה של בעלי-חיים

מאלה היושבים בה עתה.  החווה שלנו רק היא יכולה לפרנס תריסר

סוסים,  עשרים פרות,  מאות כבשים - וכולם יחיו חיי רווחה וכבוד,

שעתה כמעט לא נוכל לציירם לנו אפילו בדמיון.  מדוע אפוא ממשיכים

אנו בקיומנו העלוב הזה? מפני שכמעט כל פרי עמלנו נגנב מאתנו

בידי בני-אנוש.  זה,  חברים,  הפתרון לכל בעיותינו.  אפשר לסכמו במלה

אחת - האדם.  האדם הוא האויב האמיתי היחיד שלנו.  סלקו את האדם

מן הבמה ושורש כל רעבנו ויגיעתנו ייעקר לעד.

 

"האדם הוא היצור היחיד הצורֵך ואינו מייצר.  הוא לא נותן חלב,

הוא לא מטיל ביצים,  הוא חלש מכדי למשוך מחרשה,  הוא לא יכול

לרוץ מהר די לתפוס ארנבונים.  ואולם הוא אדון כל בעלי-החיים.  הוא

מעביד אותם,  הוא מחזיר להם רק את המזער,  שימנע אותם מלגווע

ברעב,  ואת היתר משאיר לו.  עמלנו מעבד את האדמה,  הדומן שלנו

מדשן אותה,  ואף-על-פי-כן אין גם אחד מאתנו שיש לו יותר מעורו

לבשרו. אתן הפרות שאני רואה לנגד עיני,  כמה אלפי ליטרים של חלב

הנבתן בשנה שעברה? ומה קרה לחלב שהיה צריך לגדל עגלים חסונים?

כל טיפה שלו נבלעה בגרונותיהם של אויבינו.  ואתן התרנגולות,  כמה

ביצים הטלתן בשנה הקודמת ומכמה מכל הביצים האלה בקעו

אפרוחים? היתר נמכרו כולם להכניס כסף לג'ונס ולאנשיו. ואת,  קלוֹוֶר,

איפה הם ארבעת הסייחים שהמלטת,  שהיו צריכים להביא לך נחת

וסעד לעת זקנה? כל אחד מהם נמכר כשמלאה לו שנה,  ולעולם שוב

לא תראי אף אחד מהם,  כגמול על ארבעת ההריונות שלך ועל העמל

שלך בשדות,  מה קיבלת מלבד מנת האוכל שלך ותא באורווה?

 

"ואפילו את החיים העלובים שלנו לא נותנים לנו לחיות עד קצם

הטבעי.  לגבי עצמי אין לי תלונה,  כי אני מבני-המזל.  בן שתים-עשרה

אני והיו לי יותר מארבע מאות ילדים. כאלה הם חייו הטבעיים של

חזיר,  אבל שום בעל-חיים אינו ניצל לבסוף מן הסכין האכזר. החזרזירים

לפיטום היושבים לפני,  כל אחד מכם יצווח עצמו למוות על הגרדום

בתוך שנה. אל הזוועה הזאת חייבים להגיע כולנו,  פרות,  חזירים,

תרנגולות,  כבשים,  כולנו.  אפילו לסוסים ולכלבים לא צפוי גורל טוב

מזה.  אתה,  בוקסר,  בו ביום שהשרירים הגדולים האלה שלך ייתש

כוחם,  ימכור אותך האדון ג'ונס לסוחר בסוסים זקנים,  שישסף לך את

הצוואר ויבשל אותך אוכל לכלבי הציד.  אשר לכלבים,  כשנעשים הם

זקנים ושיניהם נושרות,  ג'ונס קושר להם לבנה לצווארם ומטביע אותם.

 

"האין זה,  אפוא,  ברור כשמש,  חברים,  שכל הרעות בחיינו אלה

נובעות מעריצותם של בני-האנוש? אם רק ניפטר מן האדם, יהיה פרי

עמלנו שלנו.  כמעט בן לילה יכולים אנו להיעשות עשירים ובני-חורין.

מה,  אפוא,  עלינו לעשות? אכן,  לפעול יומם ולילה,  בגוף ובנפש,  להפלת

הגזע האנושי! זה המסר שלי לכם,  חברים: מרד! אינני יודע מתי יתחולל

המרד,  אולי בתוך שבוע או כעבור מאה שנים,  אבל יודע אני,  ברור לי

כמו הקש הזה שתחת רגלי,  שבמוקדם או במאוחר הצדק יקום.  קבעו

את מבטכם במטרה הזאת בשארית ימיכם הקצרה! והחשוב מכול,  מסרו

את המסר הזה שלי לבאים אחריכם,  למען ימשיכו הדורות הבאים את

המאבק עד בוא הניצחון.

 

"וזכרו,  חברים,  נחישותכם אל תתרופף לעולם.  שום טענה אל תסיט

אתכם ממטרתכם.  אל תקשיבו כשיאמרו לכם שלאדם ולבעלי-החיים

עניין משותף,  שאם זה יעשה חיל,  יעשו חיל גם האחרים.  אלה כולם

שקרים.  האדם אינו פועל אלא למען עצמו.  ובינינו,  בעלי-החיים,  תהיה

נא אחדות מלאה,  חברות מלאה במאבק.  כל בני-האדם אויבים.  כל

בעלי-החיים חברים."

