דוניא

בעיירה ערבית בצפון הארץ נעלמת יום אחד אישה צעירה ושמה דוּניא. היעלמותה מטלטלת את העיירה, בני משפחתה, שכנים ומכרים מתגייסים לחיפושים אחריה, אך מלבד גילויים של רוח התנדבות אזרחית חדשה, המאמץ אינו מעלה דבר.
מכאן מתגלגל הסיפור אל קורותיהם של כמה מתושבי המקום מאז מלחמת 48', שאז גורשו מכפרם ולא הורשו לשוב אליו. מעט־מעט נפרשׂ לפנינו פסיפס מורכב של חיי שלושה דורות של ערבים במדינת ישראל: הם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם המצוקה הנפשית והכלכלית בעקבות אבדן הבית והרכוש, וממשיכים, כל אחד בדרכו, לחיות את חייהם, מקימים משפחות ונולדים להם ילדים.
הסיפור ממשיך ומתאר את החיים בימי הממשל הצבאי המדכא והמשחית, את הניסיונות לפעילות פוליטית לאומית ופרוגרסיבית, ובעיקר את חייהן האישיים של הדמויות, את חלומותיהן ושאיפותיהן, את חיפושיהן אחר אהבה, חופש, רווחה, השכלה.
גם כאן, כמו בספרו הקודם חוצות זתוניא (ספריה לעם, 2009), עודה בשאראת מתאר את העולם שברא באירוניה עוקצנית. הוא אינו חוסך את שבט הביקורת מהתנהלות רשויות המדינה ואינו נרתע מלגלוג גם על משוגותיהם של גיבוריו הערבים – תמיד במבט אנושי וחומל.
בדוניא (שם שפירושו "עולם") מציג בשאראת תמונה רחבת היקף ומגוונת של חיי הערבים במדינת ישראל, שכמותה טרם נראתה בעולם הספרות.