היוצר פינת החופר
מילה אישית משרית סרי
בת 51, ארבעה חודשים ושבועיים מי-סופר. ג'+1 על פי הרשויות. חיה במרכז ת"א עם ביתי גל - בת 21, שהשתחררה מצה"ל וזוממת על לימודי תאטרון בניו-יורק.
חלק נכבד מהספר נכתב סביב יומהולדתי ה-50. כידוע, 'ימי הולדת' עגולים מביאים איתם לעתים רגישויות מיוחדות שמלוּות בעננת שאלות ממחלקת בירור יתרה בסגנון: 'אז מה היה לנו כאן?' ו'פנינו לאן?"
לידתו של הספר משויכת אצלי בלב לגמרי ליום ההולדת המסוים הזה.
חלק ראשון - ככה זה אצלנו - נטפלת לתופעות מקומיות וקיומיות
סוגיות לאומיות "בוערות" שקשורות בשפה של הדיבור היומיומי / התקשורתי / הקלישאתי שנשען לא פעם על ביטויים ישנים (ע"ע 'סטוץ' – מילה מיידיש) ודן בתופעות מוזרות בדיבור שלנו: זילות הסליחה, דייטכניקה (עולם מושגי המחשב באהבה), מונולוג בעברית בשבע שפות, תופעת המגרבצים, איפה הכסף?, נשים מפה – גברים משם (על הכללות וסטטיסטיקות).
הקדמה: מה זאת אומרת
על קו התפר הדק שבין התעניינות כנה לחטטנות אישית טהורה, בין עזרה הדדית לערבות בנקאית, בין סגירת מעגל לפתיחת משולש, בין מה שנהוג לומר במרחב האישי לבין מה שראוי להיאמר בפרהסיה – מתפתחת שפת הדיבור שלנו, זו שמשקה בסופו של דבר את השיח הציבורי.
לכן, כשסך החוויות שלנו מתנועע בנוחות מדאיגה בין “יש מצב” לאין מצב”; כשכל פתיח לסיפור שגרתי מקבל הקדמה מלהיבה בסגנון "לא, אתה לא מאמין” ומסתיים נחרצות ב”אין דברים כאלה, אין”; כשכל אנקדוטה זניחה מתומצתת במלמול חסר הפשר “הזוי”, וכל הברקה קטנה מקבלת את התואר “גאוני!” – כדאי שנתעורר, לפני שנישָאר עם כמה מילות קישור והברות לא ברורות, כאילו, כֵּה? דָא...ונשכח מה באמת רצינו להגיד.
אחרי הכול, החיים של כולנו מזגזגים חופשי בין אמצעי תקשורת משוכללים להפליא, אבל נתקעים באי בודד ושמו אי-תקשורת, ובלי שנרגיש, הדיאלוג היומיומי בינינו הופך למתוקצר, מסומס, מפוסבק, מצויץ ומצ’וטט לאין קץ במרחב הווירטואלי (חחח+ :-)
במצב כזה, אולי כדאי באמת לעצור רגע בצד הדרך, לחשב מסלול מחדש ולנסות לפענח את שלל הקודים המילוליים והלא מילוליים שאנחנו מרבים להשתמש בהם - אלה שהופכים אותנו בין השאר, לשמחתנו או לצערנו, לעם הזה שנקרא "ישראלים".
במילים אחרות: תיהנו, אבל ברמות אחרות.
חלק שני – אצלי או אצלכם - נושאים אוניברסאליים דרך אוזני המתבוננת
נושאים אוניברסאליים דרך נקודת מבטי: חג החנוּפה (על מחמאות חסרות כל שחר: "את? – את לא משתנה אף פעם"), הונאת חזיות פוש-אפ ומחיר תחתוני חוטיני (מינימום בד – מקסימום כסף), איך בודקים ראי (על הרומן הכי ארוך של נשים ומַראוֹת), הורוסקופ בעיתוני סופ"ש (בעדנו/נגדנו/המתעתעים), סיפורי אהבה בבתי קפה, מה נשים רוצות (על מה שמוכרים לנו בפרסומות רק כדי שלא נתבגר חלילה: "רוצה להעלים קמטי הבעה בשעתיים?"), בובת ברבי העולמית חוגגת גם היא יומולדת חמישים (הצעות ייעול לחברה לעדכון מוצריה), משמר המפרץ הגברי (אני מעדיפה קרחים על פני 'הלוואה וחיסכון'), זוג או פרד (זוגיות ארוכת שנים – החלום ושיברו. או שלא.)
הקדמה: הפירוטכניקה של האגו
בכל פעם שאני נוסעת ברכבת יש לי תחושה שאני באמצע יום צילום של תשדיר פרסומת לרכבת ולישראל. באופן קבוע יש ברכבת מגוון של מדגם מייצג לאוכלוסיית הארץ – נציג לכל מגזר ומגדר.