 

ואז,  ברגע זה,  קמה מהומה עצומה.  בשעה שדיבר מייג'ור זחלו

ויצאו ארבעה עכברושים מחוריהם וישבו על רגליהם האחוריות

והקשיבו לו.  פתאום השגיחו בהם הכלבים ורק בריצה חפוזה אל חוריהם

הצילו העכברושים את חייהם.  מייג'ור נשא את הטלף שלו כדי להסות

את הקהל.

 

"חברים," אמר,  "הנה כאן יש לנו עניין שצריך ליישבו.  היצורים

הפראים,  כמו העכברושים והארנבונים,  הלנו הם אם לצרינו? הבה

נעמיד את העניין להצבעה,  אני מציג לפני האסיפה את השאלה: האם

העכברושים חברינו?"

 

ההצבעה נערכה מיד וברוב מכריע הוחלט שהעכברושים הם להם

חברים. היו רק ארבעה מתנגדים, שלושת הכלבים והחתולה,  שאחר-

כך התברר שהצביעה עם שני הצדדים,  ומייג'ור המשיך:

 

"אין לי הרבה להוסיף,  אני רק חוזר ואומר: זכרו תמיד את חובתכם

לנטור טינה לאדם ולכל דרכיו,  כל מה שמהלך על שתי רגליים הוא

אויב. כל מה שמהלך על ארבע או יש לו כנפיים הוא ידיד.  ועוד זכרו,

שבמלחמתנו באדם,  אסור לנו להתחיל להידמות לו.  גם לאחר שתכריעו

אותו,  אל תאמצו לכם את מגרעותיו.  שום בעל-חיים אל יגור לעולם

בבית,  או יישן על מיטה,  או ילבש בגדים,  או ישתה משקה משכר,  או

יעשן טבק,  או ייגע בכסף,  או יעסוק במסחר.  כל מנהגי האדם רעים

הם.  אנו כולנו,  כחלשים כחזקים,  כפיקחים כטיפשים,  כולנו אחים.

שום בעל-חיים אל יהרוג בעל-חיים אחר.  כל בעלי-החיים שווים.

 

"ועתה,  חברים,  אספר לכם על החלום שחלמתי אמש.  לא אוכל

לתאר לכם את החלום הזה.  חלמתי על הארץ כאשר ייעלם ממנה האדם.

אבל החלום הזכיר לי דבר ששכחתי אותו מזמן.  לפני שנים רבות,  ואני

עדיין חזרזיר קטן,  היו אמי ושאר החזירות שרות שיר עתיק אשר רק

את המנגינה ואת שלוש המלים הראשונות שלו הן ידעו.  ידעתי את

המנגינה הזאת בילדותי,  אבל כבר מזמן נשתכחה מלבי. ואולם אמש

חזרה אלי בחלומי. ויתר על כן,  גם מלות השיר חזרו - מלים שאין לי

ספק ששרו אותן בעלי-החיים בימי קדם וכבר דורות רבים אין זוכרים

אותן.  עתה מבקש אני לשיר לכם את השיר הזה,  חברים.  אני זקן וקולי

צרוד,  אבל לאחר שאלמד אתכם את המנגינה תיטיבו לשיר אותו אתם.

שמו 'חיות אנגליה'."

 

ומייג'ור הזקן חיכך בגרונו והחל לשיר.  ואכן,  כמו שאמר,  היה

קולו צרוד,  אבל הוא שר די יפה והמנגינה היתה מרגשת,  משהו שבין

"קלֶמֶנטיין" ל"לָה קוּקרָצָ'ה".  ואלה המלים:

 

חיות כל אנגליה וכל אירלנד,

חיות כל ארץ ומדינה,

לִבשוֹרה טובה הטו נא אוזן:

עוד צפוי לנו עתיד נפלא!

 

בוא יבוא עוד יום לָבטח,

בו יוכרע שלטון אדם,

ושדותינו ברוכי השפע

לחיות יהיו אזי כולם.

 

לא עוד חָח יהיה בפינו

אף לא רסן ורתמות,

מתג ודָרבוֹן יחלידו,

לא יצליף שוט על צלעות.

 

עושר שעליו אף לא חלמנו,

שעורה וחציר ולֶפֶת טובה,

שיבולת-שועל,  חיטה וגם סלק

כל יום כל יום וביד רחבה.

 

בְּאור יִזהֲרו שדותיה של אנגליה,

מימיה יהיו אף יותר נקיים,

ורוח קלה תנַשֵב לה בנועם

ביום שנהיה כולנו חופשים.

 

לזה היום נעמול פה כולנו,

גם אם נמות בטרם יבוא;

פרות וסוסים ותַרְנְגוֹלֵי-הודו

ליום חירותינו עָבוֹד נעבוד.

 

חיות כל אנגליה וכל אירלנד,

חיות כל ארץ ומדינה,

הבשורה הזאת חיש הֲפיצו:

עוד צפוי לנו עתיד נפלא!

 

 

הזמרה עוררה בבעלי-החיים התלהבות עצומה.  עוד לא הגיע מייג'ור

לסוף השיר,  וכבר החלו לשיר אותו בעצמם.  אפילו רפי-השכל תפסו

את המנגינה וקצת מן המלים,  ואילו המוכשרים,  כמו למשל החזירים

והכלבים,  אלה כבר ידעו בעל-פה את השיר כולו בתוך דקות ספורות.

