עם צאתו לאור של מבחר גדול מכתביו של פרנץ קפקא אל פֶליצֶה בָּאוּאֶר בתרגום עברי ("מכתבים אל פליצה", פרוזה אחרת 2003), מוצעת פה לקורא הישראלי גם מסתו הנודעת של אליאס קנטי על המכתבים האלה. קנטי מלווה את המכתבים אל פליצה – שהיתה פעמיים ארוסתו של קפקא – צעד-צעד לאורך חמש השנים של חליפת המכתבים הסבוכה והמיוסרת הזאת (שרק מכתביו של קפקא נשמרו ממנה). בתוך כך הוא עוקב אחר צמיחתו ההדרגתית והלא-נמנעת של כישלונם הטרגי של היחסים בין השניים, ובד-בבד מתקרב עוד ועוד, עד כדי אינטימיות ממש, אל אישיותו של קפקא ואל הזיקה שבינה ובין ראיית העולם שלו, בינה ובין כתביו. תשומת לב מיוחדת ניתנת לזיקה ההדוקה שקנטי מוצא בין המכתבים של פליצה ובין הרומן "המשפט" – ומכאן שמה של המסה: "המשפט האחר".
"המשפט האחר" הוא מופת של כתיבה מסאית אישית, ישירה, כמעט ספונטנית, שהנעימה האישית בה, ואף הרגשית לעיתים, אינה מבקשת כלל להצניע את עצמה. "המכתבים האלה נטבעו בי כפיסת חיים ממש," מעיד המחבר על עצמו כבר בהתחלה, "ועתה הם מסתוריים ומוכרים לי כאילו היו חלק ממני מאז ומתמיד, מזמן שניסיתי לראשונה לקלוט אל קרבי אנשים בשלמות כדי להבינם שוב ושוב מחדש." קנטי אינו מהסס לשפוט את מושא חיבורו, לדון מפעם לפעם את היחסים בין קפקא לפליצה לא רק מתוכם ומתוך מבנה האישיות של השניים, ובעיקר של קפקא, כי אם על פי נטיות לבו שלו. עד כדי כך שנדמה לרגעים שלא איש ספרות הוא שכותב את הדברים כי אם בעל עניין בדבר. ואף על פי כן, ואולי בשל כך דווקא, יש הרואים בחיבור הזה את הדבר המעמיק והמרגש ביותר שנכתב על קפקא מעולם.