אז מה היה לנו כאן? קבוצת חיילים עם כומתות מכל הצבעים, זוג דתיים + שישה ילדים + שלוש עגלות, פריק שחזר מהודו + ראסטות + כינים, חוזרת בתשובה שמדברת בסלנג, חוזרת בשאלה שמתבלת דבריה בציטוטי רבנים, שתי פרחות, שני ערסים, שמונה חנָנות, אשת עסקים עם לפטופ פתוח ומבט מוטרד, עורך דין שסוגר עסקאות בווליום של מֵגָפוֹן, קיבוצניק עם שפם ואישה מבוגרת עם סלים ואוכל לילדים שחיים רחוק ממנה, וכולם, אבל כו-ל-ם! – מדברים בנייד. או עם מי שיושב לצדם. או עם זרים גמורים. או מזמזמים לעצמם. דבר אחד בטוח: שקט – אין כאן.
לפעמים, תוך כדי נסיעה, אני מחליטה לעצום עיניים ולהקשיב לקולות סביב. די בהאזנה מקרית, דקות אחדות בכל קרון, כדי להגיע למסקנה מבוססת – לכולנו מכנה משותף המוגש על מצע הקיטוּר הישראלי לדורותינו: פגעו בי, אכלו לי, שתו לי, הבטיחו לי, לא קיימו לי, קלקלו לי, דפקו לי, עשו לי, אמרו לי, דחו אותי... ואני?! – כולה מה כבר אמרתי? – עד שלרגע יש תחושה חזקה שכלום לא בידינו ולא באחריותנו הבלעדית, והכול תלוי בכל מיני גורמים עלומים. עוד מסקנה: אנחנו חיים בפנקסנות מטרידה – מול העולם ומול עצמנו. מין רגישות שכזאת שפיתחנו במדינה שבה אין שום סדר וכל אחד עושה מה בראש שלו: ההוא עף על עצמו, וההיא מחזיקה מעצמה, וההם מתים על התחת של עצמם, וההן מי יכול עליהן, הן לא רואות אף אחד ממטר.
אבל בתוך כל מערבולת האגו ומנגנוני ההגנה וההתקפה שטיפחנו במתכונת "מי אמר אני ולא קיבל?", מסתבר שיש נושאים אוניברסליים, ענייני דיומא כאלה, שמטרידים את אזרחי העולם כולו ומעסיקים בהחלט גם אותנו: זוגיות, כסף, אהבה, פוליטיקה, חזיות פוש-אפ, אגו ומשברי גיל, שמגיעים סמוך לימי הולדת עגולים.
חלק שלישי - במילים אחרות - למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים...
מחווה לספר הראשון שמה שתפס בו את תשומת הלב ברוב הביקורות ובבואי להתראיין: מילון הסאבטקסט שחולק לקטגוריות נחוצות מתחומים שונים בחיינו (בינינו / בחנויות בגדים / במשפחה / בזוגיות / ברווקות). והפעם הקדשתי פרק ארוך במיוחד – סאבטקסט של פוליטיקאים - חלקו עודכן ממש עכשיו בבחירות האחרונות (מ: "אנשים ניגשים אלי ברחוב ואומרים לי" / "בפני ישראל עומדים אתגרים עצומים" – ועד: "שופכים את דמי" ו"זו עלילת דם מרושעת"). או: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים: עזוב לא משנה, 'סוג של', 'תקוות ה...' (הזמר הישראלי, הספרות הישראלית וכו'...) והאם מי שפותח ב"בלי להעליב, אבל... " – נוקט בעצם בפתיח לעלבון. וסאבטקסט מינוחי חוזים והסכמים - אצל עורכי-דין (אני ואפסי עו"ד).
הקדמה: "שזה לא יישמע קלישאתי, אבל..."
בעקבות ספרי הקודם תהיו בקשר, שעסק גם במשמעויות החבויות מאחורי הדיבור השגרתי, בכוונות הנסתרות (סאבטקסט) ובאמירות הקלישאתיות מחיי היומיום, התברר לי סופית דבר אחד: כמה שלא נרצה להיות מקוריים, כנראה לא נצליח להעביר חיים שלמים בלי להזדקק, פה ושם, לביטויים מן המוכן לאיזה פתגם שכוח אל, לאמרת שפר חמודה ונטושה על אם הדרך, לסלנג עתיק או למטבע לשון שלא שווה גרוש. במילים אחרות, כל רגע נתון הוא זמן טוב לתת או לקחת דוגמה מחוממת במיקרו – גם אם היא אסקופה וגם אם היא נדרסת.
כל כך הרבה פעמים בימי חיי הרגשתי כמו קלישאה מהלכת, חיה בסרט במובן המוחשי של הביטוי – כשהתאהבתי, כשנפרדתי, כשנפרדו ממני, כשהתפעלתי, כשצחקתי, כשבכיתי, כשרקדתי, כשניחמתי, כשניחמו אותי...