ואז,  לאחר כמה ניסיונות ראשונים,  פרצה כל החווה בשירה אדירה

אחת של "חיות אנגליה".  הפרות געו אותו,  הכלבים יבבו אותו,  הכבשים

פעו אותו,  הסוסים צהלו אותו,  הברווזים גיעגעו אותו.  וכולם התענגו

על השיר כל-כך עד ששרו אותו חמש פעמים רצופות,  ואפשר שהיו

ממשיכים לשיר אותו כל הלילה לולא הופרעו.

 

לרוע מזלם העיר הרעש את האדון ג'ונס,  והוא קפץ מעל המיטה,

בטוח שיש שועל בחצר.  מיד תפס את הרובה שעמד תמיד בפינת חדר

השינה שלו ופלט צרור של קליעים מספר 6 לתוך האפלה.  גרגירי

העופרת נתקעו בקיר האסם והאסיפה התפזרה בחיפזון.  כל אחד נס

אל מקום הלינה שלו.  העופות קפצו ועלו אל המוטות שלהם,  בעלי-

החיים התרבצו בקש,  וכעבור רגע היתה החווה כולה שקועה בשינה.

 

 

פרק ב

 

כעבור שלושה לילות מת מייג'ור מיתת נשיקה בשנתו.  גופו נקבר

לרגלי המטע.

 

הדבר היה בראשית מרס.  שלושת החודשים הבאים ידעו פעילות

חשאית רבה.  נאומו של מייג'ור העניק לנבונים יותר שבין בעלי-החיים

שבחווה השקפה חדשה לגמרי על החיים.  הם לא ידעו מתי המרד,

שניבא עליו מייג'ור,  יתחולל,  ולא היתה להם כל סיבה לשער שהדבר

יקרה בימי חייהם שלהם,  אבל הבינו הבן היטב כי חובתם להתכונן

לקראתו.  תפקיד הדרכתם של האחרים וארגונם הוטל באופן טבעי על

כתפי החזירים,  שהכול מודים כי הם החכמים מכל בעלי-החיים.

הבולטים מבין החזירים היו שני זכרים צעירים ששמותיהם סְנוֹבּוֹל

ונפוליון,  והאדון ג'ונס פיטם אותם למכירה.  נפוליון היה חזיר-בֶּרְקשֵר

גדול ופראי למראה,  היחיד מבני גזעו בחווה,  לא דברן גדול,  אבל ידוע

כמי שמצליח תמיד להשיג את מבוקשו.  סְנוֹבּוֹל היה חזיר ערני יותר

מנפוליון,  בעל לשון זריזה וכוח המצאה,  אבל לא נחשב כאפל אופי

כמוהו.  כל שאר החזירים הזכרים שבחווה היו חזירים לפיטום.  הידוע

שבהם היה חזיר שמן וקטן שנקרא סְקווילֶר,  בעל לחיים עגולות-עגולות,

עיניים ממצמצות,  תנועות זריזות וקול צווחני.  הוא היה נואם מבריק,

וכשהתווכח באיזה עניין מסובך נהג לקפץ מצד אל צד ולנפנף בזנבו,

דבר שהיה משום-מה משכנע מאוד.  האחרים אמרו עליו על סקווילר

שהוא יכול להפוך שחור ללבן.

 

שלושה אלה פיתחו את תורתו של מייג'ור ועשו אותה משנה סדורה

שלמה,  שקראו לה "חַיָתיוּת".  לילות אחדים בכל שבוע,  כשהאדון ג'ונס

כבר ישן,  ערכו באסם אסיפות חשאיות והסבירו לאחרים את עקרונות

ה"חייתיות".  בהתחלה נתקלו באיוולת ובאדישות לרוב.  אחדים מבעלי-

החיים דיברו על חובת הנאמנות לאדון ג'ונס,  שקראו לו "בעל-הבית",

והעירו הערות תמימות,  כמו "האדון ג'ונס מכלכל אותנו.  אם יסתלק,

נגווע ברעב." אחרים שאלו שאלות,  כמו: "מדוע יהיה איכפת לנו מה

יקרה אחרי שנמות?" או "אם המרד יתחולל בין כך ובין כך,  מה זה

משנה אם אנחנו נפעל למענו או לא?" והחזירים התקשו מאוד להוכיח

להם שהדבר מנוגד לרוח ה"חייתיות".  את המטופשות שבכל השאלות

שאלה מולי,  הסוסה הלבנה.  שאלתה הראשונה לסְנוֹבּוֹל היתה: "האם

יהיה סוכר אחרי המרד?"

 

"לא," ענה סְנוֹבּוֹל בתקיפות.  "אין לנו אפשרות לייצר סוכר בחווה

הזאת.  וחוץ מזה,  לא נחוץ לך סוכר.  יהיו לך שיבולת-שועל וחציר כל

כמה שתרצי."

 

"ועוד יהיה מותר לי לקשור סרטים ברעמה שלי?" שאלה מולי.

 

"חבֵרה," אמר סְנוֹבּוֹל,  "הסרטים האלה,  שאת מכורה להם כל-כך,

הם סמל העבדות.  את לא יכולה להבין שהחירות יקרה יותר מסרטים?"

 

מולי הסכימה,  אבל לא נשמעה משוכנעת ממש.

 

מאבק קשה אף יותר היו החזירים צריכים לנהל נגד השקרים שהפיץ

מוזס,  העורב המאולף.  מוזס,  שהיה מחמדו של האדון ג'ונס,  היה מרגל

ורכלן,  אבל היה גם דברן פיקח.  הוא טען שידוע לו כי יש ארץ מסתורית

הנקראת "הר מַמתָק",  שכל בעלי-החיים מגיעים אליה לאחר מותם.

מקומה הוא אי-שם למעלה בשמים,  קצת מעל לעננים,  כך אמר מוזס.

ב"הר ממתק" שַבָּת כל שבעת ימי השבוע,  עונת התלתן נמשכת כל

השנה כולה וקוביות סוכר וכוּספָה צומחות שם על המשוכות. בעלי-

החיים שנאו את מוזס מפני שהיה מספר בדיות ולא עובד,  אך מקצתם

האמינו ב"הר ממתק",  והחזירים נאלצו לנהל ויכוחים קשים כדי

לשכנעם שאין מקום כזה.

 

חסידיהם הנאמנים מכולם היו שני סוסי-המשא,  בוקסר וקלוֹוֶר.

שני אלה התקשו מאוד לחשוב בשכלם שלהם,  אך משקיבלו את

החזירים כמוריהם,  קלטו כל מה שאלה אמרו להם והעבירו לשאר

בעלי-החיים בלשון פשוטה. הם התמידו להשתתף באסיפות החשאיות

באסם,  וניצחו על שירת "חיות אנגליה",  שחתמה כל אסיפה.

 

והנה קרה המקרה והמרד פרץ זמן רב קודם שצפו אותו ובקלות

רבה יותר.  בשנים שעברו אמנם היה האדון ג'ונס מעביד קשוח,  אבל

חוואי מצליח,  אלא שלאחרונה ידע ימים רעים.  ידיו אף רפו עוד

כשהפסיד כסף רב באיזה משפט,  והחל להפריז בשתייה. ימים תמימים

ישב בחיבוק ידיים בכיסא-וינדזור במטבח,  קורא את העיתונים,  שותה,

ומדי פעם מאכיל את מוזס בקרומי לחם טבולים בבירה.  עובדיו היו

בטלנים ולא-ישרים,  השדות העלו עשבים שוטים,  גגות המבנים היו

צריכים תיקון,  המשוכות הוזנחו ובעלי-החיים לא הואכלו די צורכם.

 

בא חודש יוני והחציר כמעט היה מוכן להיקצר.  בערבו של "יום

אמצע הקיץ",  שחל בשבת,  בא האדון ג'ונס לווילינגדון והשתכר ב"אריה

האדום" כל-כך עד שלא חזר משם עד לצהרי יום המחרת.  העובדים

חלבו את הפרות השכם בבוקר ואחר-כך יצאו לצוד ארנבונים,  ולא

טרחו להאכיל את בעלי-החיים.  כשחזר האדון ג'ונס,  הלך מיד לישון

על הספה שבחדר האורחים והעיתון "חדשות העולם" על פניו,  וכך

בא הערב ובעלי-החיים עדיין לא הואכלו.  בסוף לא עצרו עוד כוח.

אחת הפרות פרצה את דלת המחסן בקרניה וכל בעלי-החיים החלו

להתכבד במה ששמור שם במכלים.  רק אז התעורר האדון ג'ונס.  כעבור

רגע היו הוא וארבעת עובדיו במחסן ושוטים בידיהם,  מצליפים בהם

לכל עבר.  זאת כבר לא יכלו בעלי-החיים הרעבים לשאת.  כולם כאחד,

אף כי הדבר לא תוכנן כלל מראש,  התנפלו על מעניהם,  ופתאום מצאו

עצמם ג'ונס ועובדיו,  ננגחים ונבעטים מכל צד.  המצב יצא מכלל

שליטתם.  מעולם לא ראו בעלי-חיים מתנהגים כך,  וההתקוממות

הפתאומית הזאת של יצורים,  שנהגו לחבוט בהם ולהציק להם כרצונם,

הפחידה אותם כמעט עד אובדן העשתונות.  כעבור רגע או שניים כבר

חדלו לנסות להתגונן ונשאו רגליים.  ודקה אחר-כך נסו מנוסת בהלה

בדרך-העגלות המוליכה אל הכביש הראשי,  ובעלי-החיים רודפים

אחריהם בתרועות ניצחון.

 

הגברת ג'ונס הביטה מחלון חדר השינה שלה,  ראתה את המתרחש,

הטילה בחיפזון כמה חפצי ערך לתוך מזוודת בד והסתלקה מן החווה

בדרך אחרת. מוזס קפץ מעל המוט שלו והתנפנף אחריה,  קורא בקול.

בינתיים הבריחו בעלי-החיים את ג'ונס ועובדיו עד הכביש הראשי

וטרקו את שער-חמש-הקורות מאחריהם.  וכך,  כמעט קודם שתפסו

מה קורה,  התחולל המרד והצליח: ג'ונס גורש,  ו"חוות האחוזה" היתה

שלהם.