מצד שביעי, אלפי ציירים ביקום ציירו אגרטלי פרחים ונשים עירומות, רבבות שחקנים ברחבי העולם שיחקו את "המלט, מיליוני צלמים צילמו שקיעה ליד עוגת חתונה (לא כולל באינסטגרם), מיליארדי משוררים שוררו על אהבה (לא כולל בלוגים באינטרנט) - ולפחות אלף פנטומימאים לגמו מים מכוס לא קיימת, ואיכשהו, באורח פלא – עדיין אפשר להתרגש מזה בכל פעם מחדש.
אחרת איך נסביר את העובדה שהמשפט "אני אוהב/ת אותך" לעולם לא יישמע כמו קלישאה?
חלק רביעי – הצעות ייעול – גזור ושמור:
מתוך מצוקות נולדים הרעיונות הגדולים ביותר כמו 'המסביר לצרחן' – עשרת הדיברות לעמידה מול נותני-שירות / 'כדורגל או תאטרון?' – המלצות לבעלי תאטראות להעתיק את כל האלמנטים מעולם הכדורגל / קורס גמילה מסלולארי ב-7 שלבים / 'ערכּת פָּניקון' – והרי הפחד הלגיטימי משכחה מכרסם בנו כבר מגיל צעיר. ב'ערכת פניקון' לכל פעולת כיבוי/סגירה/נעילה (אורות, תנור, נר) – יש תנועה מסוימת שבזכותה לא נשכח (כשאנחנו רחוק מהבית) – אם כיבינו או לא כיבינו...
הספר מסתיים ב'דיאלוג האידאלי' – או במילים אחרות: תפילתם של לקויי הקשב באשר הם
הקדמה – טיפ-טופ
תור ישראלי של חמישה אנשים ומעלה, שנמשך יותר מעשר דקות, גורר אתו בדרך כלל מופע פנטומימה קטן: החלפת מבטים מאוכזבים בין הממתינים, פרצופים ביקורתיים לגבי התנהלותו של המוסד הרלוונטי, והרמת גבות בקשר לזמן העמידה בתור, לאיכות השירות או סתם כטריגר לשיחת אכזבה כללית מהמדינה ומוסדותיה. באופן קבוע, מתפתחת שיחה ערה בין הממתינים על מה בדיוק צריך לעשות ואיך הם היו מייעלים את השירות.
הרי כולם כאן יודעים כל הזמן מה צריך ואיך צריך, או לפחות חושבים ככה בלב: איך נהוג להתנהג ואיך ממש לא, מה מומלץ או לא מומלץ לעשות, מה אמתי ומה שקרי, מתי נכון להבליג ומתי להגיב בהתקפה חזיתית, מה נכון להגיד ומה אסור בשום אופן – ובעיקר לסכם ולקבוע נחרצות אם יש לזה צורה או ש"אין לזה צורה ככה". בקיצור: איך כדאי לכל האחרים לחיות.
למזלנו, אנחנו חיים בעידן שבו עצות שימושיות וטיפים זמינים לנו בכל עת, והצורך בעצות מהזולת הולך ופוחת. די להקליד בגוגל "טיפים ל... " – והוא כבר ישלים בעצמו את האופציות: בית, בישול, ספורט, עיצוב וכו'. ממש עושה חשק לגזור ולשמור, או לשלוח לחברים במייל.
אז גם אני הגיתי כמה הצעות ייעול כאלה – עצות מעשיות שנולדו מתוך מצוקה רגעית, ובהחלט עזרו לי בזמן אמת
»»» על השילוב של צילומי אמנות (רחוב) הגרפיטי בספר
למעלה משש שנים שאני מצלמת אמנות רחוב: גרפיטי, סטיקרים, מודעות ושלטים. חלק מהצילומים נמצאים באינסטגרם וחלק בפייסבוק שלי. במשך השנים הצטבר לי אוסף עצום של אלפי תמונות.
בצד כתיבת הספר, בחירת הנושאים, עריכתו וההחלטות לגבי עיצובו – גיליתי שיש באוסף שלי צילומי גרפיטי שבפירוש יכולים להשתלב בו.
וכך, נבחרו בפינצטה ושולבו בספר 83 צילומים (רק של גרפיטי) שאני צילמתי. כולן של אמני רחוב אנונימיים בגוש דן – ובעיקר בת"א.
בצדו של כל פרק מונח צילום ששייך אליו, שמחַזק אותו, שמחייך אותו, שפותח מחשבה.
מעבר לעיצובו של הספר, ההחלטה על הפורמט והריטואלים החוזרים בו - כל הצילומים בספר עברו 'עיבוד גרפי' ע"י מעצב הספר: יהודה דרי.שעיצב גם את הספר הראשון שלי.
שרית