 

עוד כמה רגעים לא יכלו בעלי-החיים להאמין שגורלם שפר עליהם

ככה.  ראשון מעשיהם היה לדהור כולם כאחד סביב תחומי החווה,  כמו

לוודא ששום בן-אנוש אינו מתחבא שם; אחר-כך רצו ושבו אל מבני

החווה למחות כל זכר לשלטונו השנוא של ג'ונס.  חדר הכלים שבקצה

האורווה נפרץ; המתגים,  החחים,  רצועות הכלבים,  הסכינים האכזריים

שהאדון ג'ונס השתמש בהם לסירוס החזירים והכבשים,  הושלכו כולם

לתוך הבאר.  המושכות,  האפסרים,  סכי העיניים,  שקי האכילה הנתלים

הושלכו על מדורת האשפה שבערה בחצר.  וכך גם השוטים.  כל בעלי-

החיים קיפצו בשמחה כשראו את השוטים עולים בלהבות.  סְנוֹבּוֹל אף

זרק לתוך האש את הסרטים שנהגו לקשט בהם את הרעמות והזנבות

של הסוסים בימי השוק.

 

"הסרטים," כך אמר,  "צריכים להיחשב לבגדים,  המסמלים בני-

אנוש.  כל בעלי-החיים חייבים להתהלך עירומים."

 

כששמע זאת בוקסר,  לקח את כובע הקש הקטן שהיה חובש בקיץ

להגן על אוזניו מפני הזבובים,  והטיל גם אותו לתוך האש.

 

בתוך שעה קלה השמידו בעלי-החיים כל מה שהזכיר להם את

האדון ג'ונס.  אחר-כך הוליך אותם נפוליון שוב אל המחסן וחילק מנת

מספוא כפולה לכל אחד,  ושני רקיקים לכל כלב.  ואז שרו את "חיות

אנגליה" מהחל ועד כלה שבע פעמים רצופות,  ואחר-כך הסתדרו ללינה

וישנו כמו שלא ישנו מעודם.

 

ואולם התעוררו עם שחר,  כרגיל,  וכשנזכרו איזה דבר נהדר קרה,

רצו כולם יחד אל האחו.  במרחק-מה במורד האחו היתה גבעה שכמעט

כל החווה נראתה ממנה.  בעלי-החיים מיהרו ועלו עליה והשקיפו סביב

סביב באור הבוקר הבהיר.  כן,  זה שלהם.  כל מה שראו עיניהם הוא

שלהם! בלהט המחשבה הזאת כירכרו ופיזזו,  זינקו לאוויר בקפיצות

גדולות של ההרגשות,  התגלגלו בטַל,  ליחכו מלוא פיהם מעשבי הקיץ

המתוקים, בעטו והתיזו את רגבי האדמה השחורה ושאפו את ניחוחם

העז. אחר-כך יערכו סיור של ביקורת בחווה כולה,  ובהתפעלות

שהעתיקה מלים מפיהם סקרו את אדמת החריש,  את שדה החציר,  את

המטע,  את הבריכה,  את החורשה.  את כל אלה כאילו לא ראו עד אז,

ואפילו עכשיו התקשו להאמין שכל זה הוא שלהם.

 

ואז חזרו בסך אל מבני החווה ונעצרו שותקים לפני פתח בית-

החווה.  גם הבית היה שלהם,  אבל הם חששו להיכנס.  ואולם כעבור

שעה קלה נגחו סְנוֹבּוֹל ונפוליון בכתפיהם את הדלת ופתחו אותה,

ובעלי-החיים נכנסו זה אחר זה,  מהלכים בשיא הזהירות מחשש

שיקלקלו משהו. על בהונות עברו מחדר לחדר,  חוששים לדבר במלוא

קולם,  ומביטים במין יראת-כבוד במותרות שלא ייאמנו,  במיטות

עם מזרני הנוצות,  במראות,  בספת שער-הסוס,  בשטיח בריסל,

בליתוגרפיה של המלכה ויקטוריה שמעל לאח בחדר-האורחים. ברגע

שירדו במדרגות נתברר שמולי נעדרת. כשחזרו,  ראו שהיא נשארה

בחדר השינה של האדון והגברת. היא לקחה סרט של תכלת משולחן

התשפורת של הגברת ג'ונס,  החזיקה אותו על כתפה ועמדה מתפעלת

לפני הראי בארשת מטופשת עד מאוד.  האחרים נזפו בה בחומרה,

וכולם יצאו.  ערקובים אחדים,  שהיו תלויים במטבח,  הוצאו לקבורה,

וחבית בירה בחדר הכלים נפרצה בבעיטת טלפו של בוקסר.  חוץ מאלה

נשאר הכול שם בבית כמו שהיה.  בו במקום נתקבלה פה אחד ההחלטה

לשמור את הבית כמוזיאון.  הכול הסכימו ששום בעל-חיים לא יגור

שם לעולם.

 

בעלי-החיים אכלו את ארוחת הבוקר ואחר-כך שוב כינסו אותם

סְנוֹבּוֹל ונפוליון.

 

"חברים," אמר סְנוֹבּוֹל,  "השעה שש וחצי ויום ארוך לפנינו.  היום

מתחילים אנחנו בקציר השחת.  אבל יש דבר אחר שעלינו לטפל בו

תחילה."

 

ועתה גילו החזירים שבמשך שלושת החודשים שעברו לימדו עצמם

קרוא וכתוב מספר לימוד ישן שהיה של ילדיו של האדון ג'ונס והושלך

אל ערימת האשפה.  נפוליון שלח להביא פחיות של צבע שחור ולבן,

והוליך את הנאספים אל שער-חמש-הקורות הפונה אל הכביש הראשי.

ואז לקח סְנוֹבּוֹל (כי סְנוֹבּוֹל הוא שהצטיין בכתיבה) מברשת בשסע

שבפרסתו,  מחק בצבע את המלים "חוות האחוזה" מן הקורה

העליונה של השער ובמקומן כתב "חוות החיות". זה נועד להיות

שם החווה מכאן ולהבא.  אחר-כך חזרו אל מבני החווה ושם שלחו

סְנוֹבּוֹל ונפוליון להביא סולם,  שבמצוותם הושם כנגד הקיר האחורי

של האסם הגדול.  הם הסבירו שבשלושת החודשים שלמדו בהם את

לקחי העבר,  הצליחו החזירים לצמצם את עקרונות ה"חַיָתיוּת" לשבעה

דיברות.  שבעת הדיברות האלה יירשמו עכשיו על הקיר; הם יהיו חוק-

עולם,  שעל-פיו יחיו מעתה בעלי-החיים ב"חוות החיות".  בדי עמל

(כי לא קל לו לחזיר לעמוד על סולם ולא ליפול) טיפס סְנוֹבּוֹל למעלה

והחל לעבוד,  וסקווילר,  כמה שלבים נמוך ממנו,  מחזיק את פחית הצבע.

הדיברות נכתבו על הקיר המזופת באותיות לבנות גדולות,  שהיה אפשר

לקוראן גם ממרחק שלושים מטר.  ואלה הם:

 

שבעת הדיברות

א.  כל הולך על שתיים הוא אויב.

ב.  כל הולך על ארבע או בעל כנפיים הוא ידיד.

ג.  לא ילבש בעל-חיים בגדים.

ד.  לא יישן בעל-חיים על מיטה.

ה.  לא ישתה בעל-חיים משקה משכר.

ו.  לא יהרוג בעל-חיים שום בעל-חיים.

ז.  כל בעלי-החיים שווים.

 

כל זה היה כתוב יפה מאוד,  וחוץ מהמלה "ארבע" שהיתה כתובה

"ערבא" ואחת מן הלמדים שנכתבה הפוך,  היה כתיב כל המלים נכון.

סְנוֹבּוֹל קרא זאת בקול כדי שישמעו כל האחרים.  וכל בעלי-החיים

הינהנו בהסכמה גמורה,  והמוכשרים שביניהם החלו מיד ללמוד את

הדיברות בעל-פה.

 

"ועכשיו,  חברים," קרא סְנוֹבּוֹל,  והשליך את המברשת,  "אל שדה

החציר! הבה נראה לנו כעניין של כבוד לעשות את הקציר מהר יותר

משעשו אותו ג'ונס והפועלים שלו."

 

אבל באותו רגע פתחו שלוש פרות,  שכבר זמן-מה נראו חסרות-

מנוחה,  בגעייה רמה.  עשרים וארבע שעות לא חלבו אותן ועטיניהן

כמעט התפקעו.  החזירים הירהרו מעט,  ואחר-כך שלחו להביא דליים,

ובהצלחה ניכרת חלבו את הפרות,  כי טלפיהם התאימו יפה למלאכה

הזאת.  וכעבור שעה קלה היו חמישה דליים מלאים חלב שמן ומקציף,

שרבים מבעלי-החיים הביטו בו במידה רבה של עניין.

 

"מה יהיה על כל החלב הזה?" שאל מישהו.

 

"לפעמים היה ג'ונס מערב קצת ממנו בבלילה שלנו," אמרה אחת

מן התרנגולות.

 

"עזבו את החלב,  חברים!" קרא נפוליון ונעמד לפני הדליים.  "העניין

יטופל.  הקציר חשוב יותר.  החבר סְנוֹבּוֹל יילך בראש,  ואני אבוא אחריכם

בעוד כמה דקות.  קדימה,  חברים! החציר מחכה!"

 

וכך יצאו בעלי-החיים אל שדה החציר להתחיל בקציר,  וכשחזרו

בערב ראו שהחלב נעלם.

 

 

פרק ג

 

כמה עמל ויזע השקיעו עד שאספו את החציר! אבל היה שכר לפעולתם,

כי היבול היה רב אף יותר משקיוו.

 

לעתים היתה העבודה קשה; המכשירים הותאמו לבני-אנוש ולא

לבעלי-חיים,  וחיסרון גדול היה בזה ששום בעל-חיים לא יכול

להשתמש בכלי שהשימוש בו כרוך בעמידה על הרגליים האחוריות.

אבל החזירים החכמים מצאו דרך לעקוף כל קושי.  אשר לסוסים,  הם

הכירו כל טפח בשדה,  ובעצם ידעו את מלאכת הקצירה והעירום טוב

הרבה יותר משידעו אותה ג'ונס ואנשיו מעודם.  החזירים לא עבדו

בפועל ממש,  אלא הדריכו את האחרים ופיקחו עליהם.  הם,  בזכות

השכלתם הגבוהה יותר, אך טבעי היה שייעשו המנהיגים.  בוקסר וקלוֹוֶר

היו רותמים את עצמם אל המקצרה או המערמת (מובן שמתגים או

מושכות לא היו נחוצים אז) ופוסעים שוב ושוב סביב סביב בשדה

וחזיר הולך אחריהם וקורא קדימה, חבר!" או "עצור, חבר!" - לפי

הצורך.  וכל בעל-חיים עד לנחות שבהם עבדו בקציר השחת ובאיסופה.

אפילו הברווזות והתרנגולות הידסו הלוך וחזור כל היום בשמש ונשאו

אניצים קטנים של שחת במקוריהן.  לבסוף סיימו את הקציר ביומיים

פחות מג'ונס ופועליו.  יתר על כן,  זה היה הגדול ביבולים שנתנה החווה

מעולם.  לא היה שום פסד,  כי התרנגולות והברווזות בעיניהן החדות

אספו הכול עד הגבעול האחרון.  ושום בעל-חיים בחווה לא גנב אפילו

מלוא-פה אחד.

 

כל הקיץ ההוא התנהלה עבודת החווה בלי שום תקלה.  בעלי-

החיים היו מאושרים במידה שלא שיערו כי תיתכן כמוה.  כל מה שאכלו

הסב להם עונג ברור ועז,  כי מזונם שלהם היה,  המזון שייצרו למענם

הם עצמם,  ולא מה שקצב להם בצמצום אדון צר-עין. כשהסתלקו

להם בני-האנוש מחוסרי התועלת,  הטפילים,  היה מזון רב יותר לכל

אחד מהם. גם פנאי רב יותר היה להם,  לבעלי-החיים,  למרות חוסר

הניסיון שלהם. בקשיים רבים נתקלו - למשל,  בהמשך השנה,  כשקצרו

את הדגן,  נאלצו לדוש אותו בשיטה העתיקה ולזרות את המוץ בנשיפות

פיהם, כי לא היתה מכונת דיש בחווה - אבל החזירים בחוכמתם

ובוקסר בשריריו האדירים הוציאו אותם תמיד מן המיצר. בוקסר נערץ

על הכול.  עובד חרוץ היה אפילו בימי ג'ונס,  אבל עכשיו היה כשלושה

סוסים ולא אחד; היו ימים שכל עבודת החווה כאילו רבצה על כתפיו

העצומות.  מבוקר עד ערב היה דוחף ומושך,  תמיד במקום שהעבודה

שם הקשה מכולן.  הוא סידר עם אחד מן התרנגולונים שיעיר אותו

בבוקר חצי שעה לפני האחרים,  והיה מוסיף קצת עבודה בהתנדבות

במקום שהיתה נחוצה ביותר,  קודם שהחל יום העבודה הרגיל.  תשובתו

לכל בעיה,  לכל כישלון,  היתה "אני חייב לעבוד קשה יותר!",  וזו

נעשתה לו סיסמה.

 

אבל הכול עבדו,  כל אחד כפי יכולתו. התרנגולות והברווזות,  למשל,

חסכו בעת הקציר חמש אֵיפוֹת של דגן בליקוט גרעינים שהתפזרו. אף

אחד לא גנב,  אף אחד לא התלונן על מנת המזון שלו,  המריבות

והנשיכות והקנאה,  שהיו בעבר מעשה בכל יום,  כמעט נעלמו. אף

אחד לא השתמט מהעבודה,  או,  כמעט אף אחד. האמת היא,  שמולי

לא השכימה לקום בבוקר והקדימה תמיד לעזוב את העבודה בטענה

שננעצה לה אבן בפרסתה.  גם התנהגותה של החתולה היתה מוזרה

במקצת.  כעבור זמן קצר השגיחו שכאשר יש עבודה לעשותה,  אי אפשר

למצוא את החתולה.  נעלמת היתה לשעות ארוכות,  ואחר-כך מופיעה

שוב בעת הארוחות,  או בערב,  כשנסתיימה העבודה,  כאילו לא קרה

כלום.  אבל תמיד היו לה תירוצים מצוינים כל-כך,  והיתה מגרגרת

בחיבה כה רבה,  עד שלא היה אפשר לפקפק בכוונותיה הטובות.  החמור,

בנג'מין הזקן,  כמו לא השתנה כלל מאז המרד: עשה את עבודתו באותה

עקשנות אטית שעשה אותה בימיו של ג'ונס,  אף פעם לא התנדב

לעבודה נוספת ואף פעם גם לא השתמט ממנה.  על המרד ותוצאותיו

לא הביע שום דעה.  כששאלו אותו אם טוב לו יותר עכשיו כשג'ונס

איננו,  היה אומר רק זאת: "החמורים יש להם חיים ארוכים,  אף אחד

מכם עוד לא ראה חמור מת," והאחרים נאלצו להסתפק בתשובה

הסתומה הזאת.

 

בימי-ראשון לא עבדו.  ארוחת הבוקר הוגשה שעה אחת מאוחר

יותר מבשאר הימים,  ולאחר הארוחה היה טקס,  שנערך בכל שבוע

ללא יוצא מן הכלל.  תחילה - הנפת הדגל.  סְנוֹבּוֹל מצא בחדר-הכלים

מפה ירוקה ישנה של הגברת ג'ונס וצבע עליה בצבע לבן פרסה וקרן.

ובכל יום ראשון בבוקר העלו אותה אל ראש התורן בגינת בית-החווה.

סְנוֹבּוֹל הסביר שהדגל הוא ירוק כדי לסמל את שדותיה הירוקים של

אנגליה,  ואילו הפרסה והקרן הם סמל לעתידה של "רפובליקת החיות",

שתקום כאשר יוכרע סופית הגזע האנושי.  אחרי הנפת הדגל צעדו כל

בעלי-החיים בסך אל האסם הגדול לכינוס כללי,  שנודע בשם

"האסיפה".  כאן תוכננה עבודת השבוע הבא והועלו ונדונו הצעות-

החלטה.  החזירים הם שהעלו תמיד את ההצעות להחלטה.  שאר בעלי-

החיים ידעו להצביע,  אך אף פעם לא עלתה בדעתם הצעת-החלטה

משלהם.  סְנוֹבּוֹל ונפוליון היו פעילים הרבה יותר מכל האחרים בדיונים.

אבל התברר ששניים אלה אף פעם אינם מסכימים זה עם זה: כל הצעה

שהציע אחד מהם,  לא היה ספק שהאחר יתנגד לה.  אפילו כאשר הוחלט

- דבר שאף אחד לא היה יכול להתנגד לו כשלעצמו - להקצות את

כר הדשא הקטן שמאחורי המטע כבית-אבות לבעלי-חיים שיצאו

ממעגל העבודה,  היה ויכוח סוער לגבי גיל הפרישה של כל סוג בעלי-

חיים.  "האסיפה" ננעלה תמיד בשירת "חיות אנגליה",  ושעות אחרי

הצהריים הוקדשו לנופש ובידור.

 

החזירים הקצו לעצמם את חדר-הכלים כמטה.  כאן למדו בערבים

נפחות,  נגרות ועוד מלאכות נחוצות מספרים שהוציאו מבית-החווה.

סְנוֹבּוֹל אף עסק בארגון שאר בעלי-החיים במה שכינה "ועדי חיות".

 

בעיסוקו זה לא ידע לאוּת.  הוא הקים את "ועד ייצור הביצים"

בשביל התרנגולות,  את "ליגת הזנב הנקי" בשביל הפרות,  את "הוועד

לחינוך מחדש של החברים הפרועים" (מטרתו היתה אילוף העכברושים

והארנבונים),  את "תנועת הצמר הלבן יותר" בשביל הכבשים,  ועוד כל

מיני ועדים,  לבד מייסוד כיתות ללימור קריאה וכתיבה.  בדרך-כלל

נחלו המיזמים האלה כישלון.  למשל,  הניסיון לאלף את היצורים

הפרועים עלה בתוהו כמעט מיד.  הם הוסיפו להתנהג פחות או יותר

כמו שהתנהגו עד אז,  וכשהתייחסו אליהם בנדיבות,  ניצלו זאת לרעה.

החתולה הצטרפה ל"וועד לחינוך מחדש" והיתה פעילה מאוד ימים

אחדים.  יום אחד ראו אותה יושבת על הגג ומשוחחת עם כמה דרורים,

שהיו רחוקים רק קצת מהישג ציפורניה,  מספרת היתה להם כי עכשיו

כל בעלי-החיים חברים וכל דרור שירצה בכך,  יכול לבוא ולשבת על

כפותיה; אבל הדרורים לא התקרבו.

 

ואולם כיתות הקריאה והכתיבה היו הצלחה גדולה.  בבוא הסתיו

היה כמעט כל בעל-חיים שבחווה יודע קרוא וכתוב במידה ידועה.

 

אשר לחזירים,  הם כבר קראו וכתבו להפליא.  הכלבים למדו לקרוא

די טוב,  אך לא היו מעוניינים לקרוא אלא את "שבעת הדיברות".

מיוריאל, העז, קראה קצת טוב יותר מן הכלבים,  ולפעמים היתה קוראת

בערבים באוזני האחרים מפיסות עיתון שמצאה על ערימת האשפה.

בנג'מין ידע לקרוא טוב לא פחות מכל חזיר,  אבל מעולם לא השתמש

בכשרונו זה.  ככל הידוע לו,  כך אמר,  אין שום דבר שראוי לקוראו.

קלוֹור למדה את כל האלף-בית,  אך לא ידעה לצרף מלים.  בוקסר לא

יכול להתקדם אלא עד לאות ד. בפרסתו הגדולה היה משרטט בעפר

א,  ב,  ג,  ד,  ואחר-כך עומד ובוהה באותיות באוזניים משוכות לאחור,

לעתים מנענע את ציצת ראשו,  מתאמץ בכל כוחו להיזכר מה בא אחר-

כך ולא מצליח.  כמה פעמים אמנם הצליח ללמוד ה,  ו,  ז,  ח,  אבל

כאשר כבר ידע אותן,  התברר תמיד ששכח את האותיות א,  ב,  ג,  ד.

לבסוף החליט להסתפק בארבע האותיות הראשונות ונהג לכתוב אותן

פעם או פעמיים בכל יום כדי לרענן את זיכרונו.  מולי לא היתה מוכנה

ללמוד אלא את ארבע האותיות שמהן מורכב שמה.  את אלה היתה

מעצבת יפה-יפה משברי זרדים ואחר-כך מקשטת אותן בפרח אחד או

שניים והולכת סביבן ומתפעלת מהן.

 

אף לא אחד משאר בעלי-החיים שבחווה לא יכול להתקדם אל

מעבר לאות א.  אף התברר שהמטופשים שבין בעלי-החיים,  כמו

הכבשים,  התרנגולות והברווזות,  לא יכלו ללמוד את "שבעת הדיברות"

בעל-פה.  ולאחר מחשבות מרובות הכריז סְנוֹבּוֹל ש...

סוף עמוד 24